הסכינים נשלפו הנשים נעלמו - ידועות בציבור - הבלוג של נגה כהן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסכינים נשלפו הנשים נעלמו

גל הטרור הפך את כולנו לשווים במרחב הציבורי. אז למה בכל זאת נושאים נשיים לא מצליחים להגיע לסדר היום?

תגובות
ליאור מזרחי

מלחמה היא אירוע גברי, במובן התרבותי-פטריארכלי של המלה "גבריות". לחימה, עוצמה, בטחון, הגנה, חדירה, כיבוש, נשק/כלי זין – הם כולם מאפיינים של הדמות הגברית המאצ'ואיסטית שמגנה על הנשים העדינות שמתעלפות אם הן מתרגשות יותר מדי. תפקידן של נשים בתרבות כזו הוא להישאר בבית וללדת ילדים שיגדלו להיות חיילים, כלומר להיות רחם לאומי. (אל תנסו למצוא הגיון בסתירה שבין חוסר היכולת של נשים עדינות לקחת חלק בביטחון לבין העובדה שללדת זה קשה וכואב – לפי מה שמספרות לי. הפטריארכיה מלאה סתירות, כי מטרתה לשמר את הכוח של גברים וגבריות בכל מחיר). בישראל, המנטאליות הפטריארכלית עדיין נוכחת ובועטת, וכצפוי היא מועצמת בעתות של מלחמה, כמו שהיה בשנה שעברה בזמן "צוק איתן".

אולם, ה"מלחמה" (אינתיפאדה, גל טרור, התקוממות) הזו היא שונה. הלחימה מתרחשת בתוך האוכלוסייה האזרחית ולא בשדה הקרב, וכל אחת ואחד נדרשים להיות חיילות וחיילים.* על פניו, נוצרת כאן הזדמנות לשוויון מגדרי. המלחמה איננה נחלתן של גברים בלבד (למרות שגם כאשר הלחימה מתרחשת בשדה קרב מסורתי נשים נפגעות גם הן, החל מפגיעות נפשיות וכלכליות ועד למקרים שהן קרבנות אונס של החיילים של הצד השני), אלא כולן וכולם נמצאות ונמצאים בשדה הקרב בצורה שווה. הגדיל לעשות ראש-הממשלה במסיבת העיתונאים שכינס בשבוע שעבר, שבה הלל גם את האזרחיות וגם את האזרחים שמגלים גבורה. זאת, לצד יותר ויותר כתבות על חיילות קרביות שמוצגות כמודליות לחיקוי.

אבל זהו שוויון מדומה. הלחימה משטיחה את התודעה הציבורית והופכת אותה לחד-מימדית. בתוך תודעה כזו, יש שני סוגים של אנשים: גיבורים וקרבנות. הגיבורים נלחמים במחבלים שנכנסים לבתים או מנסים לדקור אנשים במרחב הציבורי. הקרבנות נדקרים או מסתובבים בתודעת פחד שהם יידקרו עוד רגע. כן, גם נשים יכולות להיות גיבורות וגם גברים יכולים להיות קרבנות. אבל, הגבריות התרבותית היא זו שניצחה והשתלטה. לא כי אין מקום לשיח ביטחוני או לנשים לוחמות גם באוטופיה פמיניסטית. אלא, כי כאשר תודעת התקיפה וההגנה היא התודעה היחידה, ואין יותר פרטים עם רצונות, צרכים, יכולות ושאיפות, המשמעות של "שוויון" כאמצעי להיטיב עם הפרט ועם החברה הופכת לקליפה ריקה של עצמה.

כמו כן, גם כאשר נשים הן שוות בשדה הקרב, אנחנו עדיין מוסללות לתפקיד הקדושה, בדמות האמא או האשה המודאגת, או הזונה, זו שהמיניות שלה ניתנת לחיילים. כך, באותה מסיבת עיתונאים, נתניהו דיבר על מה הוא אומר לאמא שדואגת לילדיה. תפיסה זו, שמתאימה לשנות ה-70, ככל הנראה אותה התקופה ממנה לקח כותב הנאום שלו את הרטוריקה הקלישאתית הזו, מתייחסת לנשים רק כאל דמויות רגשניות שמטפלות בלוחמים בשדה הקרב. לא שאימהות אינן דואגות לילדיהן, אבל הצגתן של נשים במסיבת העיתונאים הזו או כ"חיילות טובות" בעלות תושייה שלוחמות במחבלים או כאימהות דאגניות, לא משאירה שום מרחב לנשים להיות בנות-אדם שלמות. כל התנהגות, רצון ותפיסה שחורגת משתי הדמויות הנשיות הללו, מועלמת. כמו כן, דאגה לילדים אינה נחלתן של אימהות בלבד, אלא גם של אבות. מעבר לעוול שנעשה כאן לגברים, חשוב להשתחרר מהתפיסה הכובלת שהאחריות על ילדים וילדות היא רק של נשים.

אבל אל דאגה, יש לנו עוד תפקיד – להיות זונות. הבדרן שלום אסייג פרסם פוסט, שזכה ל-49,000 לייקים ו-6,500 שיתופים, שבו הוא ממליץ למחבלים לבקש להחליף את 72 הבתולות המובטחות להם ב-72 זורמות. זאת, לטענתו, כי בתולות "אוכלות את הראש" כשהן לא מרגישות מוכנות לקיים יחסי מין (תרבות האונס, מישהו?) ולעומת זאת עם זורמות הכל יותר "פאן". גם תכנית הסאטירה של גל"צ, סטטוס קוו, התייחסה למיניות נשית בצורה מזלזלת. התכנית פרסמה טוויט על פעילת שמאל שנתקפה ייאוש "כשהבינה לראשונה שכל הפעמים בהן שכבה עם ערבים למען דו-קיום היו לחינם." כי גברים מנהלים את העניינים, ואילו נשים הן כלי מיני שהמיניות שלהן ניתנת בתמורה להנעת תהליכים ביטחוניים.

הבעיה בהשטחה לתפקיד של גיבורות/אימהות/זונות, היא שנושאים נשיים בכלל לא עוברים את מחסום השיח. אין שום קשב ציבורי לשום דבר שאינו קשור לסוגיות ביטחוניות, למרות שבעיות של נשים ממשיכות להיות רלוונטיות. גם נושאים נשיים שקשורים לסוגיות ביטחוניות כמעט ולא מגיעים לשיח. לדוגמה, האלימות כלפי נשים. נושא זה כמעט ולא עולה על סדר היום בשגרה, שלא לדבר על חירום, כאשר יש עלייה באלימות כלפי נשים. אבל מסתבר שהמלחמה גם מאפשרת לייצר ספין חדש: "הזמר המפורסם" שחשוד בתקיפת אשתו אמר שהוא הדף אותה לאחור במהלך ויכוח על מפתחות הרכב כי התנגד שתצא לסיבוב ברכב בשל דאגתו למצב הביטחוני. כלומר המלחמה מייצרת גיבורים שלא רק מגנים על נשים קלות דעת מפני מחבלים, אלא מגנים באלימות על נשים מפני עצמן.

כך גם בהחלטה לעודד אזרחים לשאת אקדחים ולהקל על קבלת רישיונות לנשק. "האקדח על שולחן המטבח" הוא מונח שמתייחס לתופעה שבה נשקים שנמצאים ברשותם של גברים מסיבות מקצועיות או ביטחוניות, משמשים לפגיעה בנשים שלהן, או באיום לפגיעה. כלומר, בשם הביטחון של אזרחים מפני מחבלים, הממשלה מתירה עוד יותר את הפגיעה בביטחונן של נשים מפני בני זוג אלימים. שלא לדבר על העובדה שדה פקטו מתרחש כעת אימון שטח של מליציות אזרחיות, שמי יודעת לאן זה יכול להגיע בפעם הבאה שלהב"ה יראו זוג מעורב, שאשה תתנגד לסרסור שלה או שאשה או גבר יתערבו כדי למנוע תקיפה מינית של אשה אחרת, ברחוב או במועדון.

מהבחינה הזו, למפגשים של יהודים ופלסטינים יש חשיבות גדולה, ובפרט לאירועים שנשים מארגנות עם נשים פלסטיניות. זאת, כיוון שהם מהווים אמצעי התנגדות בתוך מסגרת פוליטית נוקשה שלא נותנת שום תקווה. המפגשים הללו מצליחים איפה שהאופוזיציה נכשלה: להתנגד לימין שהצליח להשתיק ולעקר את השיח הביטחוני ולייצר מצג שווא כאילו המדיניות שלו אינה אידיאולוגיה, אלא מציאות אובייקטיבית שלא יכולה להיות אחרת. הדבר המדהים הוא, שלמרות שגם סוגיות גבריות נדחקות הצידה, כדורגל כן מצליח לעבור את מחסום השיח. מסתבר שאסור לדבר על שום דבר אחר למעט ביטחון, חוץ מכדורגל, כי הלוחמים בכל זאת צריכים קצת אסקפיזם. 

גם אם נשים בצד את הנושאים הנשיים הביטחוניים והכלליים שלא עולים לסדר היום, נשים עדיין נפגעות ברחובות כמו גברים. למרות זאת, האולפנים מלאים כמעט רק בגברים שמדברים בידענות על מה צריך ולא צריך לעשות בשביל לשפר את הביטחון. זאת, למרות שבאופן אובייקטיבי הם נכשלו שוב ושוב. בעוד כמה ימים או שבועות, הביטחוניסטים יעזבו את האולפנים (אל תדאגו, הם אף פעם לא רחוקים), הגברים ינשמו לרווחה ברחוב, הפוליטיקאים יחגגו ויתגאו ביכולת שלהם לשמור על הביטחון של אזרחי ישראל, ואנחנו הנשים נמשיך לפחד להיאנס במועדונים או בבתים שלנו, נמשיך לפחד מרכבים זרים שעוצרים לידינו ושואלים אותנו "כמה?", חלקנו נמשיך לפחד להירצח או לקבל מכות מבני הזוג שלנו, נמשיך לפחד מזה שיפטרו אותנו כי אנחנו בהיריון או כי יחשבו שאנחנו רוצות להיכנס להיריון, נמשיך להרעיב את עצמנו, נמשיך להיות תלויות בבתי הדין הרבניים לצרכי גירושין ונמשיך לעבור עינויים בדרך להפלה. מהר מהר, יש לנו בערך שנה להיאבק בסוגיות האלו, עד שגל הטרור הבא ישתיק אותנו שוב. תחת ממשלת הימין, תהיו בטוחות שהוא יגיע.

 

*פוסט זה נכתב מתוך נקודת מבט יהודית. אם יש אשה פלסטינית שמעוניינת לכתוב מנקודת מבט מגדרית שלה, יותר מאשמח לתת לה במה דרך הבלוג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#