רוגל אלפר, לצחוק מ"מציצים" אינו בהכרח מעשה בהמי - כטוב בעינב - הבלוג של עומר עינב - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוגל אלפר, לצחוק מ"מציצים" אינו בהכרח מעשה בהמי

מבקר הטלוויזיה של "הארץ" צודק בחלק מטיעוניו על יכולתם של הישראלים להמשיך וליהנות מהסרט, אך צפייה בסרט התיעודי אודותיו אינה מחייבת נוסטלגיה וגלוריפיקציה לתקופת לול

תגובות
מציצים. הנוסטלגיה כלפי זהר ואיינשטיין מוטעית
צילום מסך מתוך ער?

"העולם של 'מציצים' הוא הגיהנום והדמויות הגבריות שמגולמות ע"י אורי זהר ואריק איינשטיין מדגימות התנהגות של זבלים" - כך טען רוגל אלפר בטור שכתב לפני כשבוע בעקבות צפייה בסרט התיעודי "אורי זוהר חוזר". הוא צודק. אלפר מוסיף וטוען כי "היכולת של דורות של ישראלים ליהנות ממציצים כסרט מבדר וקליל מעידה על שטחיות וצפייה רדודה". גם כאן יש טעם בדבריו אבל חלקי מאוד. אלפר מפספס משהו מהותי.

צפייה ראשונה במציצים לא קונה את הצופה הממוצע. הוא נכנס לסרט דרך סצינה נטולת דיאלוגים, צורמת ואלימה של הופעת להקת קצב במועדון מעופש. אחריו באה סצינת הנסיעה במונית והבילוי הלילי של אלי (איינשטיין) ודינה (מונה זילברשטיין). על פניו, מסכת אטית ומתישה שרואים בה בעיקר חושך. פתיחה מסורבלת למצער, ודאי בהשוואה לסרטים האחרים שהזכיר אלפר, הקומדיות "גבעת חלפון אינה עונה" ו"חגיגה בסנוקר". גם המשך הסרט אינו קולח מדי והצפייה לא פעם מעוררת תהיות אם ולאן העלילה - אם בכלל קיימת - מתקדמת.

הבחירה ליצור סרט שכזה היתה מובנת. כפי שהעיד לא פעם זהר, כולל בסרט הנוכחי, הוא ניסה לספר את סיפור חייהם שלו ושל חבריו (חבורת לול) סביב חוף הים של תל אביב באותן שנים. ושם, בכוונה הזו, מצוי סוד הקסם של "מציצים" והגורם לשרידותו ארוכת השנים בזיכרון הקולנועי הישראלי. האותנטיות של הסרט מאפשרת בצפייה שנייה ושלישית ועשירית להציץ להוויה חשופה, מציאותית ונטולת יומרה. הדמויות, הלוקיישנים ומעל הכל הדיאלוגים, הם הסיבה בדיעבד להצלחת הסרט.

ההשוואה לסרטי בורקס אינה נאמנה למציאות. הזונה רותי לא עושה "בולה בולה". הדוד סלבדור לא בא לאלטמן לשחק אצלו סנוקר. השוואה יותר מעניינת (ולחלוטין אסוציאטיבית) היא לזמן ומקום אחר לגמרי - הסרט "ביג לבובסקי" של האחים כהן. העלילה בו אמנם מופרכת והזייתית לאין שיעור, אבל גם שם לוקח מספר צפיות כדי לרדת לעומק הטקסטים המעולים ולגדולתה ופשטותה של הדמות הראשית - The Dude - שהיא אולי גלגולו המאוחר, המעושן והמפויס של גוטה. הדימיון בין הסרטים הוא בהצלחתו של תוכן מורכב וקשה לעיכול להפוך לסרט קאלט על-זמני שנהנה מהערכת ההמונים והמבקרים כאחד.

אם נחזור לדיאלוגים, הרי שהם עושים את הסרט. "הפוך, גוטה, הפוך", "בנון ישלם", "זה ילד זה?" ועוד, הם הציטוטים הזכורים והמעט מאוסים, שהוצאו מהקשרם ונשחקו לעייפה בעולם הפרסום, הטלוויזיה ובשיחות סלון אקראיות. זה חלק מהעניין, גם אם כוונת היוצר היתה אחרת. אבל יש כל כך הרבה מעבר: כל דיאלוג בין הדמויות בסרט הוא עדות מרתקת לתודעה, שפה, דיאלקט וחיתוך דיבור מהפנטים. לא של דמויות בדיוניות אלא של אנשים שסימלו את הבוהמה הישראלית והיו בשיא יצירתם המקצועית, חיו ודיברו את החיים שלהם מול המצלמה. מטבע הדברים יש שם אמרות מצחיקות, יש אומללות, יש סיטואציות טראגיות ויש התרחשויות סתמיות. הכל נעטף לכדי אמירה קודרת על אותם חיים ריקניים, שהומור הוא חלק בלתי נפרד מהם. חלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי לקח את ההומור למקומות בנאליים ושטחיים, אבל חלק גדול ממנו שימר את האיכות הגולמית שבו.

"אורי זהר חוזר"
יניב לינטון

היבט נוסף אליו אלפר מתייחס הוא ייצוגם של זהר ואיינשטיין את הגבריות הרקובה והמושמצת של הגנרלים באותה תקופה מעצבת בין 1967 ל-1973. גם כאן הוא צודק. גברים התנהגו כגברים, בהתאם לצייטגייסט, כמה מפתיע. הסצנה בה אונס גוטה את דינה, שמצליחה בקושי להדוף אותו, מזעזעת. הסאבטקסט הזועק שלה הוא עליבות הנפש של גוטה. מעבר לכך, חשובה החתרנות של הסרט. כקונטרה למגיפת המיליטריזם והלהקות הצבאיות שנתנו את הטון התרבותי אז, מציצים מייצג (יחד עם "לאן נעלם דניאל וקס", "חגיגה לעיניים" המאוחר יותר ועוד ) את הניסיונות להביא משהו אחר, שמייצג אינדיווידואליזם בעידן של ציונות על סטרואידים. אין במציצים שום אזכור לצה"ל או למציאות הביטחונית, גם לא לפוליטיקה. היום קשה לחוש את החלוציות שביצירת סרט שעוסק ב"חיים עצמם", אך אז היה נדרש לכך אומץ ותעוזה אמנותית.

אלי וגוטה באמת היו חארות. הציצו, בגדו, הרביצו ושמו פס על כולם, חשבו שהם חיים את החלום. בפועל, הם כילו את זמנם בצריף מצחין ועסקו בשטויות. לצפות בסרט ולצחוק ממנו אינו בהכרח מעשה בהמי, ואין הוא שקול לעידוד התרבות שייצגו או כמיהה לאבטיפוס הגברי שהציעו. בהתאמה, גם הצפייה ב"אורי זוהר חוזר" אינה מחייבת נוסטלגיה וגלוריפיקציה לתקופת לול. זהר היה ונשאר אותו אדם, לטוב ולרע, גם אם שינה אורחותיו ואמונתו. די בהתבוננות בו, סביב גיל 80, מתרוצץ כשד משחת על סט של סרט (גם אם תועמלני-איזוטרי, נלעג ודל תקציב) בחיוניות ובחדות מפעימה, כדי להבין שמדובר ביוצר חד-פעמי ובדמות קנונית בקולנוע ובתרבות הישראלית. מציצים היא גולת הכותרת של מפעל חייו הקולנועי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#