נתניהו אשף פוליטי? בחייכם, הוא מכדרר מול שער ריק - כטוב בעינב - הבלוג של עומר עינב - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נתניהו אשף פוליטי? בחייכם, הוא מכדרר מול שער ריק

העם ימני מאז 1977 וביתר שאת מאז 2001 ואת העם אי אפשר להחליף. על העובדה שלרה"מ אין אלטרנטיבה יעידו נתוני ההצבעה באשקלון ושדרות. השמאל צריך לחבק את עובדת היותו מיעוט

תגובות
בנימין ושרה נתניהו בנאום הניצחון, הלילה. סיפק בונקר מפואר
תומר אפלבאום

אם אשתמש בפרפראזה לאמירתו של יצחק בן אהרן מ-1977, בחירות 2019 לימדו אותנו בפעם המי יודע כמה כי מסתבר שאי אפשר להחליף את העם. ו"עם ישראל" הוא ימני. הוא כזה מאז המהפך לפני 42 שנה והוא כזה אולי באופן בלתי הפיך מאז 2001. הנה מספר נקודות שראוי להתעכב עליהן כעת במבט אחורה, ויותר מכך במבט קדימה:

כחול-לבן. הו, כחול-לבן. עכשיו, כשחלפה האשליה שניתן לנשום לרווחה ולא לפחד מאימת הירי בנגמ"ש שאחזה במחנה המרכז-שמאל, ניתן לומר באופן ברור שהמיזם השאפתני, המיליטריסטי הפסאודו-שלטוני הזה הוא לא יותר מאחיזת עיניים מתעתעת וריקנית. הקונספט של מפלגה המורכבת מפאזל שחלקיו אינם משתלבים זה עם זה גם ביום בהיר מאוד, הוא לכל הפחות בעייתי. היגור האוזר עם גרמן? בוגי עם ביטון? הנדל עם שוסטר? נכון שכולם התכנסו לשם מטרה אחת, הפלת קיסרות נתניהו, אך כעת קשה לראות כיצד הדבר הזה מחזיק.

הדבק בין חלקיה של כחול-לבן חלש וקצר ימים יותר ממודעת בחירות שמתנופפת על שלט דרכים בצומת אקראית בארץ. אידאולוגיה אין שם יותר מדי, ודאי לא כזו שמוסכמת על כולם, ועל אחת כמה וכמה כשהדבר הנועז ביותר שהציע בני גנץ ב"נאום הניצחון" הבלתי משוכנע שלו מעצמו הוא "קבינט פיוס לאומי". נו באמת. כחול-לבן הציעה בפועל מדיניות זהה לזו של הליכוד ברוב התחומים. ודאי שגנץ והשיח החיובי והממלכתי שלו נאים יותר מנתניהו המשחית, אבל לא היה באמת סיכוי ריאלי למהפך.

נאום הניצחון של בנימין נתניהו

"קורבנותיה" של כחול-לבן הן מפלגות השמאל, העבודה ומרצ. אלה ששתו להן ואכלו להן. נכון שנתח נכבד ממצביעי כחול-לבן הם מצביעי עבודה ומרצ ותיקים שגויסו בצו השעה, אבל זה לא הסיפור כאן. מפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי. לא בגלל אבי גבאי, על אישיותו וטעויותיו, וגם לא בגלל הרצוג, יחימוביץ, ברק או פרץ. אפילו הרשימה המצוינת (אולי הטובה ביותר שהוצעה לציבור בבחירות האלה) ו"הקמפיין המצוין", כפי שהיללו אותו בבועה, לא הושיעו. העבודה איבדה את זכות הקיום שלה מזמן. היא איבדה אותה מכיוון שעברה בעוכריה וההווה שלה מנותק מהמגמות העמוקות בחברה הישראלית. הביטחוניזם של "אחדות העבודה" אינו קוסם יותר, פרדיגמת אוסלו ושתי המדינות אינה מתכתבת עם המציאות וח"כים בעלי עשייה מוכחת, כמו שמולי ושפיר, מעוררים גאווה ותקווה כמו ילד שמביא תעודת בגרות טובה הביתה, אבל לא מביאים ניצחון.

השמאל הישראלי הוא מיעוט יציב בישראל. עליו להבין זאת, להפנים זאת ובמובן מסוים - לחבק זאת. עבור מיעוט, אין מקום לשתי מפלגות אלא למפלגה אחת שתשמש בית עבור כל מי שסדר יום ליברלי וערכים דמוקרטיים מכתיבים את הצבעתו. יש כאלה שלא מתביישים שהם שמאל, לבטח 20 מנדטים שלא יזוזו לשום מקום, אבל הם צריכים בשלב ראשון כי נגזר עליהם להיות מיעוט. בשלב מתקדם יותר (ויפה שעה אחת קודם), הדרך לפרוץ קדימה היא דרך שותפות אמיתית וכנה עם הציבור הערבי. לשם כך נדרשת בחינה מחודשת של יסודות הציונות, המושרשים חזק מאוד בקרב רוב מצביעי העבודה ופחות מכך מרצ, והחלת מסגרת חדשה על מכנה משותף רחב יותר מהגדרה לאומית. לצערי, לא בשלו התנאים לכך. אולי עוד כמה עשרות שנות אופוזיציה צחיחות יעשו את הבלתי נמנע. 

וכעת אל ראש הממשלה הנבחר. מצד אחד, אשף פוליטי מזן שטרם נראה כאן, להטוטן שלא יודע מה זה להפסיד ומספק ניצחונות הרואיים ככל שמתקדמות השנים. מצד שני, האם זו באמת חוכמה? העם גם כך ימני ברובו. אם נקביל זאת לליגת האלופות שליוותה אמש (שלישי) את ליל הבחירות, נתניהו מאוד מזכיר את ז'וזה מוריניו בשיאו. ווינר שמנצח בכל מחיר, וכמה שיותר מכוער וקונטרוברסלי - כך יותר טוב. המדמנה שסיפק נתניהו סיפק בבחירות האלה לא רחוקה מהבונקר המפואר שהביא מוריניו לקאמפ נואו עם אינטר ב-2010. ובכל זאת מה ההבדל? מוריניו התמודד עם פפ גוורדיולה וברצלונה הגדולה בימיה היפים ביותר. נתניהו, בהתחשב בחלופה שהתחרתה בו, משחק כמעט מול שער ריק.

מטה מפלגת העבודה, אמש. אין מקום לשתי מפלגות שמאל
דודו בכר

נקודה נוספת היא הניצחון הסוחף של הליכוד אצל תושבי שדרות, אופקים, אשקלון, באר שבע. אלה שלכאורה שנפגעו יותר מכל מהמערכה המתמשכת נגד חמאס, הביעו נאמנות ללא סייג לראש הממשלה. האם זה מפני שהם מקבלים על עצמם את מדיניות פילנטרופיית מזוודות הכסף האימפוטנטית שלו? ככל הנראה שלא זו הסיבה. ייתכן שיש תוקף לתחושת הקיפוח או הרצון של מזרחים "לדפוק את השמאלנים", אך נדמה כי הסיבה האמיתית שהניעה אותם אל הליכוד היא היעדר האלטרנטיבה. ישנה גם תחושת ביטחון שנתניהו מקרין, וכל עוד הוא נזהר ממלחמות - היא תישאר איתנה.

ולבסוף, בשביל לסיים בטעם טוב, אי אפשר שלא להתעכב על הניצחון האמיתי היחיד של המרכז-שמאל בבחירות האלה: התרסקותם של נפתלי בנט ואיילת שקד עם הימין החדש. נחמא פורתא. גם אם יצליחו לעבור בסוף את אחוז החסימה ולקבל ארבעה או חמישה מנדטים, עובדת כישלונם של שני אנשים המחשיבים עצמם כשליטי הארץ והממשלה, מכריעי בג"ץ וחמאס, היא לא פחות ממופלאה. לאורך ארבע שנים מפמפמים במערכת הפוליטית ובתקשורת ששקד היא שליטה אימתנית, מחושבת, קרה כקרח, שעתידה להשתלט על מחנה הימין. בדרך כלל לועגים לבועת השמאל, ובכן פעם בהמון זמן יש בועה כזו גם בימין. נתניהו ומצביעי "המחנה הלאומי" לימדו את בנט ושקד שאין שום צורך בימין חדש, הימין הישן והטוב חזק ומנצח ולמען האמת מצבו רק משתפר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#