סיכום שנה פמיניסטי 2015 - ידועות בציבור - הבלוג של נגה כהן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום שנה פמיניסטי 2015

הרבה מחאות נגד תקיפות מיניות, נשים שהובילו תחומים ציבוריים רבים, התארגנויות משותפות (וגם פיצולים) והקהילה הלהט"בית - זו השנה שהייתה

תגובות
0
טוויטר

באופן הולם לחלוטין, שנת 2015 התחילה בבחירות כלליות שהביאה לכניסה של יותר נשים מאי פעם לכנסת, והסתיימה בשלוש פרשות של תקיפות מיניות שעוררו רעש גדול: ינון מגל, סילבן שלום ויניב נחמן. כי ככה נראתה 2015. היא נעה בין שיאים של נשים חזקות למאבק עיקש על יצירה מחדש של גבולות הנורמה ביחסים בין גברים לנשים, ואי-קבלה של שום ביטוי של הטרדה או תקיפה מינית. בתוך זה היו התארגנויות משותפות, העלאת הנראות של הקהילה הקווירית בכלל וטרנסג'נדריות בפרט, וכמו תמיד, מחאות נגד פרסומות סקסיסטיות. זו השנה שהייתה:

מין, אונס, ולמה כבר אי אפשר להתבלבל בין השניים

המאפיין הפמיניסטי הבולט ביותר של השנה האחרונה, היה הגדרה מחדש של גבולות היחסים הנורמטיביים בין נשים לגברים, ומתיחת קו אדום ברור בין הטרדות ותקיפות מיניות ואונס, לבין מין. השינוי הגדול התרחש בנורמות הציבוריות ובחוסר הנכונות לקבל התנהגויות כאלה כחלק מהמציאות והשגרה. אולם, לא היו שינויים מרחיקי לכת בהתנהלות המוסדית של מערכות אכיפת החוק. כמו כן, עדיין לא ברור האם נוצר גם שינוי התנהגותי רחב-היקף, כלומר האם גברים פחות מטרידים נשים.

שלושת המקרים האחרונים הבולטים הם פרישתם של סילבן שלום וינון מגל מהכנסת בעקבות ריבוי עדויות של נפגעות מהם והמאבק הפמיניסטי הציבורי והתקשורתי שנוצר בעקבותיהן, והמחאה הגדולה נגד גזר הדין המגוחך שיניב נחמן קיבל על הרשעה באונס – שישה חודשי עבודות שירות. ההצלחה הגדולה בשינוי השיח הציבורי היא תוצר של רצף של מחאות פמיניסטיות ציבוריות בשנה החולפת, שהן בעצמן המשך של מחאות של השנה הקודמת.

אחד האירועים המשמעותיים ביותר על הרצף הזה הוא פרשת אלנבי 40, שבה קבוצה של גברים אנסה (אין הרשעה באונס, זו אמירה ערכית) אשה שיכורה על הבר של המקום והקהל עודד וצילם. סרטוני האונס הופצו באופן מטאורי ברשתות החברתיות ופורסמו בערוץ 10, המשטרה פתחה בחקירה ויצא צו סגירה למקום. אולם, הוא נפתח מחדש. הפרשה הזו עוררה דיונים סוערים על הגבולות של אונס, הסכמה ואחריות, וכללה סלאטשיימינג לאשה. הנפגעת הואשמה בכך שהיא הייתה שיכורה, שנראה בסרטונים שאולי חלק מהמגע המיני היה מרצונה (פתאום זה בסדר שהקהילה הפייסבוקית תשפוט אדם) ושהיא בחרה ללכת למקום שידוע כמפוקפק, כאילו כל אחד מהטיעונים האלה קשור לזכותה הבסיסית שלא יאנסו אותה. ייתכן ואחת הסיבות לכך שפרשת אלנבי 40 הייתה אחד הנושאים המדוברים ביותר בשנה האחרונה, היא שהרבה אנשים יכלו להזדהות עם דמויות שונות בפרשה – האשה, הגברים שעלו על הבר, העובדים שסייעו, הקהל ששלהב – ולפיכך להחלטה החברתית על מוסריות האירוע יש השלכות רחבות היקף גם על העצמי. אחד הניסיונות של השנה להתמודד עם הטרדות מיניות במקומות בילוי (לא ב"אלנבי 40") הוא לילה טוב, אמנה עליה חתומים מספר מקומות בילוי, שמציעה למבלות לפנות לצוות המקום בו הן נמצאות אם הן מרגישות מוטרדות.

שתי פרשות בולטות נוספות היו הניצחונות הפנים-מוסדיים של מאי פאטל ושל אפרת אפי יעקב, כל אחת מהן בנפרד. את שתיהן תקפו והטרידו גברים שהן היו כפופות להם: סא"ל לירן חג'בי ופרופ' מריו שניידר, בהתאמה, והן שתיהן עברו הליך להשגת צדק פנים מוסדי, בצבא ובאוניברסיטה, שהסתיים בהכרה בפגיעה בהן. שתי הפרשות האלו התאפיינו במאבקים פנים מערכתיים שזלגו לתקשורת, במהלכם גורמים מסוימים התייצבו לצד התוקפים ואילו אחרים לצד הנפגעות. כתוצאה, הן שתיהן עוררו שאלות על היכולת של נשים לקבל הגנה בתוך מערכות שהן חברות בהם. באוניברסיטה העברית, לפחות, המקרה הוביל לתהליך ארוך במהלכו נכתב והתקבל תקנון חדש להתמודדות עם תקיפות מיניות. בצבא, אנחנו עדיין עדות למקרי אונס וכן תרבות של אונס, כמו חולצות סוף מסלול שמקשרות בין הפעלת כוח, זריעת הרס, גבריות ומגע מיני. כנראה שהדרך העיקרית לקבל הכרה על דיכוי מגדרי בצבא, היא אם את מתנהגת כמו גבר שלוחם ומגן, כמו במחאה על כך שההסבר למתן הצל"שים לחיילות במלחמת "צוק איתן" היה שהן לא נכנסו ללחץ. כמו כן, גם אפרת וגם מאי חשפו את פניהן באומץ, כחלק מתהליך שמתרחש מזה מספר שנים, של נשים שמשמיעות את קולן, בעילום שם או בפנים גלויות, ומתארות את מקרי התקיפה שהן עברו.

0
נגה כהן

למרות זאת, גם השנה המשכנו לקבל אישוש לכך שמערכות אכיפת החוק לא בהכרח מעניקות ביטחון לנשים. יניב נחמן הוא רק הדוגמה האחרונה. עוד לפני כן רביב דרוקר חשף בערוץ 10 הקלטות מהמשפט שבו שופט דרש מנפגעת, שאותה ייצגה עו"ד רוני אלוני-סדובניק, להדגים את האונס שעברה. השופטת דליה גנות אמרה על נפגעת שהיא לא נאנסה אלא התאכזבה ממין. אביו של אייל גולן שהורשע בניצול קטינות לזנות ובדרדורן לזנות, קיבל רק שנתיים במאסר. כבר קשה לעקוב אחר הניצבים במשטרה שהטרידו מינית (קובי כהן, נסים מור, חגי דותן, רוני ריטמן – שחזר למשטרה למרות שהחשדות נגדו לא נוכו, ואלה רק ב-2015). ולבל נשכח שגם בראש עומדים אנשים שפוגעים בנו. לא רק סילבן שלום וינון מגל - בטח כבר שכחתן את כתב האישום שהוגש נגד ראש עיריית אור יהודה (כבר לשעבר), דוד יוסף, שקרא רחוב על-שם המאהבת שלו, בגין הטרדות מיניות וגניבה.

במקביל, עדיין יש סיקור אוהד בפריים טיים לאנשים שיותר מדי שאלות מוסריות עולות ממעשיהם, כמו הסיקור של האנס המורשע ארז אפרתי ב"עובדה", שאגב שוחרר אחרי שליש ממאסרו. כמו כן, יואב אבן ממשיך לשדר בערוץ 2 ולהפיץ לעולם נראטיב שגוי שהוא יצא זכאי מהאישומים נגדו על אונס ולא שהתיק נסגר מחוסר ראיות. לבסוף, אייל גולן ממשיך להופיע. כל הכבוד לעיריית נהריה שמנעה השמעת שירים שלו שמעודדים את תרבות האונס במתחם הנוער שלה, ולתושבי יקנעם שהעלו מופע אלטרנטיבי נגד ההחלטה של העירייה להביא אותו להופעה. כמו כן, כל השבח מגיע גם ל-NRG שאימצו קוד אתי לשינוי הסיקור על תקיפות מיניות.

אבל אם הגענו להישגים מסוימים בשאלות של מין בין נשים "רגילות" לבין גברים, נשים בזנות זה סיפור אחר לגמרי. זאת, כיוון שמבחינה תרבותית, הן נחשבות לשולי החברה ולאלו שתפקידן לספק את הפנטזיות הכי מופרעות וחולות של החברה האנושית, ולפיכך מותר לעשות להן הכל. את התפיסה הזו עוד לא שינינו, ולכן לא מפתיע שלמרות מספר אירועים מטלטלים בשנה האחרונה, אין כמעט תזוזה ביחס החברתי לנשים בזנות. שתי הפרשות הבולטות ביותר שהיו הן התחקיר של עמית סגל בערוץ 2 על ח"כ אורן חזן לפיו הוא סרסר בנשים בזנות בבולגריה, והתאבדותה של ג'סיקה, אשה בזנות בבית הבושת בירקון 98. למרות הרעש הגדול והמחאות שעוררו שני המקרים, מעשיו של אורן חזן כמעט נשכחו כלא היו, ואילו צו הסגירה לירקון 98, שחזר לפעול שעות בודדות אחרי ההתאבדות של ג'סיקה, זכה להתעלמות רבתי מהמקום. נראה, שאולי דווקא מה שמצליח לסדוק את האטימות החברתית לנשים בזנות, הוא הפרוייקט “When He Pays” של מכון תודעה בהובלת טלי קורל, שמציג עדויות של לקוחות זנות ומראה את היחס האלים והמזלזל שלהם לנשים, אליהן הם מתייחסים כאל רכוש וכנותנות שירות. הצלחה זו מוכיחה שוב את החשיבות של מיקוד השיח הציבורי והחקיקה בצרכנים של זנות, שהם גברים שנחשבים לנורמטביים לחלוטין בחברה.

התארגנויות משותפות

זו גם הייתה שנה של התארגנויות פמיניסטיות למאבקים משותפים. מעבר לתמיכה ולסולידריות כלפי נשים שנפגעו מינית, בשנה זו (בין השאר) התאחדו חברות האופוזיציה והקואליציה להפלת ביטול חוק חזקת הגיל הרך, דיילות אל-על מחו יחד על הדרישה לנעול נעלי עקב לפרק זמן ממושך, נשים שזכאיות לדיור ציבורי נאבקו יחד, בהובלתה של מיטל כהן, נגד שחיתות ובדרישה לקבל דיור ציבורי, נועה בן-סעדיה ומאיה בנבנישתי איגדו נשים ככוח צרכני אל מל רשתות שמקטינות מידות דרך העמוד "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42", נשים חרדיות התאחדו בדרישה לקבלת ייצוג במפלגות החרדיות תחת "לא נבחרות לא בוחרות", קבוצת הפדלחו"שיות (פמיניסטיות דתיות) פעלה יחד כדי לסייע להתרת נשים עגונות באמצעות שיימינג לגברים שלא נתנו גט, נשים ערביות הקימו את תוסקיתוש למאבק בהטרדות מיניות בחברה הערבית, קבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור" שמה לה למטרה לדון במקומן של נשים יוצאות בריה"מ לשעבר בחברה הישראלית ובמקביל נערכו מפגשים בין נשים פלסטיניות ליהודיות על רקע גל הטרור בקיץ האחרון.

0
פייסבוק

עם זאת, היו השנה גם התפלגויות על רקע אידיאולוגי או אישי, ואפילו פגיעה מודעת ומכוונת אחת בשנייה או תמיכה בפגיעה כזו, ששיאה תביעה משפטית. ברור מאליו שתנועה שגדלה ושיש בה הרבה תתי-זרמים אידיאולוגיים לא תפעל תמיד ביחד ולא תראה את הכל עין בעין. "התנועה הפמיניסטית" אף פעם לא הייתה אחידה, וגם בתנועות חברתיות אחרות יש פיצולים. היתרון של חוסר האחידות הוא ביכולת להכיל הרבה נשים, שכן כל אחת יכולה למצוא את מקומה בה. כמו כן, ההבדלים והשינויים הם הכרחיים להתמודדות עם המציאות שהיא בעצמה לא אחידה ומשתנה. אין שום חובה שכל שתי פמיניסטיות יהיו חברות, או אפילו חברות בפייסבוק. חשוב רק לזכור לא לפגוע בנשים אחרות, ממקום של כוחניות.

הקהילה הקווירית/להט"בית

כל המאבקים החברתיים קשורים זה בזה, שכן הם כולם מבקשים לפרק היררכיות חברתיות ולייצר הזדמנויות שוות לכולןם. בתוך זה, מאבק שמתחבר ישירות למאבק הפמיניסטי הוא המאבק הקווירי/להט"בי. זאת, כיוון שבשני המקרים הדיכוי מתבסס על תרבות הטרו-נורמטיבית של בינאריות מגדרית, ושל מיניות שבה החודר הוא גבר או גילום הגבריות דרך שליטה, ואילו הנחדרת (/נחדר) היא אשה או גילום הנשיות ששולטים בה. מין בלי חדירה הוא לא מין, על כל ההשלכות של תפיסה זו על לסביות, בי-סקסואליות ונשים שמקיימות מגע מיני עם נשים. מובן שהמציאות מעט יותר מורכבת. קיימות התנגשויות בין המאבקים, כמו בשאלת הפונדקאות; ועולות שאלות שדורשות דיון, כמו גבולות ההבדלה הלגיטימיים בין נשים-נקבות לנשים טרנסג'נדריות. אולם, מעבר לחשיבות הפוליטית של איחוד מאבקים, שאלות קוויריות מקישות ישירות על פמיניזם, על גבולות הנשיות ועל ערכה החברתי.

לא אסקור את כל האירועים הקווירים של השנה האחרונה, אלא רק חלק מהבולטים ביותר. בשנה האחרונה התאבדו מאי פלג וברק קשת, טרנסג'נדרית וטרנסג'נדר. כל אחתד מהםן התאבד.ה מסיבות שונות ולא היה ביניהןם קשר, אולם המשותף הוא ככל הנראה חוסר יכולתןם למצוא את מקומןם בעולם מגדרי בינארי. כמו כן, שירה בנקי נרצחה במצעד הגאווה בירושלים בידי ישי שליסל, מצעד שבדומה לצעדת השרמוטות דורש הכרה חברתית בזכותנו לתפוס מרחב. למרות זאת, החקיקה שנועדה להשוות זכויות לקהילה הלהט"ב, כמו לדוגמה איסור אפלייתםן בעבודה, נפלה.

0
ינאי יחיאל

ייצוג תרבותי

שתי המחאות הגדולות נגד ייצוג תרבותי מקטין ומדכא של נשים, היו המחאות נגד הפרסומות של גולדסטאר ושל אגאדיר. הן שתיהן חרגו מהקהילה הפמיניסטית וקיבלו ביטוי צרכני רחב-היקף בדמות חודש חרם על גולדסטאר, והורדת הדירוג של אגאדיר למי שמחפשות ומחפשים את המסעדה בגוגל. זו לא הפעם הראשונה שחברות מחפיצות נשים בפרסומות, וזו גם לא הפעם הראשונה שהן עושות את זה כדי לעלות על הגל של השיח הפמיניסטי. זו כן הפעם הראשונה שהן אולי מתחרטות על זה. נחכה לראות בשנה הבאה.

בינתיים, אנחנו יכולות ליהנות משלל סדרות וסרטים פמיניסטיים, חלקם תוצרת הארץ ורובם תוצרת חו"ל, ביניהם "בורג" של שירה גפן, סטאר וורס החדש, ג'סיקה ג'ונס, Unreal, טרנספרנט, ג'וני ואבירי הגליל (תלוי את מי שואלות, הדעות חלוקות), סקנדל, ועוד. כמו כן, שאפשר ליהנות מסטנד אפ נשי איכותי של תום יער, עמית הרשקוביץ, שיר ראובן, מיטל שפירו, גלית חוגי, לילך ברנע לשם, ולילך וולך, מהשירה של עדי קיסר או שירה כהן או מהמוסיקה של טיילור סוויפט, ביונסה וליידי גאגא. מריהאנה, לעומת זאת, כדאי לך להתרחק אם את אשה לבנה.

נשים בולטות בפעילות ציבורית

מאיפה להתחיל? איילה חסון, אשרת קוטלר וקרן נויבך מובילות קו ביקורתי חריף בתקשורת. אור-לי בר לב מובילה את מחאת הגז. עינבר בוגלה מובילה את מחאת יוצאי אתיופי. עפרה קלינגר נבחרה לעמוד בראש השב"ס, האשה השנייה בתפקיד אי פעם. את רוב ארגוני הקהילה הגאה מובילות נשים: יהלי בן עמי ויטנברג בחוש"ן, מנדי מיכאלי באיג"י, חן אריאלי באגודה לשמירת זכויות הפרט ודנה שרון ושרה קלה-מאיר בבית הפתוח של ירושלים. מיה יניב מובילה את ועד עובדי סלקום. שלומית הברון, שנבחרה לרשימת 40 הצעירים המבטיחים של דה מרקר, ממשיכה להוביל פעילויות נגד תרבות האונס. אאורה פרידמן נבחרה לאשה הראשונה לאמן קבוצת גברים בכדוריד. המיזם אוטול'ה של תהילה גבאי דויטש צובר תאוצה. וכמובן, כל אחת מהפוליטיקאיות בכנסת. זוהי רשימה חלקית מאוד בלבד. החשיבות של הנשים הללו היא ביצירת מודל לחיקוי לילדות, נערות ונשים ובסיוע ביצירת מציאות שבה מובן מאליו שנשים הן חלק מהעשייה הציבורית.

יחסי בית עבודה ועבודה בכלל

שאלות של עבודה היו מרכזיות בהיסטוריה של התנועה הפמיניסטית, כמעט מראשיתה, בגלל ההשפעה הקריטית של חירות כלכלית על חירות אישית. חלק מהאירועים הבולטים של השנה האחרונה היו ההישגים חסרי התקדים של מיה יניב, יו"ר ועד העובדים של סלקום, ליצירת מודל של שיתוף רווחי החברה עם העובדים. לאחרונה היא גם פועלת בדרישה להעסקה ישירה של עובדי הקבלן במקום. כמו כן, מאבק של ההסתדרות הוביל להעסקה ישירה של 15,000 עובדי קבלן במגזר הציבורי, הרבה מהן נשים שעובדות כאחיות בבתי הספר או פיזיותרפיסטיות. המאבק להעסקה ישירה של עובדי קבלן מובל מזה שנים רבות על-ידי הקואליציה להעסקה ישירה. גם כוח לעובדים פועלים ליצירת שוויון מגדרי, באמצעות הצעה של מודל להסכם קיבוצי שוויוני מבחינה מגדרית, לכל הוועדים שלהם. לבסוף, החלו השנה ניצנים של קולות של אבות, כמו דניאל הרוש, שדורש לשנות את שוק העבודה כדי שיוכלו לתפקד גם הם כהורים, ושל דרור כהנוביץ', שמציף סוגיות של אבהות ושל חינוך מגדרי. בנקודה זו ראוי לשוב ולהזכיר את הפעילות המבורכת של אסל"י שפועלת למניעת אלימות של גברים נגד נשים.

פוליטיקה

ההישג הפוליטי המגדרי המשמעותי ביותר של השנה האחרונה היה הפלת החוק לביטול חזקת הגיל הרך בידי חברות הכנסת מהאופוזיציה והקואליציה. בהקשר ישיר, הכישלון הפוליטי המגדרי המשמעותי ביותר היה פעילותה של השרה הממונה על שוויון מגדרי, גילה גמליאל, שהניסיון לקדם את החוק הזה היה אחד הדברים היחידים שהיא עשתה. הישגים נוספים היו אישור הצעת החוק של עליזה לביא וטלי פלסקוב להגדלת דמי הלידה לעצמאיות, ושל רחל עזריה לזכאותם של אבות לשעת הנקה. כמו כן, כל פעילות, במיוחד כלכלית, משפיעה על נשים. לפיכך, לדוגמה, כאשר שלי יחימוביץ' נאבקת על מתווה הגז, אורלי לוי-אבקסיס נאבקת בעד הדיור הציבורי ומיכל בירן נאבקת נגד הפרטת מערך בריאות הנפש, גם זוהי פוליטיקה פמיניסטית.

במקביל, היו גם ניסיונות להעביר הצעות חוק שלא צלחו, או שעדיין מתרחשים. ביניהם ניתן למנות את החוק למניעת כפייה מינית של מרב מיכאלי, זהבה גלאון ומיכל רוזין להגדרה מחדש של "אונס" כתלות בסיטואציה ולא בהתנהגותה של אשה; שלל הצעות חוק להסדרה של גירושין, של מרב מיכאלי; הצעת חוק להכרה בהוצאות מטפלות ולייצוג נשים בדירקטריונים, של איילת נחמיאס-ורבין; הצעת חוק לאיסור הסתרת חוזי עבודה, של מיכל בירן; חוק להפחתת גיל הפרישה לנשים במקצועות שוחקים מ-64 ל-60 של זהבה גלאון, שלי יחימוביץ' ואורלי לוי-אבקסיס; חוק לתשלום אבטחת הכנסה לנשים במקלטים, של זהבה גלאון; חוק למינוי אשה כקאדיה, של עיסאווי פריג; וחקיקה לתיקון חוק ההתיישנות ושלל חוקים למניעת אפלייה של אימהות במקומות עבודה ובמקומות ציבוריים, של מיכל רוזין. כמו כן, עאידא תומא סלימאן הובילה בועדה לקידום מעמד האשה ושוויון מגדרי, דיונים רבים על נשים בזנות, אפליית נשים במקומות עבודה, בריאות נשים ועוד שלל נושאים, קסניה סבטלובה הדליקה נרות בכותל עם נשות הכותל והציפה את האפלייה של נשים יוצאות בריה"מ בחברה, חברות הכנסת תמכו בחלקן בנפגעות תקיפה מינית והנשיא רובי ריבלין הכריז על עצמו שהוא פמיניסט.

במקביל, חברות הכנסת היו גם הן נתונות להחפצה ולזלזול מעצם היותן נשים, כמו כל אשה בחברה. כך לדוגמה, בבחירות הכלליות, נשות המחנה הציוני הוצגו כמניפולטיביות או כגרופיות בידי קריקטוריסטים. גדעון רייכר והילה קובו העירו על המראה של תמר זנדברג, כל אחד בנפרד, וצבי הנדל לעג לה והקטין אותה כיו"ר ועדה. פוליטיקאים ועיתונאים העירו על המראה של השרה איילת שקד. דן מרגלית הקטין וזלזל את זהבה גלאון בכינוי "זהבלה גלאונלה". לבסוף, אורן חזן לעג לקארין אלהרר בגלל נכותה.

 זכותן של נשים על גופן

אם התקדמנו בכל הקשור לזכות האשה על גופה במין, בתחומים אחרים המצב עדיין מקרטע. אמנם השיח על זכויות נשים על גופן בלידה הולך ומתעצם ואף מגיע להישגים, כמו לדוגמה בהשקת קו סיוע ליולדות. אולם, נשים שיולדות בבית מופלות כלכלית, השיח על אמצעי מניעה עדיין לוקה בחסר, פונדקאות מנשים עניות היא עדיין מותרת ועדיין אין לכל אשה זכות לבצע הפלה אם היא רוצה. כמו כן, בעיית האלימות כלפי נשים לא קרובה לפתרון: עשרות נשים נרצחו השנה על-ידי בני זוגן, ולנשים שמוכות אין מסגרות שמאפשרות תמיכה בהן והמשך שגרת חייהן. יתרה מזו, נראה שהבעיה הולכת להחמיר, עם ההקלות של גלעד ארדן לנשיאת נשק, ואם באמת הח"כ הטרי מהליכוד, אמיר אוחנה, יממש את איומיו להתיר לכל אזרח לשאת נשק.

בין חו"ל לישראל

גם לאירועים שמתרחשים בחו"ל יש השפעות על החיים כאן. השפעות אלו מתרחשות גם בגלל העולם הגלובלי שאנחנו חיים בו ושבו רעיונות וידיעות עוברים בקצב מהיר (לתשומת לב אלה שחושבים ש"שוברים שתיקה" לא צריכים לפעול בחו"ל אבל מחרימים ספרים ומגיעים לכותרות בכל העולם), וגם כי הקהילה הפמיניסטית לומדת אחת מהשנייה כל הזמן, כלומר באופן מודע מחפשת אירועים פמיניסטיים במקומות מאחרים.

כמו בישראל, גם בחו"ל האירועים התרחשו בקצב מסחרר. חלק מהאירועים הבולטים היו קבלת זכות הצבעה לנשות סעודיה, ובחירתן של נשים לפרלמנט הסעודי. המשפט “Because it’s 2015” שתבע ג'סטין טרודו, ראש הממשלה החדש של קנדה, כשנשאל למה יש בממשלה שלו שוויון מגדרי בייצוג (ואגב, גם שוויון בייצוג של קבוצות רבות נוספות). המשפט המתוקשר של ביל קוסבי, גיבור ילדות של רבים, שהתגלה כאנס סדרתי של עשרות נשים (לתשומת לב הרלוונטיים - כשרוצים לטפל באנס אפשר, גם כשהוא איש תרבות). דאע"ש מוכרים ילדות ונשים כשפחות אונס (המונח "שפחות מין" ממעיט בחומרת העניין) ובניגריה הילדות שנחטפו עדיין לא חזרו (מי הייתה מאמינה שקמפיין טוויטר יהיה התחלה טובה, אך ממש לא מספקת?). ברוס ג'נר הסלב הפך לקייטלין ג'נר האשה הטרנסג'נדרית הסלבית עוד יותר. דונאלד טראמפ הוא הטרול המתוקשר, העשיר והמשפיע ביותר בעולם, בתקווה שהוא לא יהיה האיש המשפיע ביותר בעולם. מולו ניצבת הילארי קלינטון, אולי האשה הראשונה שתיכנס לתפקיד נשיאת ארה"ב, וברני סנדרס, איש סוציאל-דמוקרט שגם מקדם שוויון מגדרי. עוד בפוליטיקה העולמית, אונג סן סו צ'י ניצחה את האופוזיציה הצבאית בבחירות הכלליות במיאנמר (בורמה), ומנהלת את המדינה מאחורי הקלעים, ואנגלה מרקל, קאנצלרית גרמניה, נבחרה כאשת השנה של טיים. עוד השנה, ויולה דיוויס נאמה באמי על דיכוי נשים שחורות. מארק צוקרברג מאתגר גבולות מגדריים ומעלה תמונות שלו כאבא בהן הוא מוצג בתנוחות שבדרך-כלל אנחנו רואות בהן אימהות. פייסבוק ואיביי מעניקות חופשת לידה בתשלום לאבות ומאריכות את החופשה לאימהות. טרגט בארה"ב מפסיקים להפריד מגדרית צעצועים. נבחרות של נשים נכנסו למשחק המחשב פיפ"א. רשת הילטון הסירה את האופציה להזמין פורנו דרך בתי המלון ובשוודיה מחלקים לבנות 16 ספר על פמיניזם (מתי אצלנו?).

0
טוויטר

זו הייתה שנה עמוסה באירועים. נקווה שנמשיך כך גם בשנה הבאה. שנת 2016 משחררת לכולן!

 

תודה רבה לחן מטס, ניצן לונברג, ורד כהן-ברזילי, דינה כתובים, שי בלו, מתת עשת, מיכל גרא-מרגליות, אורלי יהלום, ליאת כהן, יעל בורשטיין, דלית זכאים, אורנה עמוס, גבריאלה רוזנשטיין, ענבר ליבנת, לימור לוי אוסמי, צפריר יעקבסון פלד, לנה רוסובסקי, מיטל סטרול, הדס בשן, שלומית הברון, עדו כהן, ננה בר, שחר מור, קשת קורם, קרן אוחיון, עידית משה, נועם פוירר, אן פת, אלונה קדם, אמיר קורן, נעם אורן, רגי רויטברג, טלי קורל, טל כרמון, אביב יהלום, מאיה ריזוב, ליאת נוב, שני אשכנזי, דדי בן-חור, ליאור כוכב-לב, מיכל גול, אריאל ליבמן, פולינה סקלארבסקי, אורי וייס, ענבל גרון, אנה שניידמן, מיטל כהן, רבקה נוימן, ס. דוידיאן סומך, ניצן הירש, ילנה רומנובסקי, לורה טלינובסקי, איתי כהן, שרי אהרוני, רון גדניר, הדס נחשון, מאיה הרמן, לירון שליש, סיגל רוזנבליט, אסף זילברברג, שני רף, ניב סוניס, דניאל דושניצקי ועדי מנדלוביץ על הסיוע באיסוף החומרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#