"סופרג'יסטיות" – מאבקן של נשים על זכותן לחיות אחרת - ידועות בציבור - הבלוג של נגה כהן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סופרג'יסטיות" – מאבקן של נשים על זכותן לחיות אחרת

"סופרג'יסטיות" של שרה גברון ואבי מורגן מצליח להציג רבדים מורכבים של המציאות של נשים, לספר סיפור היסטורי ולקשר בין אז להיום

תגובות

הבמאית של הסרט "סופרג'יסטיות", שרה גברון, והתסריטאית, אבי מורגן, לקחו על עצמן משימה לא פשוטה. עם התגברות הגל הרביעי של הפמיניזם בעולם המערבי, הן יצרו סרט שמציג את מאבקן של סופרג'יסטיות בריטיות בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. סרט כזה בעת כזו, חייב להציג רבדים מורכבים של המציאות של נשים, להיות מדויק היסטורית, לייצר פאתוס בלי להיות קלישאתי, או בקיצור – לייצר רצף בין החיים שלנו כיום למאבק של לפני (רק) 100 שנים. הן הצליחו במשימה.

"סופרג'יסטיות" אינו סרט על הליכה של נשים לקלפי. בניגוד לנראטיב שהתקבע על פעולותיהן של הסופרג'יסטיות, שעובר אצלנו באופן לא פורמלי שכן מערכת החינוך בישראל לא מוצאת לנכון ללמד את המאבק הפמיניסטי לתלמידים ולתלמידות ומעדיפה להתמקד במלחמות של גברים, המאבק לא היה רק על זכות ההצבעה. אלא, הסופרג'יסטיות נלחמו על הזכות להשפיע על עיצוב חייהן, דרך הפוליטיקה. אחת החוזקות של הסרט היא הצגת הצורך הנואש של נשים לעשות זאת. אחרת, הן נתונות לתנאי עבודה מחפירים, כמו הנשים במכבסת גלאסהאוס במזרח לונדון; האוטונומיה שלהן על גופן מופקעת מהן, כמו לדוגמה בלגיטימציה לאנוס אותן או להכות אותן; אין להן זכויות במשפחה, כפי שהילד של מוד סווט (הדמות הראשית) נלקח ממנה; הן משועבדות כלכלית, כמו אשתו של הסנאטור שלא נותן לה לבחור מה לעשות עם כספה; והן נתונות לחסדי גברים שאולי יבחרו להיטיב עמן אבל כנראה שלא יעשו זאת, כפי שעולה מהניסיונות הכושלים שלהן לקבל זכות הצבעה דרך השמעת סיפור חייהן לשר האוצר (עם זאת הסרט מפספס את הפעילות הפמיניסטית הענפה והפחות מיליטנטית שהייתה חלק מהותי מהמאבק ואת מספר הגברים בעלי ההשפעה שכן ניסו לקדם זכות הצבעה לנשים). הצגת המציאות הזו נותנת מענה מוצלח לתפיסה המוטעית כיום לפיה זכות ההצבעה ייתרה את המאבק הפמיניסטי, שכן אנחנו מצביעות, ואפילו יכולות לעבוד (כמעט) בכל דבר (נגיד). כפי שניתן לראות בבירור, הבעיה היא הרבה יותר עמוקה, ובלי שלנשים יהיה כוח פוליטי שיופעל כדי לדאוג לסוגיות נשיות, אנחנו לעולם לא נהיה שוות.

חוזקה נוספת של הסרט היא הצגת היחס הכולל והרוחבי לנשים כמגדר נחות שגופן חייב לספק שירותים לגברים. "אם אנחנו צריכות ללכת לכלא כדי להצביע, שיהיו אלה חלונות הממשלה, ולא גופן של נשים, שיישברו!" אומרת אמלין פנקהרסט, מובילת תנועת הסופרג'יסטיות הבריטיות, בנאום חוצב להבות בסרט. גופן של נשים אכן נשבר, תחת בוס שאונס, בני זוג שמכים או לוקחים לנשים את הילדים, היעדר אמצעי מניעה, ועבודה בתנאי עבדות, שמובילה למוות בגיל צעיר ושהכסף ממנה לא הולך אליהן אלא למנהל העבודה או לבני הזוג. ניכר מהסרט, שאחת הסיבות המרכזיות למנוע מנשים להצביע נועד כדי לשמר את הזכות לשעבד את גופן.

לא מפתיע, אם כך, ששלושת האקטים הבולטים של התנגדות בסרט סובבים סביב הגוף. בראשון, מוד מטיחה מגהץ לוהט בידו של מנהל העבודה שלה שנוהג לאנוס אותה ועוד נערה צעירה, כלומר פוגעת בגופו. בשני, הסופרג'יסטיות פותחות בשביתת רעב בכלא והן מוזנות בכפייה. כלומר, הן מנסות לקחת בחזרה את השליטה על הגוף שלהן. במציאות שאינה מוצגת בסרט, אסטרטגיה אלימה זו כלפיהן הביאה לתשומת לב ציבורית חיובית כלפי המאבק. בשלישי, הסופרג'יסטית אמילי דיווידסון מתפרצת למירוץ הסוסים המלכותי ומתאבדת תחת סוסו של המלך, כדי למשוך תשומת לב תקשורתית למאבק. כלומר, היא מעניקה את גופה למאבק. בניגוד למה שאנחנו רואות בסרט, עד היום לא ברור האם דיווידסון התכוונה להתאבד או רק ניסתה למשוך תשומת לב. כך או כך, גופה הוקרב. מצד שני, כפי שעולה מנאומה של פנקהרסט, הוא כבר הוקרב מזמן.

0

הסוגיה המעמדית תופסת גם היא מקום מרכזי בסרט. מחד, ברור מהסרט שהאפליה כלפי נשים חוצה מעמדות. גם אשת הסנאטור ממעמד הביניים נתונה לחסדי בעלה, שלא מוכן להיענות לבקשתה ולשחרר בערבות את כל הנשים שנעצרו בהפגנה, למרות שמדובר בכספה שלה. מאידך, ברור שככל שהמעמד הכלכלי נמוך יותר, הפגיעה בנשים היא קשה יותר. זאת, כיוון שהן מדוכאות גם כנשים, גם כעניות וגם כנשים עניות. כלומר, לנשים עניות יש מאפייני דיכוי ייחודיים להן. הסרט ממחיש נקודה זו היטב באמצעות מספר שוטים של עבודת הפרך של הנשים, בנקודת מבט מלמעלה, של גברים אמידים שמביטים בהן.

אחת הביקורות החיוביות על הסרט, היא שהיוצרות בחרו להתמקד ב"חיילות" של המאבק, נשות המעמד הנמוך שהיו צריכות לתמרן בין ימי עבודה מתישים, טיפול במשק הבית והילדים ופעילות פוליטית. זאת, בניגוד לרוב הטקסטים התרבותיים שמתמקדים בסופרג'יסטיות מהמעמדות הגבוהים יותר, שהובילו את המאבק, אך היה להן יותר פנאי ומשאבים כלכליים לעשות זאת. למעשה, מעמדן הנמוך מוצג דווקא כיתרון בסרט. נציגי הפלרמנט הבריטי, גברים זקנים, לועגים למוד כשהיא לא יודעת לענות לשר האוצר לויד ג'ורג', ששואל אותה מה תהיה עבורה המשמעות של זכות ההצבעה. אבל המשך תשובתה, שהיא רוצה חיים אחרים, מראה שלמרות שהיא לא פיתחה רהיטות פילוסופית פמיניסטית, היא יודעת מה החשיבות של הפמיניזם, שכן היא חיה בעצמה את הדיכוי בצורתו החריפה ביותר. נקודה זו ושאלת שיתוף הפעולה בין מעמדות בסרט, שנוכחת אך ברור שהיא צורמת, כמו לדוגמה בטענה של אחת העובדות לאשת הסנטור שהיא אינה יודעת מהי עבודה, או בהיררכיה שנוצרת כאשר נשים אמידות מעסיקות נשים עניות, בהחלט מעוררות מחשבות לגבי פעולותינו היום.

לעומת זאת, אחת הבעיות בסרט היא שהוא לבן. על-אף שהלובן הוא מדויק היסטורית, שכן במזרח לונדון באותה תקופה היו נשים לבנות, ראוי היה שסרט שיש לו פוטנציאל להפוך לסרט קאלט פמיניסטי, יתייחס בצורה כלשהי למקומן של נשים בצבעים נוספים, כמו לדוגמה נשים הודיות שהיו תחת שלטון בריטי.

חשיבות נוספת של ההתמקדות בנשות המעמד הנמוך היא בשבירה של שני מיתוסים. הראשון, שנשים לא שהו במרחב הציבורי עד למהפכה הפמיניסטית,  אלא רק במרחב הפרטי. מציאות זו הייתה נכונה בעיקר לנשות מעמד הביניים, שכן נשות המעמד הנמוך תמיד היו צריכות לעבוד. השני, שהתפיסה של נשים כיצורים עדינים גוררת התייחסות רכה אליהן. ניכר בסרט, שלא הייתה (ועדיין אין) שום בעיה להפעיל אלימות קשה כלפי נשים, בין אם מדובר בשוטרים שמכים, בני זוג שמכים או מנהלי עבודה שאונסים.

הסרט מתייחס גם למקומם של גברים. הפטריארכיה הרי גם מייצרת היררכיות בין גברים ודורשת מהם להוכיח את גבריותם שוב ושוב. הסרט מראה זאת היטב כאשר שון, בן זוגה של מוד, הופך למושא ללעג בידי עמיתיו לעבודה כאשר הוא לא מצליח לשלוט באשתו, וכאשר באחת הפעמים שהסופרג'יסטיות נעצרות, הבלש האחראי מורה להוריד אותן מול הבתים שלהן כדי שבעליהן (שימוש מוכוון במילה "בעליהן") יטפלו בהן במקום לכלוא אותן. הם אכן מטפלים.

כתוצאה, הפטריארכיה משעתקת את עצמה כל הזמן דרך גברים, אלא אם עוצרים אותה. כך בסרט, בעליהן של סופרג'יסטיות (ונשים בכלל) מענישים אותן על הדרישה שלהן לזכויות, בין אם בהשפלתן, הכאתן, גירושן מהבית או לקיחת ילדיהן מהן; משאבים של המדינה, שמגיעים גם מעמל כפיהן אבל נשלטים בידי גברים, מושקעים נגדן דרך אמצעי בילוש, כוח שיטור ומדיניות ממשלתית מוכוונת; קשרי שלטון-עיתון (ביתו של שר האוצר נבנה על-ידי עורך אחד העיתונים הגדולים) מונע ממאבקן להגיע לעיתונים; ולמנהל העבודה יש כוח אבסולוטי להשתמש בגופן, כפי שכבר הסברתי. למעשה, כל הגברים מוצגים כחלק מהפטריארכיה באופן יותר או פחות אקטיבי. זאת, למעט בן זוגה של הסופרג'יסטית אידית', שמסייע להן. או במילים אחרות, אם אתם לא עוזרים לנו, אתם פוגעים בנו.

0
מיכל פתאל

לבסוף, הסרט דן ביחסים בין הפרט לכלל, ובמקום שבו נשים יכולות לקחת במאבק הפמיניסטי. מוד בוחרת בכל פעם מחדש להעמיק את מעורבותה במאבק, אחרי שהיא חוטפת עוד ועוד סטירות לחי מהפטריארכיה. אם בהתחלה היא מתלבטת אם להשמיע את קולה בפרלמנט ומתגאה ביכולותיה למלא את תפקידה החברתי ולעמלן חולצות, בסוף היא קוראת תיגר על השלטון, בפיצוץ ביתו של שר האוצר, בניסיון לעצור את המלך במירוץ הסוסים וכאשר היא חולפת על פניו של הבלש שממונה על עצירת הסופרג'סטיות ומתעלמת ממנו. לעומתה, ויולט בוחרת לעצור את מעורבותה כשהיא נכנסת להריון. כמו כן, נשים רבות משתתפות בהפגנות בדרישה לזכות הצבעה, גם אם לא כולן הגיעו כדי לפוצץ את ביתו של שר האוצר. כלומר, כל אשה בסרט בוחרת איך ומתי היא לוקחת חלק במאבק, והן כולן בזה ביחד, גם אם הן מרגישות לבד. זהו גם המסר שעולה מספרה של אמלין פנקהרסט, שעובר בסרט מאשה לאשה. הכוח שהוא נותן ממחיש בכל זאת את הצורך במילים, ולא רק במעשים, בניגוד לסיסמת הסופרג'סטיות.

"לא הפסקתי לבכות כל הסרט," אמרה לי ליאור, מכרה ושותפה פמיניסטית, אחרי הקרנת הסרט. אני תהיתי אם היא בכתה מהתרגשות מעוז רוחן של הנשים האמיצות, או מעצב על כל מה שהן אולצו לוותר עליו, במאבקן למען זכות הצבעה לנשים ולמען האפשרות שלנשים יהיה אורח חיים אחר. התשובה היא כנראה גם וגם, אבל זה לא כל-כך משנה. עצם העובדה שיכולנו לשבת שם, קבוצה של נשים שמצביעות, עובדות ובוכות בלי החשש שיגידו לנו שהבכי שלנו מעיד על האיזון הנפשי העדין שלנו שבגינו לא מגיע לנו להצביע, היא ההוכחה לשינוי הגדול שעברנו. ולדרך הארוכה שעוד יש לפנינו.

תודה למרכז מדיה נשים ולקרן דפנה על הקרנת הסרט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#