די ללמד גברים לאנוס - ידועות בציבור - הבלוג של נגה כהן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די ללמד גברים לאנוס

פורנו מעודד בצורה אקטיבית גברים לאנוס נשים. אבל זו לא גזירת גורל. נאבקו בפורנו בעבר, ואפשר גם היום, וככה לייצר חברה עם מיניות בריאה

תגובות
0
AP

מאת: מיכל זאבי ונגה כהן

בואו נעשה ניסוי. בשבוע הקרוב, תסתכלו סביבכן ותספרו כמה ייצוגים מיניים מוחפצים של נשים אתן רואות במרחב הציבורי: בפרסומות, בטלוויזיה, בחלונות ראווה, על שלטי אוטובוסים, בקליפים, בקבוצות וואטסאפ, על שערי מגזינים או על באנרים קופצים באינטרנט. אנחנו מוקפות ומוקפים בדימויים של הגוף הנשי ככלי וכאובייקט מיני שנועד לשירותם של גברים.

הנראות הגבוהה של הגוף הנשי ככלי במרחב הציבורי, לצד מחסור בדימויים של נשים עושות דברים אחרים, חורטים בתודעה שלנו את התפיסה שהגוף הנשי מותר לשימוש לכל אחד. נטילת החיות מהגוף הנשי, הן באמצעות הצגתו ככלי והן באמצעות לקיחת המיניות של נשים מהן, מבטלת את האנושיות של נשים, מכפיפה אותן לרצונות הגברים ונותנת לגיטימציה להפעיל כלפינו אלימות.

שלושת הביטויים הקיצוניים ביותר של תפיסה זו הם רצח, זנות ואונס. בשנה האחרונה נרצחו בישראל כעשרים נשים בשל היותן נשים, רובן בידי בני הזוג שלהן. הן הוכו, נאנסו, נשרפו, נדקרו ואף נורו למוות. למרות זאת, אין תכנית חירום לאומית להתמודדות עם אלימות נגד נשים שכוללת תהליכי עומק בחברה, ואין השקעה תקציבית מספקת בהגנה מידית על נשים. כך גם לגבי נשים בזנות. אפילו אחרי התאבדותה של ג'סיקה וצו הסגירה שהוצא לירקון 98, המקום פועל במתכונת שונה אך דומה, כרטיסי זנות עדיין מפוזרים בתל-אביב וייתכן ומה שבסוף יפיל את אורן חזן זה לא היחס שלו לנשים, אלא חשבוניות.

גם על נשים שנאנסות אין הגנה מספקת, ולכן, גם בשנה הבאה, ייאנסו אלפי נשים. לצד היעדר ענישה של אנסים, היעדר חינוך מגדרי ומיני ומיקוד שאלות של אונס בהתנהגותן של נשים ואף בהאשמתן כמי שהביאו זאת על עצמן; קיים גם עידוד אקטיבי של בנים, נערים וגברים לאנוס. זאת, באמצעות סרטי פורנו, שמציגים אונס כאקט של מיניות נורמלית. אבל זו אינה מיניות נורמלית. הפורנוגרפיה מציגה ומעודדת מיניות כאקט לא שוויוני, שבו הגבריות היא כוחנית, אקטיבית ושואבת הנאה משליטה בנשים, ואילו הנשיות היא פאסיבית, זמינה לגברים ונהנית מהשפלה. מחקרים שנעשו מראים שאחרי צפייה בפורנוגרפיה, התחזקו אצל גברים עמדות שתומכות באלימות מינית, ועלתה גם רמת האלימות המינית שלהם עצמם.

תפיסת המיניות הלא שוויונית הזו נלמדת ומופנמת על-ידי גברים, נשים, נערות, נערים ואפילו ילדים וילדות, שצופים בפורנוגרפיה ביחד ובנפרד. עבור הרבה מאיתנו, זהו החינוך המיני ה(כמעט) יחידי, ומתקבעת אצלנו התפיסה שהנאת הגברים היא מהות העניין, ושנשים הן כלי למימוש פנטזיות גבריות. לא בכדי, כאשר אנשי אלנבי 40 נשאלו על הסרטונים שהופצו במקום, התשובה שלהם לטענה שזו לא נראית כמו חוויה נעימה הייתה "השאלה למי".

כך גם עולה מאתר pornhub, אתר הפורנו הגדול בעולם, שפרסם לאחרונה את שלוש המילים שאנשים חיפשו הכי הרבה בשנת 2015. מילים אלו היו lesbian, teen ו-step-mom. אף אחת מהמילים הללו אינה מייצגת מיניות הדדית. אלא, ניכוס של מיניות נשית לטובתם של גברים וביטול מיניות שאינה כוללת גברים (במקרה של הלסבית), פדופיליה או פחד מנשיות (במקרה של בת הנוער) וניסיונות מטרידים להתמודד עם תסביך אדיפוס (במקרה של האם החורגת).

לצד הפיכת שליטה בנשים כנורמה, תעשיית הפורנוגרפיה מייצרת אוכלוסייה של נשים מדוכאות. רוב הנשים בפורנוגרפיה הן נשים צעירות, עניות ומשוללות הזדמנויות, שרבות מהן עברו התעללות מינית בילדותן ונאספו ונוצלו על-יד סרסורים שהחזיקו אותן תחת סחיטה ואיומים. במקביל, נשים שעובדות בתעשיית הפורנוגרפיה נעות בין זנות לפורנוגרפיה. כך, נוצר קשר בל יינתק בין תעשייה שמושתתת בעצמה על פשע ואלימות כלפי נשים, לבין הפיכת אלימות לנורמה התנהגותית כלפי נשים.

בעשורים האחרונים הפורנוגרפיה התאקלמה והפכה לכל כך נגישה ומובנת מאליה, עד שנראה שכולנו מניחים שהיא כאן כדי להישאר. התאקלמותה של הפורנוגרפיה באה לידי ביטוי במעבר שלה מהקרנה במקומות אפלים ומפוקפקים להפצתה בתצורות שונות ומגוונות בטלוויזיה, בקולנוע, בפרסום, ברשתות החברתיות, בטלפונים הניידים, וכמובן ברשת האינטרנט. כמו כן, כיום מופצים בוואטסאפ גם סרטונים של נשים ונערות באקטים מיניים, ללא ידיעתן, מה שמטשטש עוד יותר את הגבולות בין פורנוגרפיה למציאות.

אבל זה ממש לא חייב להיות ככה. בשנים 2001 – 2004 התחולל בישראל אחד ממאבקי הבלימה הגדולים כנגד התאקלמותה של הפורנוגרפיה בכל בית בישראל. בשנים אלו הובילו ויקי שירן ז"ל ואסתר הרצוג, קואליציה של ארגונים פמיניסטיים שפעלו לסגירת ערוצי הפורנוגרפיה שעלו לשידור בכבלים ובלוויין. מאבק ארוך ומתוקשר זה נחל הצלחה זמנית בחקיקת חוק שהוביל לסגירת הערוצים, אך נכשל לאחר שפרשנות חדשה שניתנה לחוק התירה את שידור הערוצים. העתירה שהוגשה על-ידי ש.י.ן-שוויון ייצוג נשים, יחד עם קואליציית ארגוני הנשים שאיגדו יחד שירן והרצוג, ואוחדה יחד עם עתירה שהוגשה ע"י ח"כ גילה גמליאל ו-52 ח"כים/ות נוספים/ות, נדחתה על-ידי בג"צ שהתיר את השידורים. בג"צ טען ש"יש להיזהר מפני חזרה לימי העבר של צנזורה אינטנסיבית, שקשה ליישבה עם חברה דמוקרטית ופתוחה, המכבדת את זכויות האדם," ואף הדגיש כי גם אם נפגע כבודן של נשים, אזי "הפגיעה בכבוד הנשים מתוספת בכבלים ובלוויין של ערוץ ארוטי או פורנוגרפי בודד בעל תכנים קלים יחסית ... אינה יכולה להיות קשה במיוחד." אולי זה בית דין גבוה לצדק לגברים ופספסנו את השלט בכניסה. מקרה זה מדגים היטב כיצד שוב צרכיהן וזכויותיהן של נשים נדחקות הצידה בשם ערכים אחרים, ושוב המבנה החברתי ההיררכי והכוחני משועתק, בשם ערכים נעלים של (כאילו) צדק.

הפורנוגרפיה אינה גזרת גורל שנדונו כולנו לחיות עמה ועם השלכותיה המזיקות, אלא היא עוד מופע תרבותי של חברה המושתתת על יחסי כוח שנותנת לגיטימציה בהקשרים שונים לפגיעה אלימה של גברים בנשים. כשם שהחברה יצרה ופיתחה את ה"מופע" הזה, כך יכולה אותה חברה ממש גם להתנגד לו ולגרום להיעלמותו, מיד אחרי שמספיק א.נשים יכירו, יבינו ויפנימו את השפעותיו הכל כך מזיקות. העלמת הפורנוגרפיה תהיה טובה יותר גם לגברים, שלא ירגישו שהם צריכים כל הזמן לכבוש, אלא יוכלו להיות פגיעים, לטעות, לבקש דברים וליהנות מלהיות הם.

הדרך הראשונה והחשובה ביותר להתמודדות היא חינוך מגדרי ומיני בבתי ספר כתכני חובה מגיל הגן ועד כיתה י"ב. חייבים להטמיע מגוון תכניות שיעלו אצל בני ובנות הנוער את המודעות ואת יכולת ההתנגדות שלהם למשמעות הצפייה בפורנוגרפיה, לפתח אצל הבנים את השיח הביקורתי והמוסרי כלפי הפורנוגרפיה, ולתת לנערות כלים רגשיים תודעתיים ומעשיים לעמוד כנגד ההשפעה של תכנים שיש בהם פגיעה והשפלה בכבודן של נערות ונשים. זאת, לצד יצירה של דימויים נשיים חיוביים ומלאים יותר, והכי חשוב - פיתוח של שיח חברתי על מיניות בריאה ושוויונית. אלה, כמובן ידרשו משאבים רבים. אבל כמו שבטוח יהיה כסף למלחמה הבאה, צריך למצוא את הכסף גם למלחמה בטרור שמופעל נגדנו רק בשל היותנו נשים.

על מיכל זאבי

מיכל זאבי היא פמיניסטית אקטיביסטית, וסטודנטית תואר שני למגדר באוניברסיטת ת"א. מיכל פעילה במספר ארגונים (חברה בהנהלת עמותת ש.י.ן-שוויון ייצוג נשים ופעילה ב"ארגוני הבת" של העמותה-פרלמנט נשים, אנואר ופרלמנט נערות, כמו גם בעמותת מכנה משותף). לאחרונה הקימה מיכל את "אתר משלך" - פורטל האתרים הפמיניסטיים הגדול בישראל ובנוסף מתחזקת בלוג בשם "ואני אומרת ש..." בו היא מאירה אירועים ודיווחים חדשותיים, אקטואליים ואחרים מזווית אישית, פמיניסטית ביקורתית.

ועוד המלצה

בעיסוק הפמיניסטי חשוב להבין גם את האופן שבו כל הנשים מדוכאות, וגם את האופן שבו קבוצות של נשים שאינן שייכות להגמוניה מדוכאות באופן ייחודי. אחת הקבוצות החשובות ביותר שעוסקת בשאלות האלו, היא "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן" בהובלתה של לנה רוסובסקי. הקבוצה שמה לה למטרה לדון בסוגיות של גזענות ומיזוגניה כלפי מהגרים מבריה"מ לשעבר, והיא פתוחה לכולן (למעט טרולים). מומלץ בחום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#