כשעוצמה יהודית והרשימה המשותפת באותה סירה - כטוב בעינב - הבלוג של עומר עינב - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשעוצמה יהודית והרשימה המשותפת באותה סירה

השאלות שסביבן מתמקד השיח כיום נוגעות לסוגיות של זהות וסדרי עדיפויות זהותיים, או במלים פשוטות: מה את/ה יותר? יהודי/ה או דמוקרטי/ת? לכן נמצאים הצידוקים לשיתוף פעולה עם כהניסטים

תגובות
איתמר בן גביר, מיכאל בן ארי וברוך מרזל מפגינים בנצרת, ב-2012
גיל אליהו

צודק מי שטוען שזה כבר לא עניין של ימין ושמאל. הדיכוטומיה בציבור הישראלי, עד כמה שניתן לאתר מכנה משותף רחב בבליל הקבוצות והמגזרים שבו, אינה מעוצבת בראי שאלות מדיניות וכלכליות שהכתיבו את החלוקה הקלאסית למחנות מראשית ימי הציונות. אל תתנו ל"סערה" בעקבות המניפסט של אשרת קוטלר להטעות אתכם, גם לא ל"תכניות המדיניות" שמקודמות באגרסיביות ברשתות ומעניינות בעיקר את הגנרלים שמפיצים אותן, וגם לא לציפייה הכוזבת לתוכנית של ממשל טראמפ שתתפרסם לאחר הבחירות. אנחנו כבר מזמן בשלב אחר.

השאלות שסביבן מתמקד השיח כיום נוגעות לסוגיות של זהות וסדרי עדיפויות זהותיים, או במלים פשוטות: מה את/ה יותר? יהודי/ה או דמוקרטי/ת? רוית הכט הציגה היטב את הנקודה הזו במאמרה בסוף השבוע, אבל אפשר וצריך לחדד אפילו יותר את המהות. מקרה הבוחן האולטימטיבי שנחת עלינו מהשמיים הוא החיזור הגורלי של נתניהו אחרי אבירי החושך והצל של סמטאות הטומאה והסחי של הציבור היהודי במדינת ישראל - ממשיכי דרכו של הרב מאיר כהנא. הדבר עורר אמוציות עזות ולא בכדי.

אפילו נתניהו לא ידע איך להצדיק את המהלך, שנעשה אך ורק מטעמי שרידות אישית - כמו כל מהלך שנהגה בבלפור בעשור האחרון ובמיוחד בארבע השנים האחרונות. לקחו לראש הממשלה בין שלוש לארבע יממות תמימות לשלוח את מלחכי פנכתו לאולפנים בכדי להגן על המהלך, תחת התואנה השקרית שמפלגת העבודה חתמה על הסכם עודפים עם הרשימה המשותפת ועוד שלל צ'יזבטים בדיוניים (צפייה ביואב גלנט מדקלם דף מסרים שכזה ב"מטה המרכזי" היא בגדר סכנה מוחשית לפגיעה בתפקוד המוח. אולי כדאי להכיל רגולציה על שינון דפי מסרים בתקשורת המשודרת?). את הטענות דלה נתניהו מטורו השבועי של העיתונאי עמית סגל במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". מזל שיש מורי דרך אידאולוגיים להיתלות בהם.

הרב מאיר כהנא בהפגנה בירושלים, אוגוסט 1984
נתי הרניק / לע"מ

שווה להתעכב על אותו טור של סגל. הוא מייצג רעה חולה שפשתה בכל רחבי השיח בישראל, מכל קצוות המפה הפוליטית, אבל בעיקר בצד הקרוב והמייצג את ראש הממשלה. הכוונה כמובן ל-Whataboutism הנקלה שמכלה כל חלקה טובה של דיון ענייני ונקיטת עמדה מוסרית. הצד השני עולה על בריקדות? אין בעיה, אוכיח לו כיצד הוא צבוע ונהג בדיוק אותו דבר לפני כך וכך שנים. בגדול, הכוונה טובה וכך אפשר לחשוף שקרנים וצבועים, אבל השימוש המופרז בזה מביא לתוצאה מאוד פשוטה בעידן בו המידע כה נגיש: כל אחד יכול לעשות הכל ותמיד יימצא התקדים שיצדיק זאת.

ביחס לעוצמה יהודית, יש שתי בעיות עיקריות בגישה הזאת בשתי רמות. הראשונה, עצם הפנייה לחיפוש אחר צידוקים לשיתוף פעולה עם כהניסטים. זו באמת לא שאלה של ימין ושמאל. בנצי גופשטיין, ברוך מרזל, איתמר בן גביר, מיכאל בן ארי - אנשים שמאחורי חלקם עבר פלילי, בפיהם הסתה ושנאה מסוכנת ובמעשיהם מטילים טרור ואימה על מגזרים שלמים. למה חייבים ישר ללכת לשמאל ולהאשים אותו בחבירה ל"ערבים"? האם לא נכון יותר לעצור רגע ולהגיד רגע, עד כאן? האם השמירה על שלטון נתניהו מצדיקה ה-כ-ל?

אבל אם כבר משחקים במשחק הזה, בואו נתקדם לבעיה השנייה. "הערבים". נשאיר בצד את ההתייחסות לציבור גדול ורב-פנים במלה אחת מכלילה, בזה כבר יהיה קשה להיאבק. אבל ההשוואה בין עוצמה יהודית לרשימה המשותפת מלמדת על אותו קו פרשת מים בחברה היהודית בישראל. לא פינוי שטחים או סיפוח, לא סוציאליזם או קפיטליזם - יהדות (במובנה האתני) או דמוקרטיה וליברליזם.

ב-1967, ממש לאחר המלחמה, נערכו שיחות של לוחמים יוצאי קיבוצים על החוויות שלהם בשדות הקרב ולאחר ששבו מהם, בהנחיית אנשי רוח מהתנועה הקיבוצית. הן אוגדו תחת הספר "שיח לוחמים: פרקי הקשבה והתבוננות". מה שלא נכנס לספר (אבל כן למהדורה העדכנית שיצאה השנה) הוא שיחתם של שני קיבוצניקים חילונים, גיורא מוסינזון ועמרם הישראלי, בישיבת מרכז הרב בירושלים עם בוגרי הישיבה. בנושא מוסר הלחימה והיחס לחבריו לנשק לעומת האויב, אמר יוחנן פריד, שאירח את המפגש: "אני מכבד את האדם שבו (האויב). ואנחנו מכבדים עוד יותר את עם ישראל". עמיתו נפתלי בר אילן הוסיף: "ואם תמורת זה נצטרך להרוג אלף גויים כדי שלא ייהרג יהודי אחד - ההיגיון מחייב שזה הקיום שלנו שאנחנו נתנהג בצורה כזאת".

אלאור אזריה בעת שהגיע לתמוך בלוחמי "נצח יהודה" העומדים למשפט על שהכו פלסטינים
תומר אפלבאום

מאוד פשוט. חיי יהודי שווים יותר מחייו של לא-יהודי. זה קו שנמתח מאז ועד היום, וביטויו הבולט ביותר בהקשרים עכשוויים הוא בפרשת אלאור אזריה. רבים מהמגינים על אזריה יאמרו שנהג נכון, גם אם על חשבון ערכים אוניברסליים, מכיוון שהרג אדם שהתכוון לרצוח יהודים ואין זה משנה אם כבר חלפה הסכנה והמחבל שוכב על הרצפה ללא יכולת לפעול. כלומר הערך העליון הוא הגנה על היהודים מפני אויביהם, ועל חשבון עמידה בכללים מוסריים שמדינת ישראל בחרה להיות נתונה להם. אזריה, אגב, אם מסתמכים על התבטאויותיו לפני המעשה ומי שאימצו אותו אליהם לאחר מעשה - הוא כהניסט ברמ"ח איבריו.

ומכיוון שהוויכוח כאן הוא אם דם יהודי הוא ערך עליון יותר מערכים דמוקרטיים, לא יכולה להיות בו הכרעה. מי שמאמין בעליונות יהודית במדינת ישראל ישווה את בן גביר לאחמד טיבי, הגם שאין כמעט מקום להשוואה. בן גביר הוא גזען חשוך ואלים שחותר תחת יסודות הדמוקרטיה, בעוד שטיבי הוא בעיקר אנטי ציוני. ההשוואה הנכונה אולי היא לחמאס (גם איתם, אגב נתניהו עושה עסקים...). אבל מה לעשות שאנטי ציונות במערכת ערכים של עליונות יהודית היא הדבר הגרוע ביותר, שדינו בגידה במולדת. מה שחבל הוא שנתניהו, שכלל לא בטוח שבתוך תוכו מאמין במערכת האמונות הזו, אבל כאמור כבר מזמן איבד את הצפון בהקשר הזה, גורר את כל המערכת הפוליטית איתו. יריביו הגדולים מהמיזם המלאכותי "כחול-לבן" ואפילו ממפלגת העבודה עסוקים כל הזמן בלהתנצל ולהצטדק שאינם משת"פים של "הערבים".

כדאי להפנים את העיקר שנמצא בלב הדיון הזה: איננו יכולים לצפות מאנשי בל"ד ותע"ל להיות ציוניים, אבל אנחנו כן יכולים לצפות ממפלגות ציוניות בישראל להוקיע את הכהניזם למקום שבו הוא מצוי באמת - מחוץ לחוק. אלה לא בחירות של ימין ושמאל, אלא של סדר עדיפויות בין הפרשנות המעוותת של יהדות לבין דמוקרטיה. מסתבר שאין אפשרות לשלב ביניהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#