הרחם היהודי ניצח!

למ"ס הודיעה כי לראשונה עלה שיעור הפריון של היהודים בישראל על זה שבחברה הערבית. ברכות לפרופ' ארנון סופר (הערבים) ולראש הממשלה נתניהו, אבל גם לאחי הערבים ובמיוחד לאחיותיי

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פגייה בבית החולים מאיר
פגייה בבית החולים מאירצילום: אלון רון
עודה בשאראת
עודה בשאראת

للمقالة بالعربية: انتصار الرحم اليهودي

לא רק "עוד לא אבדה תקוותנו" - התקווה של ההמנון הלאומי כבר מתממשת. במלחמת פוריות הרחם ידו של הרחם היהודי על העליונה! לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), ב-2018 הברוכה והמבורכת היה "עלה שיעור הפריון של היהודים בישראל ובהתנחלויות לראשונה על זה של ערבי ישראל".

אני לא מבין לִמָּה ראש הממשלה בנימין נתניהו מחכה? איך הוא לא מציב את ההישג הזה בראש רשימת הישגיו? האם הקמת צינור הגז מישראל לאירופה דרך יוון וקפריסין חשובה יותר מהמהפך הדמוגרפי האדיר הזה? חשבתי שלכבוד הבשורה הזו ההמונים יציפו את הכיכרות, הרי עם כל הצניעות, המהפך הדמוגרפי משתווה להכרזת העצמאות במאי 1948, אם לא יותר. חבל... אם הנס הזה היה מתרחש אז, אולי דוד בן גוריון היה נמנע מגירוש מספר כה רב של ערבים.

שיעורי הפריון

בהזדמנות זו כולי תקווה שחדשה המרנינה כבר הגיעה לאוזנו של פרופסור ארנון סופר, האיש שהקדיש את חייו למען מטרה נעלה זו. זהו אותו סופר, אשר ספר את ילדי הערבים, ילד אחר ילד, וחישב איך הם עוד ישתלטו באמצעות הרחם על הדמוגרפיה, סלע הקיום האמיתי של מדינת היהודים. לא בכדי נוספה לשמו של האיש המלה המצמררת "ערבים" - "ארנון סופר ערבים", קראו לו. סוף-סוף יכול הפרופסור סופר הערבים הזה לנשום לרווחה. היהודים, במאבקם ההרואי והמתיש, בחדרים החשוכים למחצה, ניצחו. למה אני לא שומע יללות שמחה?!

מנגד, ברצוני לברך גם את אִחַי הערבים, שסוף-סוף נפטרו מעולה של מלחמת הרחם. כל אשה ערביה שהביאה ילד לעולם נמנתה על צד האויבים. טוב שנפטרנו מזה, והרחם חזר למקומו המפואר, בתור מייצר חיים, לא בתור חוד החנית בשדה הקרב הלאומי. נזכיר כאן שהיו ימים בהם החרדים ל"מאזן הדמוגרפי" ביקשו לדאוג שהפסקות החשמל במדינה יפסחו על העיירות הערביות, לבל יקפוץ הזיק וההפסקות ינוצלו לעשיית עוד ילד, למגינת לבה של הדמוגרפיה.

כך הפכה פעולת אהבה רגילה בין גבר לאשה למזימה נגד הרוב היהודי. חדר המיטות הפך לחדר מלחמה לכל דבר ועניין. הלכה לה הרומנטיקה, הלכה האהבה, ולהבותיה הומרו בלהבות קרב. לא רק הזיתים כבר נראים שונים, לפי השיר של הזמרת הלבנונית פיירוז, גם האהבה כבר נתפשת באור שונה. 

מלחמת הרחם הזו נפלה על הערבים כרעם ביום בהיר. הערבים לא הבינו מה פשר המרירות בגלל מספר הלידות הגבוה במשפחה. הרי כך היו פני הדברים מימים ימימה, וכל אלה שעברו בארצם כלל לא הבחינו בכך. לא האנגלים, לא הטורקים, ולא אלה שבאו לפניהם. רק בעידן מדינת היהודים ראו בזה מפעל הרסני. בינתיים, אם "ילדים זה ברכה", לפי המחזאי ההומני יהושע סובול, הילדים הערבים נספרו בתור קללה.

הוֹרַי, עליהם השלום, כנראה לא הבינו את הפן החתרני בילודה, והביאו, בלי עין הרע, שמונה ילדים וילדות. במלים אחרות הם הביאו למדינה שמונה קללות, אני אחת מהן. בימים אלה מלחמת הרחמים בתוך הארץ מוכרעת, הנה איום קיומי שמתנדף והולך. האם אפשר, נוטרי הלידות המודאגים, שתיקחו פסק זמן מריצת האמוק המטורפת שלכם?

ובסוף נשארה בעיה אחת - מה יעשו אחינו הדמוקרטים היהודים, שהשליכו את יהבם על הריבוי הטבעי אצל הערבים כדי שיציל אותם מסכנת הימין הקיצוני? חבר'ה, תתאמצו קצת! תפשילו שרוולים ותפשטו על חדרי המיטות, ביכולתכם לשנות את המאזן הדמוגרפי לטובתכם. עוד לא אבדה תקוותנו.

للمقالة بالعربية: انتصار الرحم اليهودي

עודה בשאראת

עודה בשאראת | |נוכח, לא נפקד

שמי עודה בשאראת. תושב הכפר יפיע שבגליל. סופר ופובליציסט בעיתון "הארץ". פרסמתי שלושה רומנים בערבית ומחזה אחד. "חוצות זתוניא" ו"אל תגנבו לי את התור" יצאו לאור גם בעברית. השלישי, "דוניא", יראה אור בקרוב. בבלוג זה אגיב על אירועים בזמן אמת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ