חידוש בקיבוץ: במקום הגדה מתחילים ישר עם המרק (והרי בינינו, באנו לאכול) - כטוב בעינב - הבלוג של עומר עינב - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חידוש בקיבוץ: במקום הגדה מתחילים ישר עם המרק (והרי בינינו, באנו לאכול)

בימיו היפים, לא היה חג מפואר ומונומנטלי מליל הסדר בקיבוץ. בפסח תשע"ט, וכיאה לתוצאות הבחירות, אפשר לומר שמדובר בשארית נוסטלגיה על אדי דלק. מזל שהמילניאל'ז אוהבים במה

תגובות
סדר פסח בקיבוץ אפיקים
ארכיון קיבוץ אפיק

הם באים בהמוניהם. דור שני ושלישי, רק צריכים להוכיח קרבה משפחתית. הם מגיעים מדי שנה בערב החג, עם כל מטלטליהן, נשים, גברים וטף, מתנחלים בחלקה שהוקצתה להם ושוהים בה מספר ימים. מקבלים מיטה חמה, מזון ושירותים סוציאליים בסיסיים יותר או פחות. הם שמחים על כך ואסירי תודה על כל עזרה שמוגשת להם. בלעדיה, רק אלוהים יודע מה היו עושים. לא ניתן לתקן את העוול ההיסטורי, אבל אפשר לדאוג לשימור ההווה.

על מה מדובר? ובכן, ניחשתם לא נכון. אלה לא פליטים פלסטינים הנסמכים על שולחנה של אונר"א, אלא פליטי קיבוצים שחוזרים בחול המועד פסח למכורתם. הם נוהרים בהמוניהם, נחילים של משפחות הנאנקות תחת היעדר המסגרת בעיר בימות החג (תופעה שלא הכירו בילדותם), באות להתנחם בסבא וסבתא, ואם שפר מזלן - גם במשפחה המורחבת.

מעבר לתפקיד האינסטרומנטלי של הקיבוץ במתן מחסה לבניו ובנותיו בעת הצורך, החזרה אל המקום בו גדלת מעוררת אמוציות ובחינה כמעט מובנת מאליה של אנשים את עצמם בראי המקום במבחן הזמן. מה השתנה בקיבוץ ומה השתנה בהם? לשם כך, אין אירוע הולם לחשבון נפש מאשר הסדר הקיבוצי. ולהשתתף בליל סדר בקיבוץ בשבוע שאחרי בחירות, עם כל מה שנאמר ונכתב על גסיסתו האטית של השמאל הישראלי - טוב, זה כבר ממש מזמין התבוננות סוציו-פוליטית מדוקדקת.

סדר פסח בגבעת ברנר, 1970

בימיו היפים, לא היה חג מפואר ומונומנטלי מליל סדר בקיבוץ. עשרות שולחנות ארוכים (כלומר פלטות עץ רעועות ודהויות שמתוחות על פני מעמדי מתכת מחלידים ועטופות במפה חד-פעמית בוהקת) פרושים על רצפת "בית העם", בואך המושבים שביציע, ומאכלסים יותר מאלף חברים ואורחים. התוכנית האמנותית היתה מרהיבה ומושקעת וגם ארוכה ומייגעת. המשתתפים היו מכל הגילאים, ברוח התנדבותית לרוב (אלא אם אתה ילד שפחות או יותר נכפה עליו לנופף בשיבולים או לפזז כשה תמים ואבוד בריקוד חד גדיא). לב לבו של הערב היה ההגדה הקיבוצית המפורסמת, שהיא פרשנות מודרנית חילונית-סוציאליסטית להגדה הכשרה המסורתית. שמחה גדולה.

עם השנים, וביחס ישיר למצב הקיבוץ והתנועה הקיבוצית, השורות הידלדלו והחג עבר לחדר האוכל, לוקיישן קטן וצנוע יותר. אט אט גם המרווח בין השולחנות הלך והתרחב, הנוכחות התכווצה עד שהתייצבה לפני מספר שנים (ואולי אפילו התרחבה שוב בגלל החזרה של משפחות צעירות לקיבוץ). בפסח תשע"ט אפשר לומר שמה שנשאר מהסדר הקיבוצי, כמטאפורה לתנועה הקיבוצית ואולי לשמאל הישראלי בכלל, הוא שאריות נוסטלגיה מתקתקות שמשומרות על אדי דלק אחרונים באמצעות מספר נאמנים אחרונים שמפיחים רוח חיים בגוף שהולך ונעלם.

סדר פסח ביגור, 2007

לכאורה, למתבונן או המתבוננת מבחוץ (ואחוז עצום מבאי הסדר הם אורחים שאינם חברי/תושבי הקיבוץ), המראה נותר מרשים ביותר. הפקה גדולה ומוקפדת לכמה מאות אורחים, הופעות, שירים וריקודים. מאוד שונה מהסדר המשפחתי הסטריאוטיפי הידוע לשמצה, עם המתחים והמחויבויות החונקות. אלא שלמי שיש מקור להשוואה, ומכיר היטב את העבר וההווה, קשה שלא לתהות ואולי אף להיעצב. הרוח ההתנדבותית נותרה נחלתם של מעטים ומההופעות ההמוניות של בני ובנות כל הגילאים נותרו בודדים שעולים לבמה כמי שכפאם שד. המזל הוא שבניגוד לדור שלי, בו רוב הילדים היו מנסים להתחמק מעלייה לבמה מטעמי התפדחות, דור המילניאל'ז (וזה שבא אחריו אלוהים ישמור) אוהב מאוד במה, מה שמאפשר לחזות בכישרונות צעירים הגדלים בחצר המשק. 

ההגדה הקיבוצית הצטמקה, ואפילו בה מדלגים על חלק מהשירים והמסורות. השנה אף חלה רוויזיה פורצת דרך - הסדר התחיל עם מרק קניידלעך! לא עוד המתנה מייגעת לאוכל, לא עוד מבטים מצועפים לבמה, אלא הודאה בפה מלא: אנחנו כאן בשביל האוכל. התאמה נחוצה, אך גם חמוצה, לרוח הזמן. שיא הערב היה כשהגיע זמן המנה העיקרית. אם בעבר היו מגיעים נציגים מכל שולחן לאקונומיה (המטבח הקיבוצי), מעמיסים קנקני מרק ולוקחים אותם אל חמגשיות שחוממו על פתיליה מודרנית, הרי שהחל מהשנה שעברה גם המנהג הזה עבר למיקור חוץ. 

לאחר שהוכרז "בתיאבון" מהבמה, נכנסו לחדר האוכל שבעה גברים ברוב טקס, ועשו סיבוב בין כל השולחנות. את הסיבוב הזה ליוו תנועות ריקוד מסורתיות ערביות, שלפי פרשנויות כוריאוגרפיות מסוימות ניתן לכנות דבקה. אלה היו מלצרים מרקדים שנשכרו במיוחד עבור הערב. בקיבוץ אחר המליצו על הפורמט. שישה מהם הגיעו מכפרים בדואים בגליל התחתון ועוד אחד מכפר ערבי סמוך (הוא גם משמש כשומר בבריכת השחייה בימי הקיץ).

לקראת הסדר באפיקים 1978. שורות שולחנות פרושים על רצפת "בית העם"
ארכיון קיבוץ אפיק

זה ללא ספק היה הרגע המעורר של הערב. אנרגיות טובות ניערו שכבת עובש מעל הפורמט הדהוי והרימו לקיבוצניקים היבשושיים. תוך כדי החלו הלחשושים בקהל: "ערבי מחמד" היתה צורה אחת לתאר את השימוש במלצרים המרקדים, שמשרתים את היהודים ביום חגם ומספקים להם לחם ושעשועים. תגובות פחות סבלניות ייחלו "יאללה הבנו, שיגישו לנו כבר את הבשר". אנשי הז'אנר החרדתי אולי חששו שעוד רגע יישלפו הסכינים החבויות מתחת לבגדים בדרך לטבח המוני.

אני בחרתי להסתכל על זה באופן אחר. הרגע הזה היה קסום במובנים רבים. דווקא כיום, אחרי הבחירות שהכניסו את איתמר בן גביר לכנסת והשאירו את ראש הממשלה המסית ביותר בתולדות המדינה נגד המיעוט הערבי על כסאו, דווקא על רקע חוק הלאום וההתבטאויות הגזעניות הגוברות והולכות - לחלוק את קודש הקודשים של לוח השנה היהודי יחד עם בדואים עשה לי טוב. אני בטוח שאני לא היחיד. האם זה מהסיבות הנכונות? כנראה שלא. האם זה עבור הסיבות הנכונות? לחלוטין כן.

לכל מי שחשב אחרת - העגלה ריקה. והדרך לטעון אותה בסחורה טרייה היא לא בהתרפקות על העבר. כפי שנכתב כאן לאחר הבחירות וגם לפניהן, במסר שהדהד מאז בלא מעט מקומות, עתיד השמאל הישראלי ובכלל של מדינת ישראל הוא בשותפות יהודית-ערבית. לא של אדונים ומשרתים, אלא של בני הארץ הזאת שחיים בשוויון. כן, גם מתוך חיפוש, שלא לומר אובדן הדרך של התנועה הקיבוצית והשמאל הישראלי, אפשר לדלות מעט אופטימיות. מועדים לשמחה!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#