"הנערים" אינה אנטישמית, אנחנו פשוט לא רוצים לאכול נרטיב אחר

הסדרה על רצח מוחמד אבו-חדיר לא עוסקת בתעמולה או הכפשה. העניין הוא שכל מה שנתפש כנקודת זכות לפלסטינים בא בהכרח על חשבוננו. רה"מ עלה על הנקודה ועשה עליה כמובן סיבוב

עומר עינב
עומר עינב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלומי אלקבץ ב"הנערים"
שלומי אלקבץ ב"הנערים"צילום: רן מנדלסון
עומר עינב
עומר עינב

מעולם לא הופק בישראל דוקו-ריאליטי ממכר ועשוי היטב כמו "מסעותיו של בנימין נתניהו לכיבוש התקשורת". אינספור עונות, עלילה שלא משעממת לרגע, טוויסטים מפתיעים וגיבורים מתחלפים. העונה הנוכחית ללא ספק רשמה שיאים חדשים, ובהם הדיאלוג הביזארי רווי הדציבלים עם איוב קרא, המונולוג המוצ"שי המרענן לייב מקיסריה, וכמובן אובססיית "דמבו - הפיל המעופף" כלפי הכתב גיא פלג.

קשה כבר להבחין בין מרכיבי גבבת הסחי במזבלה הזו, אבל אם מתאמצים מגלים שבכל זאת יש עניין מיוחד בקריאתו של נתניהו להחרים את "קשת 12" בגלל "הסדרה האנטישמית", כך לשיטתו, "הנערים". ההתבטאות הזו דווקא מזכירה את ביבי הישן והטוב, עם החוש הפוליטי הבריא, האינסטינקט החד לרחשי הציבור, היכולת לזהות סנטימנט עם אחיזה חזקה. קריאתו לחרם היא אמנם רק תירוץ להתנגחות בערוץ, אבל שווה להתעכב עליה משום שהיא מלמדת דבר או שניים שחורג מהלהטוטנות הצינית של נתניהו.

"הנערים" הציתה סערה עם צאתה. רבים רואים בה עיוות שקרי של המציאות, הצגה מגמתית ופגיעה בשמה הטוב של ישראל. כיצד זה ייתכן שהיוצרים בחרו למסמס כך את חטיפת ורצח שלושת הישראלים ולהתמקד רק ברצח מוחמד אבו-חדיר הפלסטיני? התשובה לשיטתם אינה יכולת להיות אחרת זולת עמדה מבית היוצר של שונאי ישראל כדי להשחיר את פני המדינה ולהתחנף לגדולי אויביה. זוהי שטות גמורה כי זה פשוט לא נכון. כל מי שצופה בסדרה (עד כה שודרו חמישה מתוך עשרה פרקים) חוזה במשהו שונה לגמרי מההשתקפות שלה בתקשורת וברשתות. זהירות מעתה והלאה, יש ספוילרים.

"הנערים" אכן מתמקדת ברצח אבו-חדיר. זו הבחירה של יוצריה. חגי לוי, תאופיק אבו-ואיל ויוסף סידר לא עובדים במשרד החוץ, לא מועסקים על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים וגם לא תורמים לארגוני הסברה כמו Stand with Us או The Israeli Project. יצירתם היא אמנותם והיא אינה נתונה ולא צריכה להיות נתונה לתכתיבים פוליטיים. היא גם לא צריכה להיתלות בנאמנות לאומית כזו או אחרת, אלא להתמסר אך ורק לסיפור שמסופר דרכה ולמערכת האמונות והעקרונות של היוצרים, בכפוף לאמות מידה מוסריות בסיסיות.

את רצח אבו-חדיר לא ניתן להבין ללא חטיפתם ורציחתם של נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח. זו הסיבה שהפרק הראשון כולו מוקדש לעניין. אין כאן מסמוס, אין התעלמות ואין הסתרה. הפרק מציג עד כמה עמוק חדר הסיפור לתודעה הישראלית וכיצד השתלט על סדר היום. אי אפשר להישאר אדישים לרצח המחריד הזה, אי אפשר שלא להישבר מול מעשה הנבלה האיום הזה. אובדן קורע לב מוצג בפני הצופה מן הרגע הראשון.

רצח הנערים, בראייה אמנותית ועלילתית, משמש בסיס לכל מה שקורה בהמשך הסדרה. ומה שקורה בה אינו בגדר תעמולה או הכפשה של ישראלים. הרגש הראשון שעולה כלפי רוצחי אבו-חדיר הוא אמפתיה. אבישי אלבז הוא נער דכאוני ואבוד בעולם, המנוכר למשפחתו ומבולבל עד כדי אומללות. דודו, יוסף חיים בן דוד, הוא כדמות לא יציבה נפשית שבסך הכל מנסה לזכות באהבת אביו הרב. ייתכן כי האמפתיה הזו תיעלם בסוף, כשיתברר כיצד שרפו את אבו-חדיר בעודו חי, אבל המורכבות הזו מפריכה כל טענה בדבר "אנטישמיות" או "אנטי ישראליות". גם בטיפול בצד הפלסטיני הדבר נכון. סצנות של אלימות קשה בשועפאט, בהן מתעמתים עם שוטרים ומתנפלים באלימות פראית על אמבולנס, הן בוודאי לא משהו שנועד לקדם את המאבק הפלסטיני הלאומי. גם כאן, המסגור לא משרת שום תעמולה, הוא מספר סיפור.

אז איפה הבעיה שמכאיבה לכל כך הרבה ישראלים? הנה היא: יש כאן משפחה פלסטינית שאיבדה את יקירה. והרי למה שיהיה לי, הצופה הישראלי, אכפת מאביו של אבו-חדיר? פראי האדם האלה, כפי שכינה אותם ירון לונדון, רצחו הרגע שלושה נערים יהודים. אלא שאז מתגלה משפחה מאופקת, שנקלעה בעל כורחה ללבו של הסכסוך, ומנסה לנווט את גורלה המר בין בחירות גרועות לגרועות יותר. היא לא ששה להפוך את בנה לשאהיד והאם האבלה לא רוצה לדבר עם הנשיא הפלסטיני. יש להם רגשות, יש להם התלבטויות, יש בהם אנושיות. והאנושיות הזו היא משהו שלצופה הממוצע בישראל קשה לקבל כשמדובר במי שהוא תופש כאויב. הרי כל "נקודת זכות" לאויב, כל דבר שייזקף לזכותו, בהכרח בא על חשבון צדקת הדרך שלי. אין מקום לנרטיב נוסף מלבד הנרטיב שלי.

הטרגדיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא קיומם של שני נרטיבים העומדים זה מול זה כמעט בלי יכולת להיפגש. חשיבותה של "הנערים" כסדרה היא בהצגת שני הנרטיבים, זה לצד זה, מול אותה מצלמה. לא מנגד, יחד. במציאות הזו, נער ישיבה מעורר חמלה יכול לבצע מעשה מפלצתי, נער פלסטיני שאיבד את אחיו יכול בצערו לכסות את פניו וליידות אבנים ומשפחתו של נפתלי פרנקל יכולה לשוחח עם משפחת אבו-חדיר על האובדן שריסק את חייהן. כאב של אחד לא מקהה את כאבו של השני, ועד שלא נבין זאת שום דבר לא ישתנה. במציאות שלנו, שני נרטיבים לא יכולים לרדת בגרון. לא יכול להיות שאנחנו כמו הפלסטינים, לא יכול להיות שהכאב שלנו שווה לשלהם. אנחנו הרי צודקים יותר, עליונים יותר. זה הדבק שמאחד את מרבית הקצוות בציבור היהודי בישראל. ואת זה, כאמור, מבין נתניהו טוב יותר מכל אחד אחר.

עומר עינב

עומר עינב | |כטוב בעינב

נולדתי ב-1986 בקיבוץ בית אלפא. מאז מנסה להתאושש בעזרת עט ומקלדת. חולה ספורט, דוקטור להיסטוריה ומשתמש בנושאים חדשותיים כתירוץ לכתוב עליהם. מתגורר בתל אביב, נשוי+1, רס"ן במילואים. 

הבלוג מציע את שתי הלירות ה(ר)ציניות שלי ביחס לנושאים שצדים את עיניי בזירה הציבורית בישראל, וזקוקים באופן דחוף להסתכלות נוספת.

תגובות