יצחק פונדק, אלוף בן 104, מציג: זה המקל שבו הרגתי ערבי - היסטוריה מתמשכת - הבלוג של עופר אדרת - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצחק פונדק, אלוף בן 104, מציג: זה המקל שבו הרגתי ערבי

ביקור בית לרגל יום הולדתו של האלוף המבוגר ביותר בצה"ל, שמספר כי יש סיבה טובה שבגינה אלוהים רוצה שיישאר בחיים

תגובות
פונדק בביתו, 27 ביוני 2017
עופר אדרת

בשנה בה נולד יצחק פונדק, וילסון נבחר לנשיא ארה"ב, יוסף ג'וגאשווילי אימץ את השם "סטאלין", קרל יונג וזיגמונד פרויד נפגשו בפעם האחרונה וכאן, בארץ ישראל, נחת המטוס הראשון. מלחמת העולם הראשונה – רק נזכיר – עוד אפילו לא החלה.

אבל בשעה שכל המוזכרים בפסקה האחרונה כבר מזמן אינם בחיים, וגם המלחמה הגדולה הסתיימה – ואפילו לזו שפרצה אחריה מלאו כבר כמעט 80 שנה - יצחק פונדק עדיין כאן.

החודש הוא חגג את יום הולדתו ה-104. נחסוך את הבדיחה השחוקה שתוהה אם בגיל כזה עוד נהוג לאחל "עד 120", וניגש ישר לעניין.

יצחק פונדק, בביתו, השבוע
עופר אדרת

איך אתה מרגיש?

"אני אגיד לכם איך אני מרגיש. פעם שאל אותי הרב, למה אני עובד בשבת. אמרתי לו שאני לא אעבוד בשבת אם הוא יגיד לי איפה היה אלוהים בשואה, כשמיליון וחצי ילדים יהודים נרצחו. הוא אמר לי שאין לו תשובה טובה. חברים אומרים לי, שהגעתי לגיל 104, כי גם אלוהים חושש להתעמת איתי בנושא הזה, שם למעלה, ומעדיף להשאיר אותי כאן".

המקל עמו הרג פונדק ערבי שתקף אותו בפרדס במגדיאל בשנות ה-30
עופר אדרת

"אני הרגתי ערבי"

ביקור בבית של פונדק בכפר יונה הוא כמו שיעור היסטוריה. כל זיכרון שנשלף מהראש, שעוד עובד היטב, חרף הגיל, כל תמונה שתלויה על הקיר, כל פריט שמונח על הארון - מספרים סיפורים. הראשון שבהם מלפני 1913, השנה בה נולד בעיירה קטנה בפולין, לא רחוק מביאליסטוק. האחרון - מיוני 2017, יום הולדתו ה-104, אותו חגג בביתו בכפר יונה בישראל.

"אתם רואים את המקל הזה? אני הרגתי ערבי", הוא אומר לפתע, ומצביע על פריט היסטורי מאמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, שמונח בסלון הבית, ומסתיר מאחוריו היסטוריה מדממת.

אחרי שעלה לארץ מפולין בגפו, ב-1933, החל פונדק לעבוד בפרדסים במושבה מגדיאל (היום בהוד השרון). באחד הימים, לפי סיפורו, בשעה שנכנס לפרדס, הפתיע אותו ערבי מג'לג'וליה הסמוכה, שביקש לפגוע בו. פונדק, בתגובה, התנפל עליו והיכה אותו למוות. אחר כך שאל את הממונה עליו מה לעשות כעת. "תהרוג עוד ערבי", הוא אמר לו, לדבריו.

אל"מ יצחק פונדק, מפקד גייסות השריון משמאל עם שר הביטחון, דוד בן-גוריון, ורחבעם זאבי, מאי 1956
ארכיון צה"ל ועיתון "במחנה"

פונדק "הרג עוד ערבים" בהמשך, הפעם בשדה הקרב, כשהוא לובש מדים. את מלחמת העצמאות, בה שירת תחילה כמפקד גדוד 53 של "גבעתי" ובהמשך כמפקד חטיבה 9 (מבצע יואב, מבצע חירם), סיים עם שני פצעים שטרם הגלידו.

הפצע האחד הוא היחס לו זכו מגני קיבוץ ניצנים, שנכנעו למצרים, בגזרה עליה פיקד. "היישוב הושמץ ללא הצדקה. לא היתה שום סיבה שהקיבוץ ייפול בקרב, אבל גם אני אשם בכך", אמר בעבר. "כמג"ד צעיר וחסר ניסיון, לא פעלתי מספיק בתוקף מול מפקד החטיבה, כדי שיתגבר ויחזק את ניצנים", אמר. בצוואתו הורה פונדק לקבור אותו לצד 30 מגני הקיבוץ, שקבורים שם. הפצע השני שטרם הגליד הוא ירי על כוחותינו, שבו גדוד 53 בפיקודו הרג בשוגג שבעה חיילים ופצע 12 נוספים, במרץ 1948, חודשיים לפני קום המדינה.

בפגישה איתו, אתמול (27.6.2017), הוא שב 104 שנים לאחור, לימי ילדותו בפולין, כאחד מששת הילדים של הוריו, והציג תמונה ישנה-נושנה, בת כמאה שנים, בה הוא נראה כילד קטן לצד משפחתו. רואים בה את אמו, שניהלה בבית אכסניה קטנה, אליה נטו ללון סוחרים שבאו בחודשי הקיץ לקנות עצים מהמנסרות בסביבה. פונדק מספר, כי היה קרוב יותר לאביו, שאולץ לשרת בצבא הרוסי בטרם פולין זכתה לעצמאות, והשתתף במלחמה נגד היפנים ב-1905 כפקוד של יוסף טרומפלדור, שאיבד את ידו בקרב. "בהשפעת סיפוריו של אבא נבט בי הזרע הראשון לקריירה צבאית", כותב פונדק בספרו, "חמש משימות".

פונדק (כילד, מצד שמאל) עם הוריו, פולין, תחילת המאה ה-20
אוסף פרטי

בפגישה הוא מספר, כי משפחתו נהגה לכנות אותו "גוי", משום שהעדיף לשחק בחברת חבריו הפולנים, ביערות, ולא עם הילדים היהודים. לימים אף הצטרף ל"מכבי האש" הפולנים. אבל אחר כך, כשהציונות בערה בו והאנטישמיות גברה, הצטרף ל"החלוץ", הקים קיבוצים והכשרות בפולין, ולבסוף עלה על רכבת מוורשה לאיטליה, ומשם באונייה לארץ ישראל, באפריל 1933. ב-28 השנים הבאות לבש את מדי איש הביטחון העברי.

השאר, באמת, היסטוריה. שתי כתבות מרתקות על קורותיו בצה"ל פורסמו ב"הארץ" בשנים האחרונות:

סיפורו של תת אלוף יצחק פונדק מאת ניר מן, ממנה לקוח הציטוט הבא:

"לי נהרגו במלחמת העצמאות 145 חיילים ואסון המשפחות רובץ על לבי עד היום הזה. כשאני שומע שכל המדינה עומדת על הראש בגלל חייל אחד שבשבי חמאס, אינני מבין את זה. אני מבין את משפחת שליט וברור שהיא רוצה את הבן גלעד בחזרה. אבל יש גם אפשרות שאם ישחררו את הרוצחים הפלסטינים מבית הסוהר, הם ירצחו עוד עשרות ישראלים, ומה יהיה על המשפחות שלהם?"

והכתבה "באתי לבקש מחילה", מאת אביחי בקר, שם אמר, בין היתר: "אחרי אלפיים שנות גלות אי אפשר להקים מדינה בכפפות של משי".

על אחד הקירות בביתו תלוי מסמך ממוסגר, שנושא את חתימתו של הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ:

הנדון: הבעת תודה והערכה

1. הנך מועלה לדרגת אלוף ייצוג (במיל').

2. דרגת הייצוג היא ביטוי להערכה הרבה ולמסירות אותה הפגנת לאורך השנים למען ביטחון מדינת ישראל.

3. אנו גאים על זכות דורינו זה להשלים ולממש את הערכתו של דור עבר.

4. בהערכה רבה ובאיחולי בריאות.

מאחורי המסמך הזה מסתתר סיפור יוצא דופן. ב-2013, בגיל מאה, בתום מאבק ארוך ומייגע לתיקון עוול היסטורי שנגרם לו, קיבל פונדק את דרגת האלוף, שהבטיח לו משה דיין, הרמטכ"ל, ב-1954.

צפו: פונדק מקבל דרגת אלוף בגיל מאה:



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות