עודה בשאראת
עודה בשאראת
עושים שוק ברמאללה. היעדר תקווה הוא המאפיין המרכזי של הלך הרוח
עושים שוק ברמאללה. היעדר תקווה הוא המאפיין המרכזי של הלך הרוח קרדיט: Issam Rimawi / Anadolu Agency
עודה בשאראת
עודה בשאראת

במחסום לרמאללה אין מי שיבדוק את הנכנסים אל חוצותיה. חייל ישראלי אחד מביט בשעמום לעבר שיירת המכוניות שעוברות פנימה. אהלן וסהלן לעיר הסגורה. בהמשך, ולאורך כמה מאות מטרים, הרכב מקפץ בגלל מהמורת, כאילו אומר לך: אם כבר נכנסת לכאן - תסבול. אלה היו הימים שקדמו לבחירות האחרונות, החום היה בשיאו, אך כאן מזג אוויר נעים. קרירות שמשרה רוגע מהורהר עד נוגה קיבלה את פנינו. האירוע שאליו הוזמנו אורגן על ידי "יוזמת ז'נבה" ובו נפגשנו, עיתונאים מישראל, עם עיתונאים מהרשות הפלסטינית, על מנת לשמוע על מה שקורה שם, מעבר לגדר.

יוזמת ז'נבה הגיחה אל אוויר העולם זמן קצר אחרי שראש הממשלה לשעבר אהוד ברק קבע שאין פרטנר פלסטיני לשלום. דווקא באותם ימים החשוכים של דם ודמעות, וכנגד כל הסיכויים, קמו ישראלים ופלסטינים והציגו תוכנית משותפת לפתרון הסכסוך. עד היום, כעשרים שנה אחרי, לא הוצגה שום תוכנית דומה, והכוונה כאן לתוכנית פומבית שמקובלת על דעתם של גורמים רבי משקל משני הצדדים. כיום, תוכנית ז'נבה רלוונטית אף יותר מהימים שבהם הוכרזה. כל חצאי התוכניות שנהגו מאז, בהיחבא או בחצי פה, מאמצות, בקווים כלליים, את ההסכם שהציעה. איך נאמר בתהילים: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה".

שכונת האולפנה בבית אל על רקע רמאללה. גם שכונת מגוריו של אבו מאזן תחומה
שכונת האולפנה בבית אל על רקע רמאללה. גם שכונת מגוריו של אבו מאזן תחומהצילום: אוליבייה פיטוסי

על החמימות שבה התקבלנו ברמאללה, העיבו כעבור זמן קצר רגשות המחנק שביטאו המשתתפים הפלסטינים. "על איזה הסדר אפשר לדבר", אמר אחד מבני שיחנו והגיש סקירה מאלפת לגבי הנעשה בשטחים. כמעט כל בית פלסטיני, לא רק הכפרים והערים, גובל באיזו התנחלות. זה המצב אפילו בשכונה שבה מתגורר הנשיא עבאס. בדרכנו חזרה עברנו שם. להביט ולכעוס. בראש ההר התנחלות ולמרגלותיה שכונה ערבית. נזכרתי במה שאמר עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, הרצל רוזנבלום, כשביקר באמצע שנות החמישים בנצרת עילית, היום נוף הגליל: "למטה, לרגלי ההרים האלה שמסביב, רואה אתה את נצרת הערבית קטנה, מסתכלת מלמטה למעלה אלינו". ערבים הם ערבים בכל מקום ובכל זמן, בין אם הם חיים ברמאללה ובין אם בנצרת.

בעיה של אירופה 

היעדר תקווה הוא המאפיין המרכזי של הלך הרוח ברמאללה ובדעת הקהל הפלסטינית בכלל. שמתי לב איך המחלוקות האידאולוגיות בין התנועות הפלסטיניות לגבי התנאים לפתרון הסכסוך נעלמו. פשוט אין טעם להתווכח ולשבור את הראש בשאלות מהותיות כשישראל, על כל מרכיביה כמעט, לא מוכנה אפילו להקשיב. פעם חשבנו שעמדה פלסטינית פרגמטית תביך את הנהגת ישראל ותביא אותה לשולחן המו"מ על בסיס גבולות 67'. כן, פעם חשבנו שאם יאסר ערפאת רק יבטא את שלוש מילות הקסם "פתרון שתי המדינות" - ייפתחו שערי השמיים. כמה נאיביים היינו.

מדוע שהפלסטינים ידונו בגבולות מדינתם העתידית או ידונו בכובד ראש בהצגת נוסחה מקובלת לפתרון בעיית הפליטים, כשישראל נמצאת בפאזה אחרת? כאילו מי שחולל את הבעיה הם האירופאים הארורים מעבר לים? אפשר לשער שאפילו בדנמרק הרחוקה מוכנים לדון בבעיה הזו יותר מבישראל. ובכל זאת אציין שתי הערות: הראשונה היא שיוזמת השלום הערבית מ-2002 הוסיפה משפט חשוב בנושא הפליטים ולפיו הפתרון "יהיה מוסכם על כל הצדדים". ישראל לא רק התעלמה מכך, היא כלל לא דנה ביוזמה בשום מסגרת ממשלתית רשמית. השנייה נוגעת להתקדמות הרבה שהתבטאה בהסכמות שהושגו בעניין הפליטים בשיחות טאבה 2001.

אם רוצים לפתור את בעיית הפליטים באמת ובתמים ולא להפוך אותה לסדין אדום שיעורר את כל הפחדים ברחוב היהודי, אז קודם כל צריך לבחון אותה על ממדיה ועל מרכיביה ולהתמקד בעניינים הדחופים ביותר. ברמאללה הסבירו שהבעיה האקוטית נמצאת בלבנון שבה הפלסטינים מנועים מלעסוק בכמעט מאה מקצועות. בעיה אקוטית אחרת היא הפלסטינים בסוריה שנפלו קורבן למלחמת האזרחים. עם גישה בונה ורצון בפתרון אפשר להגיע להרבה הסכמות, אך הגישה של החוגים הדומיננטיים אצלנו היא להעצים את בעיית הפליטים ולהעניק לה מקום של כבוד בארסנל "הסכנות הקיומיות", שכבר ממילא עולה על גדותיו. 

כנסיית הבשורה בנצרת. העיר הערבית מביטה מעלה אל העיר היהודית
כנסיית הבשורה בנצרת. העיר הערבית מביטה מעלה אל העיר היהודיתצילום: גיל אליהו

בהמשך עברנו למצב ברצועת עזה, שהוא פצע מדמם בלבו של כל פלסטיני. אחד המשתתפים סיפר שמכל ביקור בעזה הוא חוזר עם הרגשה נוראית. אבטלה של 50%, עוני בממדים מפחידים, שירותי בריאות גוססים, אופקים סגורים בפני הצעירים ומעל לכל ייאוש עמוק. עם זאת, מציינים כאן כי בעוד עזה נחלשת, חמאס רק מתחזק כלכלית וצבאית. נפתלות דרכיו של המצור.

בשבחי הכנאפה

אחרי כישלון השיחות בין ישראל לפלסטינים, אמר אהוד ברק שאין פרטנר פלסטיני למשא ומתן. בעניין זה שמעתי פעם תוספת משמעותית מגדי בלטיאנסקי, מנכ"ל יוזמת ז'נבה בישראל, שמסתכמת בתהייה: "פרטנר למה?" ואכן כך. אם מחפשים פרטנר שישלים עם המשך הכיבוש - אז אין פרטנר. אפשר לחפש אותו אולי אצל יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן.

ברמאללה יש פרטנר לכינון שלום אמיתי, לא לכניעה. עבאס הוא איש אמיץ וכן שאומר ברמאללה את מה שהוא אומר בניו יורק. אך בישראל, בשלום כמו במלחמה, מאמצים את גישת הכוח. יש שיר בערבית שנקרא "אהבה לא כופים בכוח". אפשר לשער שרבים בישראל לא מכירים אותו בכלל, אך סביר להניח שהם מכירים את הפרסומת לחומוס שבה ז'אק כהן המנוח (אבו-ראמי) אומר בקולו החביב: "חומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל". כן, כמו שהכנת החומוס אינה סובלת כוחנות וכפייה, כך גם מלאכת עשיית שלום.

"מתיקות הרכה שאינה תוקפנית בנוסח הכיבוש"
"מתיקות הרכה שאינה תוקפנית בנוסח הכיבוש"צילום: רמי שלוש

ואם כבר נגענו בחומוס, אספר שארוחת הצהריים הוגשה למשתתפי המפגש בצניעות מרגשת, כאילו היינו בבית כפרי פלסטיני חם ומכניס אורחים. רק בחנתי את העוף חטוב הגוף שהוגש לנו במנסף (בשר, אורז ויוגורט) נזכרתי, בצער, בעוף מלא השומן אצלנו, תוצאה של המון אנטיביוטיקה המוזרקת לגופו העדין. בהמשך היו עלי הגפן הממולאים עם הטעם החמצמץ, שגורם לך לדקירות בלב לנוכח האותנטיות הפלסטינית שנעלמת והולכת בשאון המודרנה הדורסנית. וכל זה היה כאין וכאפס מול הפנינה בכתר, הכנאפה הביתית, עם המתיקות הרכה, שאינה תוקפנית בנוסח הכיבוש, שנוחתת בשלווה בחכיהם האוהבים של מורעלי שלום כמונו.

כן, רק בשביל הקולינרייה של רמאללה, שווה לקיים שלום. לא רק שלום, אפילו אחוות עמים!

עודה בשאראת

עודה בשאראת | |נוכח, לא נפקד

שמי עודה בשאראת. תושב הכפר יפיע שבגליל. סופר ופובליציסט בעיתון "הארץ". פרסמתי שלושה רומנים בערבית ומחזה אחד. "חוצות זתוניא" ו"אל תגנבו לי את התור" יצאו לאור גם בעברית. השלישי, "דוניא", יראה אור בקרוב. בבלוג זה אגיב על אירועים בזמן אמת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ