"נזכרת מאוחר מדי, רגל אחת בקבר"

מכתב אהבה קורע לב, שנכתב בכתב יד ברוסית ב-1951, התגלה במקרה בעת חיפוש חומרים לכתבה על קהילת הסובוטניקים. עיון בו מגלה סיפור על אהבת נעורים שלא מומשה, והותירה אישה אחת שבורת לב, מעבר לים

עופר אדרת
עופר אדרת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר אדרת
עופר אדרת

ישבנו ביפו, בדירה המקסימה של הצלם אריאל ינאי, שקרובה לנמל ולעיר העתיקה. על השולחן בסלון, בין החתולים הרבים שהתרוצצו שם, הוא הניח כמה קופסאות ואלבומים ובהם תמונות ומסמכים שהותירה אמו, בת עמי, אחרי פטירתה. חיפשנו, יחד, את החומר המעניין ביותר, שיתאים לכתבה חגיגית לאחד ממוספי החג של "הארץ".

אליהו (אלישה) פרוטופופוב (שמואלי) עובד את אדמתו בסג'רה בגליל, בתחילת המאה שעברה
אליהו (אלישה) פרוטופופוב (שמואלי) עובד את אדמתו בסג'רה בגליל, בתחילת המאה שעברהצילום: אוסף בת עמי ינאי

כמה חודשים לפני כן נפגשנו שם, סביב אותו שולחן, בפעם הראשונה. זה היה אחרי שאמו נפטרה. ביקשתי לראות את החומר שהותירה אחריה כדי לחבר בעזרתו הספד לזכרה במדור "אחרי מות". "החיים הסוערים של החיילת משער "במחנה" ב-52" קראתי לטקסט שהוצאתי תחת ידי בסופו של יום, ובו סיפרתי על בת עמי ינאי, "החיילת הכי חתיכה בחיל הים", שעבדה ביחידה הסודית שחקרה את אייכמן, שעיצבה חלונות ראווה בתל אביב, שגידלה בזים בביתה, ושהפליגה ליעדים אקזוטיים בעקבות בעלה, סגן מפקד חיל הים.

כעת, בפגישתנו השנייה, חיפשתי חומרים אחרים. לא עליה, אלא על משפחתה ה"סובוטניקית" - חבורה של נוצרים רוסים, שבעקבות התגלות שחווה אחד מהם, נטשו את הנצרות, עזבו את בתיהם, התגיירו ועלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20. בת עמי ינאי היא נכדתו של אחד הבולטים בחבורה הזו, אליהו (אלישה) פרוטופופוב.

בנה, אריאל ינאי, ואני, עברנו יחד על מחברות, דפים מצהיבים, ספרים ישנים והמון תמונות, בניסיון לדלות את המעניינים ביותר לכתבה החדשה שתיכננתי לפרסם על הסובוטניקים. בחג האחרון פירסמתי אותה ב"הארץ", תחת הכותרת "זיכרונות מהעלייה הרוסית האחרת".

אבל כמו שקורה לעתים קרובות כשעוסקים בסיפורים היסטוריים גדולים, בתוך הסיפור על חייהם המרתקים של הסובוטניקים, הסתתר סיפור משפחתי קטן, אישי מאוד, אינטימי ומרגש, שטלטל אותי לגמרי.

קטע מתרגום המכתב ששלחה ליזה לאליהו, 1951
קטע מתרגום המכתב ששלחה ליזה לאליהו, 1951צילום: עופר אדרת / מתוך ארכיון בת עמי ינאי

היתה זו התכתבות קורעת לב בין אותו אליהו פרוטופופוב ובין ליזה, אהובת-נעוריו, אותה הותיר מאחור, ברוסיה, בטרם עלה לארץ והתבסס במושבה סג'רה עם אשתו מרים וילדיהם (אחת מהם, דינה, היתה אמה של בת עמי ינאי).

את המכתב שלח אליהו לליזה ב-1951, שנתיים אחרי שאשתו מרים נפטרה בגיל 68, והותירה אותו אלמן לעוד שנים רבות (הוא עצמו האריך ימים עד גיל 95). את תוכנו אין אנחנו יודעים, אבל ממכתבי התשובה של ליזה אליו, שנשלחו לישראל, אנחנו למדים כי הוא ביקש את ידה - או לכל הפחות ביקש להתאחד איתה שוב. "פרק ב'", כפי שאומר בחיוך אריאל ינאי, נינו.

התשובה שלה מדברת בעד עצמה, כמו לקוחה מרומן ישן או מסרט דרמה שאין לו סוף טוב ושמח.

"אתה נזכרת מאוחר מדי! זוהי כבר בושה להתאחד בגילנו ולחשוב על חיים משפחתיים, כאשר רגל אחת כבר בקבר", כתבה לו. "אני חיה לבד כבר 40 שנה, הרי אהבתי אותך כאשר הייתי צעירה... בגללך אני סובלת היום".

אליהו (אלישה) פרוטופופוב עובד את אדמתו בסג'רה בגליל, בתחילת המאה שעברה
אליהו (אלישה) פרוטופופוב עובד את אדמתו בסג'רה בגליל, בתחילת המאה שעברהצילום: אוסף בת עמי ינאי

ממכתבה התברר, כי גם היא הקימה משפחה והביאה ילדים לעולם, אך נותרה אלמנה בגיל צעיר. "וכך, אליושה יקירי, סבלתי במשך חיי ואתה חיית ונהנית מחיים משפחתיים", כתבה לו.

בסוף המכתב ביקשה, למרות הכעס, שישלח לה תמונה. "אני מבקשת מאוד, אליושה, אם עדיין לא שכחת ממני, אנא לשלוח תמונה שלך. ואם אוכל להתענג מהמראה שלך". את המכתב חתמה במלים: "אוהבת אותך, ליזה".

מהמכתב הבא ששלחה לו התברר כי שמחה לקבל את תמונתו. "אתה נראה מצוין ויכול להתחתן שוב. ואני כבר זקנה, לא יפה, אפילו לא רוצה לשלוח את תמונתי, שלא תיבהל", כתבה. על הצעתו למפגש השיבה בשלילה: "אתה רוצה לפגוש אותי. גם אני רוצה להיפגש, אבל אני חוששת לנסוע אפילו אל הבן שלי. יש לי בעיה רצינית עם הלב, ואי אפשר לטפל בזה. כך נסבול שנינו בלי לראות זה את זו".

אליהו עם נכדיו בסג'רה
אליהו עם נכדיו בסג'רהצילום: אוסף בת עמי ינאי

את המכתב סיימה בצער. "אני לא מבינה למה הודעת לי שאתה חי. אילולא היינו יודעים זה על זו, היינו חיים בשלום, ועכשיו זה גורם לסבול מחדש. אולי תתחתן שוב ותשכח ממני... אתה מוסיף יגון לנפשי, דאגה ללבי. שללת ממני את המנוחה האחרונה. מה הטעם להתכתב?" גם את המכתב הזה סיימה בהצהרת אהבה: "אוהב אותך עד מותי. ליזה".

מה עלה בגורלה של ליזה? אין אנו יודעים. אפילו תמונה שלה אין בידינו. ככל הנראה מתה בבדידותה ובצער על האהבה שלא מימשה. אליהו, כאמור, האריך ימים, פה בישראל, ונותר עד יומו האחרון, ב-1970, בסג'רה בגליל, כפי שתועד בצילומים המרהיבים בהם הוא נראה עובד בשדה.

עופר אדרת

עופר אדרת | |היסטוריה מתמשכת

יליד 1981 מתל אביב, כתב ההיסטוריה של "הארץ".

מוזמנים להציע רעיונות, להגיב, להעיר ולהשתתף.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ