יש מסביבך לא מעט נשים שעברו הפלה (ואת אפילו לא ידעת) - ידועות בציבור - הבלוג של נגה כהן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש מסביבך לא מעט נשים שעברו הפלה (ואת אפילו לא ידעת)

עשרים נשים יהודיות מדברות על מה שנשים רבות מתביישות: הפלות והפסקות היריון (מכל סוג ומכל סיבה), מתוך הבנה שלמרות שהפלה היא תופעה רחבה, נשים נשארות לבד כמעט לחלוטין עם החוויה

תגובות
נגה כהן

*טריגר – הפלות, גרידות, הפסקות היריון*

"אם רק הייתי מודעת, אם מישהי הייתי טורחת לספר לי את הדברים הלא אידיליים הייתי מוכנה הרבה יותר טוב. הייתי מתכוננת יותר טוב." ב', עברה גרידה בהריון רצוי כיוון שהעובר לא התפתח.

תסתכלי סביבך. מבין הנשים שמקיפות אותך בבית, מבין החברות, או מבין הקולגות שלך בעבודה, יש לא מעט נשים שעברו הפלה. ייתכן ואת אפילו לא יודעת על כך. ייתכן ואת בעצמך עברת הפלה. מתוך השקט שאופף את השיח על הפלות, אפשר היה לחשוב שמדובר באירוע נקודתי, אולם מדובר בתופעה רחבה: בשנת 2013 אושרו מעל 19,000 הפלות מלאכותיות דרך הועדה להפסקת היריון, שצריכה לאשר הפסקות הריונות לא רצויים. בקרב ההריונות הרצויים, כ- 20% מופסקים על-ידי הגוף בשבועות הראשונים בהפלה טבעית, כיוון שהעובר לא מתפתח כראוי. גם במקרים כאלה, שמתגלים כחלק מהבדיקות השגרתיות אצל רופאים, האישה עוברת הפלה באמצעות אותה הפרוצדורה הרפואית כמו בהריון לא רצוי, אולם בלי צורך באישור ועדה.

הפלה ניתן לבצע באחת משלוש דרכים: הדרך הראשונה והזולה יותר היא באמצעות כדורים, שמפסיקים את התפתחות העובר (במידת הצורך) וגורמים לרחם להתכווץ ולהוציא את העובר. הדרך השנייה היא באמצעות ניתוח כירורגי, שנקרא גרידה, במהלכו מגרדים את דפנות הרחם ומוציאים החוצה את העובר. כדורים ניתן לקחת עד לשבוע השביעי. גרידה ניתן לבצע בכל שלב. הדרך השלישית, שרלוונטית למקרים של הפלה טבעית, היא באמצעות הפלה ביתית בטיפול אלטרנטיבי.

אם מדובר בתופעה כזו רחבה, שהיא חלק נורמלי ונפוץ מאורח חייהן של נשים פעילות מינית, ובמיוחד כאלה שרוצות להיות אימהות, מדוע השיח על הפלות מושתק? ד"ר נויה רימלט, חוקרת משפט פמיניסטית, טוענת במאמר אקדמי שעתיד להתפרסם, שהשיח הציבורי על הפלות בישראל נסוב על שאלות של אינטרס לאומי וקולקטיב, ולא על שאלות של זכויות הפרט, תהא זו האישה או יהא זה העובר. זאת, כתוצאה מ"הדאגה ל'ריבוי הטבעי במדינת ישראל' על רקע השואה והסכסוך הישראלי-ערבי." כלומר, במדינה שנמצאת בתודעה של מאבק על קיומה, לחוויות ולצרכים של הפרט יש מעט מאוד מקום ביחס ל"טובת" הלאום. במקרה של נשים, תפקידנו הלאומי האזרחי הוא להוליד ילדים שיהיו חיילים ו/או שיאכלסו את הארץ וימשיכו לקיים את העם היהודי בארצו, ואת התפקיד הזה עלינו למלא בלי להתבכיין. (תפקידם של גברים, אגב, הוא להילחם ולעבוד, בלי להתבכיין).

התוצאה היא כמעט אפס מקום בשיח הציבורי לחוויות של נשים בזמן הפלה. זאת, כיוון שאם שאלת רווחתן של נשים אינה חלק משאלת הלגיטימציה או חוסר הלגיטימציה להפלות, אז נשים כישויות עצמאיות אינן נתפסות כחלק מתהליך ההפלה, אלא, ככלי לנשיאת עוברים. הרווחה של כלים אינה מעניינת במיוחד, חוויות של כלים אינן בעלות משמעות חברתית ולכלי אין רצף חיים שההפלה משפיעה עליו.

לא מדובר בנראטיב ששולט באופן מוחלט. הרי, על-פי החוק בישראל מותר לבצע הפלות מלאכותיות במקרים בהם אישה נכנסת להריון כתוצאה מאונס או גילוי עריות, בהריון מחוץ לנישואין, כאשר היא מתחת לגיל 18 או מעל גיל 40 וכאשר קיימת סכנה בריאותית. למרות זאת, טוענת רימלט, עדיין מדובר בנראטיב בעל משקל כבד, שכן שאלת רווחתן של נשים אינה אחד השיקולים לאישור הפלה, נשים רבות עדיין אינן רשאיות לפי החוק לבצע הפלה מלאכותית ובעיקר, נשים עדיין צריכות אישור של המדינה לביצוע הפלה מלאכותית.

היות והיחס החברתי המשתיק להפלה מלאכותית מאפיין את האופן בו אנחנו תופסים פוריות, היחס זולג גם להפלה טבעית. כתוצאה, הדיון הציבורי המצומצם שכן מתקיים מדי פעם על הפלות, הוא דיון ציבורי סטרילי, כאשר מנגד עומדות נשים מאוד אמתיות עם חוויות וצרכים מאוד אמתיים. כך לדוגמה, בשנה שעברה הוכנס לסל התרופות מימון של הפלות עד גיל 33, שאושרו בידי הועדה (לפני כן מומנו הפלות מסיבות רפואיות, במקרים של אונס ומתחת לגיל 18). אולם, היו חברי ועדה שחששו ש"הכנסת האפשרות לסל תעודד נשים להפיל." חברי הועדה הללו מתייחסים להפלה בסטריליות, כאילו מדובר בהליך נקי וחסר השלכות. הייתי מציעה לחברי הועדה שחוששים מהנשים שינהרו על אוטובוסים לבתי-החולים, לשוחח עם מספר נשים שעברו הפלה. מדובר באירוע כואב, קשה ומטלטל עם לא מעט אפטרשוקים, שבו הגוף הנשי מנוכס על-ידי גורמים זרים ושבו לאישה יש מעט מאוד שליטה אבל הרבה מאוד אחריות. לא בדיוק בטיול בשדה פרחים שבסופו מחכה לכל אחת גלידה ענקית.

הממסד הרפואי

אמירה זו של חלק מחברי הועדה מאפיינת גם חלקים בממסד הרפואי, שלעתים קרובות לא מפגין אמפתיה ורגישות כלפי הנשים שעוברות בשעריו. נשים מתארות שהתייחסו אליהן כחלק מפס ייצור או ששלחו אותן לבצע הפלה באגביות, כאילו שלחו אותן לקנות חלב במכולת. זאת, במקום להתייחס אליהן כפרטים בשר ודם בהליך המפחיד והמאיים שהן צפויות לעבור. כמו כן, נשים יכולות לעבור בין מספר גדול של רופאות ורופאים עד להפלה, לקבל מידע חסר או שגוי, לזכות בהערות ציניות ומאשימות על התנהגותן בעת ההיריון או לפניו, לחוות זלזול, הקטנה והשפלה ולעבור את ההפלה עצמה ללא פרטיות מספקת. קיימים גם מקרים בהם נשים מחכות בבית-החולים להפלה לצד נשים שמחכות לטיפולי פוריות – היש יותר ציני מזה? לבסוף, הפלה שמתבצעת בניתוח מתוארת כנקודת קיצון של זרות, שבה האישה שוכבת חשופה, לחוצה וחסרת אונים, ברגליים פשוקות, אל מול רופאים שבאותו הזמן יכולים לתאם את ארוחת הצהריים שלהם.

"בשום שלב הרופא לא שאל אותי איך אני מרגישה ואם כואב לי," סיפרה לי ש', שעברה גרידה לאחר שהעובר שלה לא התפתח. ייתכן ותחושה זו משותפת לכל מי שמטופלים בממסד הרפואי, אולם זו הופכת להיות שאלה מגדרית מרגע שהרוב המוחלט של נשים בהריון נדרשות לעבור דרך המערכת הרפואית, ולאור המספרים הגדולים של נשים שיעברו הפלה. כלומר, חלקים גדולים ממגדר מסוים יקבלו יחס כזה, בגלל המין והמגדר שלהן.

נשים שעוברות הפלה מלאכותית, מרצון, צריכות לעמוד מול גורם רפואי נוסף: הועדה להפסקת הריון. הועדה, שמורכבת משני רופאים, אחת או אחד רופא/ת נשים, ועובד/ת סוציאלית, כאשר מתוך השלושה אחת לפחות צריכה להיות אישה, מייצרת סיטואציה של מבחן עבור האישה שנדרשת להצדיק את התנהגותה. עצם המעמד שבו הועדה מחליטה על גופה ועתידה של האישה מקבע יחסי כוח משפילים בין האישה לממסד הרפואי ולמדינה. עמדת כוח זו אינה נתפסת כלגיטימית בידי נשים, כפי שאמרה לי אחת הנשים: "למה מישהו אחר קובע אם ההפלה שלי צודקת? מה הם יודעים על איך שאני מרגישה? מי אתם שתגידו איזו הפלה צודקת ואיזו הפלה אינה צודקת?" ת', שעברה הפלה מלאכותית באמצעות כדורים ולאחר-מכן בגרידה, כיוון שהעובר לא יצא לחלוטין בכדורים, מבקרת גם היא: "זה היה מקומם מאוד. אני בת 25, לא בת 12. אני יודעת מה אני רוצה מעצמי."

כאילו עצם קיום הועדה לא מהווה מספיק חדירה למרחב הפרטי, נשים מעידות על חברי ועדה שניסו לשכנע אותן להשאיר את העובר, או שאלו שאלות על חיי המין שלהן. נוסף על כך, נשים מספרות שנציגות של עמותת אפרת אורבות בתוך שטחי בתי-החולים לנשים שמחכות לוועדה, ומנצלות את חוסר הידע וחוסר הביטחון כדי לשכנע אותן לא לעבור הפלה. לא מתוך דאגה לנשים, חלילה, אלא מתוך דאגה לעתיד העם היהודי.

כלומר, הגורמים המקצועיים, אלה שלתפיסתנו אמורים להעניק לנו תחושת ביטחון ואמון, ממשיכים להתנהל לפי התפיסה שלא מדובר בפרטים עם צרכים, אלא כלי שצריך לתקן בו משהו. בעיה זו צורמת במיוחד בהתחשב בעובדה שהשיח הציבורי המושתק הופך את הממסד הרפואי לאחד ממקורות המידע העיקריים עבור נשים. עם זאת, חשוב לציין שישנם גם רופאים שמפגינים רגישות ומקצועיות ומספקים לנשים כמעט את כל התמיכה הנדרשת.

כלל לא בטוח שתפקידו של הממסד הרפואי לגלות אמפתיה לנשים. אבל במקרה כזה דרושה רשות אחרת שתדע ללוות, להסביר ולעבד, ושתיתן את כל המידע לנשים, כמו לדוגמה הסיכויים הגבוהים להפלה טבעית בהיריון רצוי, הכנה להתמודדות עם הועדה, סיוע עם הבירוקרטיה של התהליך ומידע על ההשלכות הפיזיות והנפשיות של הפלה הצפויות האפשריות. זאת, לצד הגברת המודעות לאופציות של הפלה ביתית במקרה של הפלה טבעית. כיום, קיימות מספר עמותות שמלוות נשים שבוחרות להפיל מרצון, כמו לדעת, או דלת פתוחה.

תמונת אילוסטרציה, דרימזטיים

טראומה נפשית

הטלטלות הנפשיות שנשים עוברות בזמן הפלה דורשות הרבה יותר התייחסות, הבנה ומענה. לכן, גם אם נהפוך את היחס של הממסד הרפואי לנשים למושלם, נקצה מספיק תקציבים לטיפול ברפואת נשים ונקים ועדה שתבחן באופן הוליסטי את הצרכים של נשים שעוברות הפלה, עדיין לא נטפל בכל החללים ביחס שלנו להפלות. לשם כך, דרושה התייחסות גם של הממסד הרפואי וגם של החברה לשאלות של רווחה נפשית ובריאות נפשית.

אחד הפערים הגדולים ביותר שלנו הוא התפיסה שהפלה היא חוויה נקודתית: כזו שמתחילה כאשר מתגלה ההיריון הלא רצוי או כאשר מתגלה בהריון רצוי שהעובר לא מתפתח, ומסתיים כאשר העובר יוצא, בהליך רפואי או ביולוגי. אולם, ראשית, ההפלה עצמה דורשת מספר ביקורים אצל רופאים לווידוא מצב ההיריון, למעקב אחרי ההפלה, לוועדה במקרה הצורך, ובמקרה של כדורים לווידוא אם ההפלה הצליחה. שנית, ההפלה והשלכותיה ממשיכות ללוות את הנשים עוד חודשים רבים, ואפילו עוד שנים רבות. ללא עיבוד החוויה, הכאב שבהפלה עלול להמשיך ולהקשות על אורח החיים. כך, לדוגמה, אחרי הפלה יכול לקחת זמן לחזור לבטוח בגוף ולקיים יחסי מין, ויכולות להתפתח חששות מהיכולת לקבל מחזור או להיכנס שוב להיריון. כלומר, יכול לקחת לנו זמן לחזור ולנכס את הגוף שלנו לעצמנו, ולחזור ולחוש שליטה בו.

הצורך לעבד נפשית את מה שהתרחש נובע מהעובדה שמדובר בטראומה, שצריך להתאושש ממנה. זאת, בגלל השינויים הפיזיים והנפשיים העצומים שהאישה עוברת, שיכולים להתבטא בחרדות, תחושת זרות מהגוף, אי-וודאות לגבי העתיד, אכזבה קשה, תחושת כישלון, אשמה או פחד. הטראומה הזו יכולה להיות קשורה לאכזבה מהיריון רצוי שלא התפתח, אבל היא מתקיימת גם במקרים שבהם היה רצון להפיל ושבהם האישה לא נקשרה בכלל לעובר. הפלה היא כאב נפשי עצום. חלק מהנשים מתארות את התקופה של אחרי ההפלה כתקופה של משבר, שכוללת בכי בלתי פוסק, שבריריות, רחמים עצמיים, שנאה עצמית, עצב, התכנסות פנימה ודיכאון. חלקן התמודדו עם התקופה באמצעות חזרה לעבודה ולשגרה. אחרות ביקשו דווקא להישאר בבית.

לצד העובדה שבאופן אובייקטיבי מדובר בחוויה לא פשוטה, קיימים מספר גורמים ביחס הסביבתי להפלות שמלבים את הטראומה. הממסד הרפואי, שכבר הוזכר, הוא גורם אחד. הגורם השני הוא הדיסוננס בין הסערה הפנימית שמכלה את הכל לבין העובדה שהסביבה, כולל הסביבה הקרובה, פעמים רבות אינה יודעת מה התרחש, ועלולה להיות חסרת רגישות וחסרת יכולת להעניק לאישה את התמיכה הנדרשת. גם במקרים שהסביבה יודעת יכולה להיווצר חוסר רגישות, כמו לדוגמה בציפייה שמיד אחרי ההפלה האישה תחזור לשגרת עבודה ומשפחה, לפני שהיא מוכנה לכך, או במתן תחושה לאישה שיש משהו פגום בה. נשים רבות חשות בנוח לדבר על הפלות מלאכותיות שעברו רק אחרי שהצליחו להיכנס שוב להריון וללדת ילדה או ילד, כלומר לאחר שהוכיחו שהן "בסדר".

גורם נוסף שמשפיע הוא הפער הבלתי נתפס בזמן מהרגע שנודע לאישה שהיא צריכה לעבור הפלה ועד למועד ההפלה עצמה, פרק זמן שיכול להימשך שבוע ובמקרים מסוימים אפילו חודש! בפרק הזמן הזה, האישה ממשיכה לסחוב את העובר והגוף ממשיך להתנהג בהיריון, לדוגמה באמצעות הפרשת הורמונים או גרימת בחילות, כלומר, אישה נדרשת לעבור תהליכי היריון שלא צפויים להגיע ללידה. זאת, לצד החוויה הנפשית של סחיבת גורם זר בבטן. "הרגשתי שאני סוחבת מוות בבטן," אמרה לי א'. אחרות תיארו את פרק הזמן הזה כתחושה של סחיבת כשלון ושל סיוט נפשי. אצל כולן, בלי יוצא מן הכלל, זו הייתה חוויה מבחילה. אולם, כנראה שמרגע שהאישה היא כלי, והתחושות שלה אינן חשובות, גם לא חשוב מתי היא "תתוקן", כל עוד זה יהיה לפני שהיא "פגה תוקף".

רביעית, הפער בין ההתנהלות הממוכנת של המוסדות, לבין רעידת האדמה בחייהן של נשים, פער שכאמור אינו מתווך בגלל השקט בנושא, גורם לכך שההפלה נתפסת, לפחות בהתחלה, כנובעת מבעיה אישית, ולפיכך אפופה בתחושות של בדידות ושל בושה. במקרים של הפלה מרצון, הבושה נובעת מקבלת תחושה שפעלת בחוסר אחריות ובחוסר זהירות אישית או זוגית, עד כדי מתירנות מינית לא מקובלת חברתית (מה שנקרא, שרמוטה), גם אם את ליברלית מבחינה מינית. במקרים של הפלה מסיבות רפואיות, כלומר הריון רצוי, הבושה נובעת מתחושה שיש בך פגם ביולוגי ובחוסר יכולת למלא את הייעוד ה"טבעי" של נשים - אימהות. נשים מתארות חשש שיגלו שיש בהן "משהו לא תקין באופן בסיסי," או התסכול מכך שהן רצו משהו "והגוף לא מיישם." הבושה היא כה חזקה, שנשים לעתים לא מספרות שעברו הפלה אפילו לסביבתן הקרובה ביותר.

הבדידות בהפלה טבעית, של עובר שלא התפתח, מתעצמת כיוון שבשלושת החודשים הראשונים של ההיריון לא נהוג לספר עליו, בדיוק בגלל שייתכן והעובר לא יתפתח. אולם, התוצאה היא שבשלושת החודשים הראשונים כאילו אין היריון, ואז כאילו לא הייתה הפלה, כלומר כאילו לא קרה דבר, למרות שבעצם קרה דבר מאוד משמעותי לאישה.

לבסוף, היעדר הידע על תהליך ההפלה, ועל השכיחות הגבוהה של הפלות טבעיות, עלול לתפוס נשים בהפתעה ולהפוך את אי-הוודאות לגורם מלחיץ. לו המידע על הפלות היה נגיש יותר, ולו נשים בהיריון רצוי היו מכינות את עצמן לכך שייתכן והעובר לא התפתח, מידת הלחץ הייתה יורדת ומאפשרת התמודדות מחושבת יותר. "זה נפל עליי כרעם ביום בהיר שהעובר לא התפתח. זה היה אפקט של שוק. כאילו התפוצץ פה אוטובוס," סיפרה לי מ', שהעובר שלה לא התפתח, והיא נאלצה לקחת כדורים ולאחר-מכן לעבור גרידה.

תמונת אילוסטרציה, דרימזטיים

ואיפה הגברים? במידה והם היו נוכחים בזוגיות או באינטראקציה, הנשים סיפרו שהם תמכו, או ניסו לתמוך אבל לא תמיד ידעו איך. אם כבר מדברות על השקט של שיח ההפלות ונשים, בנקודה זו ראוי לציין שאין בכלל שיח על התהליך הנפשי שבן הזוג עובר, וגם את זה כדאי לפתח.

טראומה פיזית

לא רק כאב נפשי, אלא כאב פיזי הוא מנת חלקן של נשים שעברו הפלה, במיוחד אלו שהפילו באמצעות כדורים ולא באמצעות גרידה. נשים מעידות על חולשה קיצונית, כאבי תופת ועוד שבועות רבים בהם ממשיכות לרדת כמויות של דם, כמו מחזור מאוד קשה. כמו כן, התהליך של הוצאת העובר מהגוף אינו תהליך נעים. ר', שנכנסה להיריון לא רצוי ועברה הפלה עם כדורים, מתארת: "את מדממת ורואה חלקים של יצור חי יוצא ממך. הרגשתי שיצא לי לב מהגוף." מ' אמרה: "הכל נופל ממך." למעשה, נשים רבות המליצו על הפלה באמצעות גרידה ולא באמצעות כדורים, בגלל התסמינים הפיזיים של הכדורים. (עם זאת, חשוב לציין שבגרידה הסיכונים הרפואיים גדולים יותר מאשר כדורים).

עצות מנשים לנשים

אז מה עושות? אספתי מהנשים ששוחחתי עמן המלצות, לנשים שעתידות לעבור הפלה. אסיים את הטקסט בהמלצות שלהן:

- לעבור הפסקת היריון בצורת בגרידה ולא באמצעות כדורים, בגלל תופעות הלוואי הפיזיות הקשות של כדורים. (כאמור, חשוב לציין הסיכונים הרפואיים של ניתוח הם גדולים יותר מאשר כדורים)

- למי שיש לה את האמצעים הכלכליים, לעבור את ההפלה ברפואה הפרטית, כיוון שמדובר בהליך מהיר יותר, עם תשתיות שמאפשרות יותר פרטיות ובגלל הקלות הרבה יותר של התהליך מול הועדה

- להיות אסרטיבית מול המערכת הרפואית, ולנסות ולמצוא רופאה או רופא עם המלצות

- להקשיב לגוף

- לעשות דיקור סיני כדי לסייע לגוף להוציא את העובר

- לא לדבר עם נציגות עמותת אפרת

- לדבר ולעבד את החוויה כמה שיותר, וליצור מנגנוני תמיכה של הסביבה, לא לתת לחיים להיעצר

- לקחת ימי מנוחה ולתת לנפש ולגוף להתאושש מהאירוע. זו חוויה קשה, יש לך את כל הלגיטימציה להרגיש רע

 

תודה ענקית לנשים שחלקו את חוויותיהן איתי ובטחו בי מספיק עם הסיפורים שלהן: לנשים שחלקו בעילום שם, לדור ולנעמה, ולדפנה מורל, ליאור בצר ושירה אפרתי. זה לא מובן מאליו בכלל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#