טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כמה חגגו עליה לפני החתונה?" כשאיברי המין של גברים ונשים מופקעים מהם

הפרסומת המבחילה של "יין בעיר" היא דוגמה לפחד להיתפס כאנושיים, פגיעים, קרועים, הוא פעמים רבות הכוח המניע שמאחורי הרוע

תגובות
פרסומת: כמה חגגו עליה לפני החתונה?
מתוך עמוד הפייסבוק של "יין בעיר" (הפרסומת הוסרה)

אישה מצולמת כשגבה למצלמה. "כמה חגגו עליה לפני החתונה?" שואל הטקסט שלצדה. מי זו האישה הזו? אולי אם היינו רואים את הפנים שלה היינו יכולים לבדוק אם חגגנו עליה או לא, ואז מודים באשמה או מכחישים קשר או יוצרים קשר עם ציון אמיר. אבל ככה? לך תדע אם חגגת או לא חגגת, מה עוד שאם המודעה עשתה את עבודתה אז היה מעורב יין או משקאות אחרים בסיפור מה שבכלל עשוי לערפל את הזכרון. אבל לאישה אין פנים, כי בכל זאת, לא נעים להסתכל בעיניים למישהי שהיא רק האולם של האירוע. המקום שעליו באים לחגוג.

וזו רק עוד כרזה ברצף של פרסומות סקסיסטיות, חלקן בוטות יותר, וחלקן בוטות פחות, פעמים רבות הפרסומות האלה מפרסמות המבורגרים, בירה, אלכוהול - בשר ושתייה, כנראה כי באורגיה הדיוניסית שמתחוללת במוחם של הפרסומאים, זה הולך ביחד, תאוות הבשרים היא האפרודיזיאק המושלם לטקס ההזדווגות של כרטיס האשראי עם מכשיר הסליקה.

אבל אם הפרסומת עצמה דוחה, תגובתו של הפרסומאי אסי שביט שאחראי על הקמפיין ל"טיים-אאוט" מבחילה הרבה יותר, בין היתר הוא אומר שם: "מה אנחנו איראן פה? מה זה התגובות הבוטות של הסו-קולד פמיניסטיות? אם אנחנו מדברים על פמיניזם, צריך לשים לב לאיזון בקמפיין – גם גברים וגם נשים". כי כידוע, משטר האייתוללות ידוע ברגישות רבה מאוד לנשים, וכאילו דווקא מצדו של הפרסומאי לא יושבת הגישה שאומרת שהאישה היא חפץ שגופו שייך לגבר. ולגבי האיזון, אז אכן, היה גם באנר מקביל גברי, עם כיתוב הרבה פחות פוגעני ("הוא אמר לך שאת הראשונה שלו?") אבל בלי שום קשר, הטענות לאיזון פה מצחיקות, כי לאסי שביט (וגם לי לא האמת) אין מושג איך זה מרגיש לחיות בעולם שבו אי אפשר להתחיל לספור כמה חשבו שמותר להם לחגוג עליך רק בגלל שיש לך פות. כשגבר מדבר על הפגיעה בו מצד הסו-קולד פמיניסטיות שלא רואות את האיזון, האירוניה חוגגת על גוף של פייה.

ובין אם זה קורה במודע ובין אם לא, החגיגה הזאת מהדהדת את "מאחורי הסורגים" של האחים ברבש, "עשו חגיגה על התחת של דורון", אומר פיטוסי (רמי דנון) לאסף (אסי דיין) במשפט שהפך למטבע לשון המתאר אונס בתור חגיגה. וכדאי אולי לשים לב שכמו בחגיגה של יין בעיר, אין נושא במשפט "עשו חגיגה על התחת של דורון", מי עשה את החגיגה לא משנה, בדיוק כמו שלא שואלים בפרסומת כמה גברים, או כמה א\נשיםות, או סו-קולד פרסומאים חגגו על האישה לפני החתונה. רק כמה. המספר הוא העיקר. כי כוחו של ההמון חסר הפנים הוא רק בפעולה, כפי שפיטוסי ממשיך ומבאר שם לאסף (שמבוסס על דמותו של רמי ליבנה, פעיל מצפן שישב בכלא על מפגשים עם אש"ף) - "קומונה. מה אתה אומר, קומוניסט? כל אחד תרם את הזין ושם בחריץ". גם הזין מופקע מבעליו החוקיים בקומוניזם של פיטוסי לטובת הכלל - במקרה הזה, האונס הקבוצתי של דורון.

מאחורי הסורגים

גם המקרבנים וגם הקורבנות מאבדים את הזהות שלהם בהתגייסות לטובת האידיאל, וזה משהו שמוכר מהרבה איזמים, אבל הסמל המובהק ביותר לזה הוא הפאשס (או פסקס בלטינית), אותו אוגדן של זרדים שהפאשיזם האיטלקי אימץ בתור הסמל שלו, לציין את העוצמה שבאחדות - הזרד הבודד הוא שביר, את הפאשס הרבה יותר קשה לשבור. הקומוניזם, הפאשיזם והיין-בעיריזם הן אידיאולוגיות שמבכרות את טשטוש הזהות האינדיבידואלית, ומדגישות את ההמון, מוחקות את העצמים ומסמנות את הפעולות.

ב-1932 ביים הבמאי האמריקאי טוד בראונינג את הסרט "freaks", סרט שגיבוריו הם כוכבי קרקס נודד - בעלי מומים מולדים, גמדים, אישה מזוקנת וכיוצא באלה. הסצינה המפורסמת ביותר בסרט היא סצינת החתונה בין הנס, גמד ממופע הפריקים שירש הון גדול, וקלאופטרה, אמנית טרפז יפהפיה וגולדיגרית שמתכננת ביחד עם הרקולס השרירן לרצוח את הנס ולרשת את כספו. הנס, למרבה הצער, לא בדק כמה חגגו על קליאופטרה לפני החתונה, והאמין שמדובר באהבת אמת. ידידיו ה"פריקים" חושדים, אבל בסצינה עצמה הצילומים מתמקדים בפניהם של כל המסובים ליד השולחן, ומדגישה את האנושיות שלהם.

במהלך הטקס הפריקים מקבלים אליהם את קליאופטרה, משלימים עם השונות, תוך כדי שהם שרים "גובל גובל אחת מאיתנו, אנחנו מקבלים אותה, היא אחת מאיתנו" ושותים ביחד מאותו גביע של יין. קליאופטרה מזדעזעת מהרעיון להפוך לאחד מהם, לחריגה, וכשמגיע תורה לשתות קופץ לה הגן הארי, היא מאבדת את עשתונותיה, מקללת את הפריקים ומתיזה עליהם בחמת זעם את תכולת גביע יין.

Gooble Gobble One of Us We Accept Her

הפחד להיתפס כאנושיים, פגיעים, קרועים, הוא פעמים רבות הכוח המניע שמאחורי הרוע, וזה שמאפשר למשטרים אפלים לדבר אל לבם של אנשים פגועים על עליונותם המדומיינת - בין אם זה של החוגגים על הכלות, או בין אם זה של הכלות על החוגגים. הוא עושה את זה על ידי השפלתם של החלשים יותר, והכפפתם למנגנונים שמוחקים מהם את האנושיות. לא, אסי שביט, זה לא איראן פה, אבל אנשים כמוך הם בפירוש חמורו של האייתוללה. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות