אחרי 72 שנה: נמצאה האשה מצילום השואה האיקוני

ב-1945 הונצחה יהודיה-הונגריה אוחזת את בתה ברגע דרמטי של שחרור רכבת בת 2,500 נוסעים שהיתה בדרכה מברגן בלזן אל הלא נודע. בעקבות פרסום הצילום ב"הארץ", יצרה איתנו קשר נכדתה

עופר אדרת
עופר אדרת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר אדרת
עופר אדרת

הוא כונה "אחד הצילומים החזקים ביותר במאה ה-20", וללא ספק נחשב לאחד מצילומי השואה המרשימים והמטלטלים ביותר. מוזיאונים ואתרי זיכרון ברחבי העולם הציגו אותו והוא התפרסם גם בסרטים ובמאמרים.

רגע השיחרור של הרכבת, 13 באפריל 1945
רגע השיחרור של הרכבת, 13 באפריל 1945צילום: מייג'ור קלרנס בנגמין, באדיבות משפחת ג'ורג' גרוס מסן דייגו

לפני שנתיים הוא אף הוצג בטקס יום הזיכרון לשואה שנערך ב"יד ושם". "כשמחפשים את המונחים 'שואה' ו'רכבת' במנועי חיפוש באינטרנט, מקבלים צילומים של אנשים מובלים אל מותם. התמונה המדהימה הזאת מראה בדיוק את ההפך", אמר לי לפני כשנה מאט רוזל, מורה להיסטוריה מארה"ב, שגילה את הצילום הזה במקרה, בקופסת נעליים בארון בביתו הפרטי של וטרן אמריקאי בסן דייגו, במסגרת פרויקט הנצחה של גיבורי מלחמת העולם השנייה, שהוא הוביל בבית ספרו.

את הסיפור המדהים שמאחורי הצילום הזה פירסמתי לפני כשנה במוסף "הארץ", בכתבה תחת הכותרת "רכבת החיים".

הכתבה ב"הארץ" שבעזרתה זוהתה המצולמת
הכתבה ב"הארץ" שבעזרתה זוהתה המצולמתצילום: ארכיון "הארץ"

תקציר העניינים: בתחילת חודש אפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור מחנה ברגן בלזן בגרמניה, יצאו שלושה טרנספורטים מהמחנה. על כל רכבת כזו הועמסו 2,500 ניצולי שואה יהודים, כחלק מהניסיון של הנאצים להיפטר מאסיריו במהירות. היעד שלהן היה מחנה טרזיינשטט (היום בשטחה של צ'כיה).

על אחת מהן, זו שבמרכז הסיפור שלנו, הועמסו יהודים מהונגריה, הולנד, פולין, יוון וסלובקיה. רובם היו אסירים "מיוחסים", ששוכנו לפני כן ב"מחנה המיוחד" בברגן בלזן. לפי התוכנית הגרמנית, הם יועדו במקור להחלפה בעסקת חילופי שבויים עתידית עם בעלות הברית. 

אפריל 1945, אחרי שחרור הרכבת
אפריל 1945, אחרי שחרור הרכבתצילום: באדיבות פלורה קרסו מיכאל

אחרי כמה ימים בהם היטלטלו בדרכים, נעצרה לפתע הרכבת, והגרמנים נמלטו ממנה. בדרך נס הגיעו למקום חיילים אמריקאים, ששיחררו את 2,500 הנוסעים, העבירו אותם למקום מבטחים, שם זכו לטיפול רפואי. לימים עלו חלקם לארץ והיתר התפזרו ברחבי העולם.

אחד החיילים המשחררים, בעל חוש היסטורי מצוין, שלף מצלמה, ותיעד את ההתרחשות ההיסטורית הזו. כך הגיע לידינו הצילום המדהים הזה.

* * *

בשנה שעבר פירסמתי אותו בכתבה במוסף "הארץ". תוך זמן קצר קיבלתי אימייל מאשה בשם נ', יהודיה שגרה באירופה. באימייל נרגש שכתבה לי, היא סיפרה כי היא נכדתה של האשה העומדת במרכז הצילום. מתברר, כי היתה זו יהודיה מהעיר מאקו בהונגריה, ילידת 1910, שבמעמד הצילום היתה בת 35. הילדה שמחזיקה את ידיה היא בתה, יליד 1940, שהיתה בת חמש כשהצילום צולם. 

האישה שבמרכז הצילום הזה כבר אינה בחיים. היא נפטרה בשנות ה-80. בתה עדיין עמנו. האם ובתה לא עלו לישראל אחרי השואה, כפי שעשו חלק מגיבורי הסיפור הזה, אלא שבו להונגריה. נכדתה מספרת, כי סבתה ואמה סבלו כל חייהן מקשיים נפשיים בעקבות הטראומה שחוו. 

ההתרגשות רבה מאוד למרות הכל.

האישה שבמרכז הצילום ההיסטורי, 30 שנה אחרי, בשנות ה-70, עם נכדיה, בהונגריה
האישה שבמרכז הצילום ההיסטורי, 30 שנה אחרי, בשנות ה-70, עם נכדיה, בהונגריהצילום: באדיבות המשפחה. כל הזכויות שמורות. אין לעשות שימוש ללא אישור בכתב ומראש
גיבורת הצילום, ב-1945 ובשנות ה-70
גיבורת הצילום, ב-1945 ובשנות ה-70צילום: המשפחה

תגליות היסטוריות מהסוג הזה, במיוחד כשהן מגיעות בעקבות פרסום כתבות, הן תמיד עניין מרגש. כשביקשתי להיפגש עם ה"ילדה" מהצילום, נאמר לי שהיא מעדיפה להימנע מכך ולא להיחשף. את הצילומים האלה, עם זאת, אישרה לי המשפחה לחלוק עם הציבור.

* * *

וכעת, למי שמעוניין קצת להעמיק ולהרחיב בנושא, הנה עוד כמה פרטים על הרכבת הזו ומסעה המופלא מברגן בלזן אל החופש.

עליזה ויטיס־שומרון, תושבת קיבוץ גבעת עוז, ששרדה את גטו ורשה ואת ברגן בלזן, היתה אחת מ-2,500 האנשים על הרכבת הזאת. "נסענו מעט, עמדנו הרבה", תיארה לימים בספרה "נעורים באש". "החזית היתה בכל מקום. אנדרלמוסיה כללית מסביב. משפחות גרמניות על רכושן נסות על נפשן בעגלות וברגל לכל הכיוונים. "מנהיגי המסע וחכמי הניחושים למיניהם ומפענחי החידות והשמועות אומרים שהגרמנים רוצים להשתמש בנו כבני ערובה", הוסיפה ויטיס־שומרון. 

בספרה מתוארת סצנה שנראית כלקוחה מסרט. "יום אחד, מפקד הליווי הגרמני זימן אליו את נציגי הנוסעים. הגרמני היה מנומס, וקיבל את פני הנציגים באדיבות", כתבה. ואז, לדבריה, המפקד הסיר את כובעו הצבאי, שם אותו בצד ופנה אל היהודים מתוך פחד: "רבותי, סוף המלחמה קרב. מה נעשה?"

מט רוזל
רוזן. המורה האמריקאי שחשף את התמונה

לפי אחת הגרסאות, אנשי האס.אס. קיבלו פקודה שלפיה אם ייתקלו באש בעלות הברית, יהיה עליהם להשמיד את הרכבת ולהטביע את נוסעיה בנהר האלבה הסמוך. ואולם, הסופר אורי אורלב, שהיה אף הוא על הרכבת, כתב בספרו "משחק החול": "הקצין הגרמני הממונה על יחידת החיילים ששמרה עלינו אמר מיד בהתחלה שהוא לא מתכוון להטביע אותנו בביצות. הוא אמר שניסע קצת עד שנתקרב לחזית ואז הוא יברח יחד עם החיילים".

לבסוף, בתום שישה ימי נסיעה, נעצרה לפתע הרכבת ליד הכפר הגרמני פרסלבן השוכן בעמק בין שני הרים ויער, 17 קילומטר מהעיר מגדבורג ושבעה קילומטרים מנהר האלבה. ברקע נשמעו הדי התותחים בקרבות בין בעלות הברית לגרמניה.

לפי עדותה של ויטיס־שומרון, בלילה נמלטו הגרמנים בעזרת הקטר, אך לפנות בוקר חזרו. "הם לא רצו לתת לציפורים שבידיהם להימלט", כתבה. אורלב זכר כי הגרמנים הותירו "שני חיילים זקנים מאוד" לשמור על היהודים, אשר ספגו מנחת זרועם של הצעירים מקרב האסירים.

ב–13 באפריל התקרבו חיילים אמריקאים לרכבת. "כנראה השומרים ברחו לפני שבאנו, כי אני זוכר שלא היו יריות. ההשתלטות שלנו על הרכבת לא היתה לפיכך פעולה הרואית גדולה, אלא מבצע משטרתי קטן. ההרואיות של היום הזה שייכת כולה לאסירים ברכבת", אמר ד"ר ג'ורג' גרוס, אחד החיילים המשחררים.

את רגעי השחרור מתאר אורלב בספרו: "פתאום יצאו מיער סמוך חיילים אמריקאים כשצבעי הסוואה על פניהם ועשבים ירוקים ברשתות קסדותיהם, ורצו לקראתנו ברובים מוכנים לירי. כאשר פרצו הכל בקריאות שמחה, העיר לנו חייל אחד שנרסן את שמחתנו מפני שמת הנשיא שלהם, רוזוולט... אחר כך עברה מכונית של הצבא האמריקאי וחילקה לנו לחם שכמותו לא ראינו מעולם — ממש פלא מאמריקה".

גם ויטיס־שומרון כתבה על כך: "אנשים פרצו מהקרונות. לפתע מישהו צעק: 'האמריקאים באים'. מול עינינו המשתאות גלש לו לאטו מהגבעה טנק ואחריו טנק שני. רצתי לקראת הטנק תוך בכי וצחוק היסטרי. הוא נעצר. אני מחבקת את גלגליו, מנשקת את ברזליו... ניצחנו את המלחמה".

רגעי שחרור הרכבת בפרסלבן, 13.4.1945
רגעי שחרור הרכבת בפרסלבן, 13.4.1945צילום: באדיבות משפחת גרוס

הילדה הופרט, אחת הנשים ברכבת, כתבה לימים בספרה "יד ביד עם תומי": "ארבעה חיילים מאובקים, חבושי קסדות. הם עצרו את הג'יפ וניגשו אלינו בהיסוס. הביטו בחבורה הגדולה. גברים, נשים וילדים, לבושי סחבות. דמויות עלובות וכחושות, מעוררות רחמים. הם שאלו: 'מי אתם?' ואנחנו צרחנו: 'הלו פריינדס. ווי לאוו יו!' ואח"כ במקהלה: 'יהודים. יהודים!' הם הסירו את הקסדות ומחו מצחיהם. אחד הצביע על מגן דוד שהיה תלוי על השרשרת שעל צווארו: 'גם אני יהודי'".

ד"ר מרדכי וייסקופף, רופא בגמלאות, היה אף הוא על הרכבת, כנער בן 14. "הרכבת עמדה, הגרמנים ברחו ואנחנו היינו שם בלי משמר, בתוך החזית, כשברקע אש תותחים", סיפר ל"הארץ". "אי אפשר לתאר את השמחה שאחזה בנו למראה הטנק האמריקאי. פתאום, מעבדים שאינם בני אדם הפכנו לאנשים חופשיים. זה היה מאוד מרגש, אי אפשר לשכוח את זה. ראינו חיילים אמריקאים ואחד מהם צעק ביידיש, כשמעיניו זולגות דמעות, 'גם אני יהודי'... היתה התפרצות של שמחה שקשה לתארה".

החיילים האמריקאים ששיחררו את הרכבת היו חיילי גדוד הטנקים 743 השייך לדיוויזיית חיל הרגלים ה–30 של הארמיה התשיעית. "החיילים לא היו בטוחים מי היינו... אני מניח שנראינו מאיימים, כמו דמויות מסיוט, כמו מפלצות מסיפורי מדע בדיוני או יצורים שקמו מהקבר", מצוטט פרד שפיגל, אחד הניצולים, שהיה אז בן 13.

טאוורס
טאוורסצילום: המשפחה

אחד החיילים האמריקאים הראשונים שפגשו היהודים היה סרן קרול וולש, אותו וטרן שחשף בפני המורה רוזל את סיפור המעשה כולו. וולש נתן לרוזל את פרטי הקשר של חבר שהיה איתו שם, סרן ד"ר ג'ורג' גרוס, לימים מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת סן דייגו. רוזל יצר איתו קשר וכך קיבל כמה צילומים נדירים, שהיו בביתו ותיעדו את רגעי השחרור. אחד מהם היה הצילום האייקוני שמופיע כאן.

התברר כי מי שצילם אותו היה חייל אחר, סגן מפקד גדוד הטנקים 743, מייג'ור קלרנס בנג'מין, שהיה בדרכו לכיבוש מגדבורג. כשנתקל ברכבת ראה חובה מוסרית ואנושית להציל את אסיריה מהנאצים, וכך זכה להנציח את הרגע הראשון של השחרור. כשבחן בפעם הראשונה את הצילומים שהנציחו את רגעי השחרור, הבין רוזל כי נפל לידו מכרה זהב. "נס היסטורי", כך הגדיר את העובדה שהחיילים הגיעו לשטח מצוידים במצלמות קודאק.

בעקבות פרויקט ההנצחה של המורה, ב–2011 נרשם שיא נוסף בסיפור הזה, כשבישראל נפגשו 55 ניצולי הרכבת מהארץ ומהעולם. אורח הכבוד של האירוע היה אחד החיילים האמריקאים שהשתתפו במבצע השחרור שלהם, מייג'ור פרנק טאוורס. טאוורס, שמת בשנה שעברה בגיל 99, היה הקצין שאירגן את המבצע להעברת 2,500 האסירים המשוחררים מהרכבת לעיירה סמוכה בשם הילרסלבן, שם זכו לטיפול רפואי. "בתבונה, במסירות אין קץ ובאומץ לב, תוך שהם מסכנים את עצמם בהידבקות במחלות, הצליחו חיילי גדוד הרפואה למנוע אסון כבד והצילו את חייהם של יותר מ–2,300 יהודים, בהם 700 ילדים ונערים", אומרת ורדה וייסקופף, שחקרה לעומק את הפרשה, ואיתרה רבים מ"כוכביה".

טאוורס
טאוורסצילום: המשפחה
עופר אדרת

עופר אדרת | |היסטוריה מתמשכת

יליד 1981 מתל אביב, כתב ההיסטוריה של "הארץ".

מוזמנים להציע רעיונות, להגיב, להעיר ולהשתתף.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ