מאחורי מלחמה, כל מלחמה וכל ניצחון, מתחבאת צלקת - כטוב בעינב - הבלוג של עומר עינב - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאחורי מלחמה, כל מלחמה וכל ניצחון, מתחבאת צלקת

"שיח לוחמים" אחרי מלחמת ששת הימים התריס נגד ילקוטי מעללי הגבורה, מורשת הקרב והטפות האתוס הלאומי. במקום זאת, הוא סלל את הדרך להטלת ספק ולשיח שעוסק גם במועקה וכאב

תגובות
לוחם ישראלי ושבויים. מלחמת ששת הימים מתוך הסרט "שיח לוחמים"
אורי מימון

טבעו של אדם לשמוט מכאובים ולנסות לשכוח את מה שהנפש לא רוצה לזכור. ככל שההצלחה גדולה יותר, כך סיכוייהם של הפצעים להיפתח ולשוב לזיכרון קטן והולך. זה הרי חלק ממנגנון אנושי פשוט אך מתוחכם, לחבק את הטוב ולמחות את הרע כדי להפוך את הקיום לנסבל יותר. הבעיה היא שכאב אינו נמחק, הוא לכל היותר מודחק.

בהיסטוריה הקצרה של ישראל לא היה כניצחון הגדול ביוני 1967. הישגים צבאיים חסרי תקדים, הבסת האויבים המרים ביותר והגדלת שטח המדינה פי שלושה. "מהר, חזק ובאופן אלגנטי", אמר באותם ימים חיים בר לב. אלבומי ניצחון הופקו בקצב מסחרר. "מבצע מוקד" העניק גושפנקה לחיל האוויר הטוב בעולם; "קרב אום כתף" נלמד עד היום בחרדת קודש באקדמיות הצבאיות הנחשבות ביותר; אפרים קישון כתב את "סליחה שניצחנו" ודוש אייר אותו; שבתי טבת סיפק הצצה לעורף לגיבוריו ה"חשופים בצריח"; ומעל כולם ניצבו דמותם של יוסי בן חנן בתעלת סואץ ושל הצנחנים בכותל - כמו נוצרו בהזמנה עבור הערך המילוני של המושג "תמונת ניצחון".

הררי מלים נערמו על האופוריה ועל המחיר שנגבה בגינה. הטראומה של 1973 היתה ההנגאובר של 1967. כך לפחות חשבנו או חונכנו, בני הדור שלא נולדו אז. אבל כמו כל אתוס, הוא מייצג רק פן מסוים של אמת. במקביל, הוא גם משכיח, משמיט ומסדר את המציאות לפי תבניות שקל לעכל בזיכרון הקולקטיבי. לא צריך להרחיק עד יום כיפור כדי לראות את הטרגדיה של ששת הימים. אפילו לא אל מלחמת ההתשה. היא נמצאת שם, באותם שישה ימים, זועקת ומחפשת מקום בין הדפים הצפופים של הניצחון.

6 בספטמבר 1967 - אחד הצנחנים שהשתתף בשחרור ירושלים מתחתן בכותל המערבי
אהרון צוקרמן / לע"מ

לא מדובר בהשלכות המדיניות ושאלות פוליטיות שעוררה המלחמה, לאלה יש מקום נפרד. כוונתי היא לצלקות שמותירה המלחמה, כל מלחמה. בסוף לכל ניצחון יש מחיר ומאחורי כל שמחה מסתתר כאב. לא יעזרו "מלכות החרמון" ו"השמש ידום בין עזה לרפיח", לא קרנבל בנח"ל והמצנח שייפתח. בקצה השביל, הקרב נדם והנער שב אל השער אך הילוכו כבד ופניו חתומות.

בנאומו הידוע של הרמטכ"ל יצחק רבין (כתב מורלה בר-און) בהר הצופים, הוא אמר: "צהלת ניצחון אחזה בעם כולו. אף-על-פי-כן, נתקלים אנו יותר ויותר בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם ויותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם. ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו. חבריהם נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני שהמחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם".

מקום לרגש

מלחמת ששת הימים היתה הפעם הראשונה בה ניתן מקום בולט בציבוריות הישראלית לרגשותיהם של אלו ששבו ממנה, לעיסוק באובדן ובהלם הקרב. לא רק הרואיות ופולחן מוות, לא עוד "טוב למות בעד ארצנו". הקול החשוב הזה, שמטיל ספק ושואל שאלות, ושאינו מוכן לקבל על עצמו כל אתוס לאומי שמוכתב לו, יצא מהקרביים של התנועה הקיבוצית. מי שהשמיע אותו הוא דור הביניים. אלה שהוריהם היו החלוצים ואחיהם הגדולים לחמו בתש"ח או ב-1956 ושלהם עצמם כבר היו ילדים קטנים. אלה ששבו מהקרבות בירושלים, בגדה המערבית, בסיני וברמת הגולן, וחשו שעליהם למצוא מפלט לסערה הרגשית ולהתחבטויות המוסריות שהציפו אותם.

לא חלפו מספר שבועות והם החלו לגלגל רעיון. "לא אלבום ניצחון ולא ילקוט מעללי גבורה, כי אם פרקי הקשבה, שיחה והתבוננות" - כך נכתב בפתח הקובץ שיהפוך יותר מאוחר ל"שיח לוחמים". לא מורשת קרב וצ'יזבטים מסביב למדורה, לא הרצאות והטפות. אלא שיחות. עשרות שיחות. שיח. שיח של הקשבה והתבוננות עצמית, התבוננות חברתית. התבוננות לאומית. בבסיס שכנה ההבנה שבמקביל לתחושת התרוממות הרוח, גם אם היתה אותנטית עבור רבים, שוכנות שכבות של כאב. כאב שצריכים למצוא דרך לחיות איתו. 

"שיח לוחמים"
ויקיפדיה

וכך, במעשה חלוצי משלהם, שמו הלוחמים הללו רגל בדלת טדרכה נכנסו עוד דורות של פגועי גוף ונפש, בני ובנות משפחה, חברות וחברים, שהעזו לדבר על מחירה של המלחמה. בשנה שעברה ראתה אור מהדורה מחודשת של "שיח לוחמים" בסימן 70 שנה לישראל. המבוא, המקורי והמעודכן, נכתב בידי אחד מהבולטים בחבורה, עמוס עוז. מספר קטעים נבחרים ממנו נושאים את משקלו של הספר עבור החברה הקיבוצית ועבור החברה הישראלית בכללותה, אז והיום:

"באסיפות קיבוץ זה לא נאמר, בראיונות לעיתונים זה לא הופיע. שם רווחו התבטאויות: 'איגפנו מימין', 'איגפנו משמאל', 'שמנו מארב', 'התגברנו עליהם', 'היה קשה מאוד', 'היה קרב אכזרי'. לכל הצד האחר לא ניתן שום ביטוי. אולי היה לכך ביטוי בשיחות בין אישיות, בין אדם לחברו, אינני יודע, כי השיחות האישיות הן מטבען אישיות. אני מניח שבשיחות אישיות כשלוחם חזר הביתה וסיפר לחברתו, או לאשתו על הקרב, קרוב לוודאי שהוא חלק אתה גם את המועקה. המלה 'מועקה' היא מלה חשובה מאוד. היא כמעט מלת מפתח בטקסט הזה. כי היתה מועקה...

מלחמת ששת הימים - שיח לוחמים

היה קשה. אלה דברים שקשה לדבר עליהם כי הם חורגים ממלים, שפה אינה מכילה אותם. מי שלא היה אף פעם בשדה קרב אינו יודע שהנוכחות החזקה ביותר בשדה קרב היא הצחנה. הסירחון, סירחון של דלק בוער וגומי בוער, מתכת בוערת וגופות בוערות. קשה מאוד לדבר על הדברים האלה. אין להם מלים, אין מספיק מלים בשפה שמדברים בה בחיי יומיום כדי לדבר על הדברים האלה, שלא לדבר על הפחד. לא קל לדבר על הפחד. לשום אדם. בוודאי לא לגברים צעירים...

אני הייתי בחזית סיני באוגדה של האלוף ישראל טל. הייתי איש מילואים, לא הייתי בטנק. אבל ראיתי את הקרב מקרוב ובמקרים אחדים ירו עלי וגם יריתי. עד היום קשה לי לדבר על זה. ההרגשה בזמן שאתה בשדה קרב, היא הרגשת מועקה וגם הרגשה של פחד, פחד שיקרה לי משהו. פחד שיקרה משהו למי שעומד על ידי מימיני ומשמאלי. אבל גם מועקה עמוקה, איזה מין קול פנימי שאמר לי: זה לא מקום לבני אדם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#