אריאנה, פספסת - זוהי המציאות וזהו הפוסט-קיבוץ

הסדרה "קיבוצניקים" היא ניסיון של הדור הבא, ילידי שנות השמונים בקיבוצים, לספר את סיפורם, וזהו סיפור אחר לגמרי. מי שנולד וגדל בשנים האלה מצא עצמו בתוך עולם קיבוצי מבולבל ואובד עצות

עומר עינב
עומר עינב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רועי ניק
רועי ניק ב"קיבוצניקים"צילום: HOT
עומר עינב
עומר עינב

אין לי כוונה להתפלמס עם הביקורת החריפה שמתחה אריאנה מלמד על הסדרה החדשה "קיבוצניקים", אלא להרחיב אותה אל ממדים שפספסה בהערותיה. בעיני, הפרקים הראשונים שעלו השבוע ב-HOT מבדרים ועשויים טוב. הם אינם מספיקים מן הסתם בשביל לתהות על קנקנה של "קיבוצניקים" כיצירה טלוויזיונית שלמה, אבל הם כן מספיקים כדי להניח הקשר ייחודי ומסקרן בתוך הז'אנר היצירה התרבותית על הקיבוץ ומצד יוצאי קיבוץ.

בקצרה, העלילה סובבת בני כיתה מהקיבוץ הדמיוני מעיין חיים, שבשנות השלושים לחייהם נקלעו לסיטואציה בה הם נאלצים לשוב למגורים משותפים בגין אחריות לבן כיתתם הזקוק לליווי צמוד. זהו כר פורה לפתיחת פצעים ישנים, תככים, צחוקים ועוד. אינני נודע לאן העלילה תתפתח, אך במקרה הזה העלילה - עבורי לפחות - היא עניין משני.

הקיבוץ ואנשיו שימשו מאז ומעולם חומר גלם משובח. בתפארתם בוודאי, ויותר מכך בהתרסקותם. עידן ההפרטה הביא עמו יצירות נהדרות על הקיבוץ. "מבצע סבתא" הקאלטי ו"אדמה משוגעת" המטלטל של דרור שאול - בלטו על המסך, ולצדם ספרים כמו "הביתה" של אסף ענברי, "היינו העתיד" של יעל נאמן (שכמו יונה רוזנקיאר, אחד מיוצרי "קיבוצניקים", היא מקיבוץ יחיעם), "היה רע לתפארת" האקדמי יותר של תמה חלפין, ועשרות יצירות דוקומנטריות - מ"ילדי השמש" ועד "הקיבוץ" נבדל בכך שנקודת המבט בו היא חיצונית.

לצפייה בפרק הראשון של "קיבוצניקים"

כל הענפים הללו יוצאים מאותו גזע: רפלקציה של ילידי שנות החמישים, השישים והשבעים על ילדותם בקיבוץ של פעם, עם הלינה המשותפת והנאיביות הסוציאליסטית השברירית. לא בכדי רבות מיצירות אלה הפכו פופולריות ואהובות מאוד. הקהל צמא לחקור את העולם הקיבוצי הנעלם והולך ואת האליטה הדועכת שלו, בין אם משמחה לאיד ובין אם בערגה מיוסרת.

ב"קיבוצניקים" נעשה ניסיון של הדור הבא, ילידי שנות השמונים בקיבוצים, לספר את סיפורם, וזהו סיפור אחר לגמרי. משבר הקיבוצים הגדול החל תהליך שנפרש על פני שני עשורים וסופו בהפרטת רוב הקיבוצים בישראל. גיבורי הסדרה (ויוצריה) הם פרי אותו תהליך. מי שנולד וגדל בשנים האלה מצא עצמו בתוך עולם קיבוצי מבולבל ואובד עצות. עולם שבו השתייך לפלח מובחר לכאורה של האוכלוסייה, פריבילגי אם תרצו, שהשכם והערב דאגו להזכיר לו כי הוא טוב יותר מכולם.

כך היה גם בדורות הקודמים בקיבוצים, אלא שבעבר היתה לכך אחיזה במציאות. הקיבוצים הרי נוסדו ותפקדו כאוונגרד חברתי-תרבותי וכחוד החנית הפוליטי והביטחוני לפני קום המדינה וגם בעשורים הראשונים שלה. בשנות השינוי, הגאווה הקיבוצית המשיכה לנוע על אדי הדלק של העבר, ללא כיסוי מוחשי בהווה. מיטב בניה עזבו, החלוציות הופקעה מידם על ידי תנועת ההתנחלות, השלטון עבר למשמורת קבועה של היריבים הפוליטיים, ואחרי ההתרסקות הכלכלית גם האידאולוגיה התרוקנה מתוכן.

גיבורי "קיבוצניקים". נולדו לעולם קיבוצי מבולבל ואובד עצות
גיבורי "קיבוצניקים". נולדו לעולם קיבוצי מבולבל ואובד עצותצילום: HOT

את התהליך הזה תופסת "קיבוצניקים" כבר בדקותיה הראשונות. עוזב הקיבוץ יאיר שב לביקור בזק במולדת לשם חתימה על מעמד של חבר קיבוץ בשנת חופש, לשם הבטחת זכויות כלכליות היפותטיות בעתיד. הוא פוגש בקיבוץ שפשט רגל, באב שמצא עצמו מובטל לפני גיל פנסיה, באח שגדל להיות "ערס" עם דיבור נגוע, בסבא מנותק שחי בעבר וסוטר לו בפגישה על המדרכה, ובאמא שמנסה להדביק הכל יחד תוך התנצלות על מה שעוללה (כסימבול למערכת, לקיבוץ). כך נראה הפוסט-קיבוץ.

אפיון הדמויות ובחירת הדיאלקטיקה הקיבוצניקית המחוספסת המתבקשת, היא נקודת זכות גדולה ליוצרים. גם במחיר של שפה ירודה, גסות רוח והווי שאינו עומד בתנאי הסף של עידן MeToo#. זו המציאות. אני מניח שכל יוצאי הקיבוץ בגילים האלה שיצפו בסדרה לא יתקשו להזדהות ולזהות את עצמם ואת סביבתם בסט המגוון של בני כיתת "נרקיסים". הדיאלוגים אולי קצת פחות אמינים, מכיוון שיש בהם דרמה מסוימת (שמאוד נחוצה עבור המסך), אבל מאפיינים שיחה ממוצעת בחצר הקיבוץ.

פן בולט אחר הוא המפגש של יאיר עם בני כיתתו. הוא קיווה להימנע מכך, הוא הרי כבר במקום אחר בחיים (סוחר בחברה בינלאומית במינכן) והדבר האחרון שהוא רוצה זה לפגוש שוב בעבר שהדחיק, ובחבריו שלשיטתו תקועים בעבר. כאן דווקא הניואנס אינו ייחודי לקיבוץ המשתנה - זהו פרק ישן בתולדות הקיבוצניק העוזב שחוזר למשק ומתעמת עם העולם שהשאיר מאחור. עוד ב-1970 ידע יענקל'ה רוטבליט לשים על כך את האצבע ב"בלדה לעוזב קיבוץ" המדויק והשחוק: "פעם ביובל הגיע לביקור היה חומק בשביל, ועם הוריו יושב בחדר. מסמיק מעט נבוך ולא מרבה דיבור, 'כן' ו'לא', 'אל תדאגו, אצלי הכל בסדר'".

מחולל העלילה הוא יוגב, בן הכיתה שלוקה נפשו לפי הנרמז כתוצאה מתאונה או אירוע אחר שנגרם בשנות ילדותו או נעוריו (ליאיר יש בכך חלק). היעדר פיתרון טיפולי עבורו מאלץ כאמור את כל הגיבורים לשנות תוכניות. כאן בחרו היוצרים, באופן מובן לחלוטין, להקצין את המציאות לטובת הסיפור. העברת האחריות הקולקטיבית על אדם נזקק לבני כיתתו היא לא דבר ריאלי, אבל הסימבוליקה היא מה שמשנה כאן: מי דואג לחלשים בקיבוץ המופרט? מה מקומה של הערבות ההדדית? אלה שאלות שהעסיקו ומעסיקות את הקיבוצים בעידן שבו אין יותר "דין תנועה" וגם לא מזכיר קיבוץ שאפשר ללכת ולטפול עליו את כל צרות העולם. יש להניח שבמהלך העונה תעלינה עוד סוגיות שמבטאות את הווי הקיבוץ המתפרק/מתחדש/משתנה, ומסקרן לראות כיצד היוצרים יטפלו בהן.

הקיבוצים והקיבוצניקים (נוסחת הפלא: גם אם אתה כבר בן 40 ורוב חייך אתה כבר לא במשק - אתה עדיין קיבוצניק) היו והינם נתח קטנטן בחברה הישראלית. הם הולכים ונטמעים בה ומאבדים מהמאפיינים הייחודיים שעיצבו אותם. לגדול כיום בקיבוץ היא חוויה שאינה שונה מלגדול ביישוב קהילתי או מושב. "קיבוצניקים" מסתמנת לטעמי כסדרה טובה וסוחפת, ולא פחות חשוב מכך - מהווה הזדמנות להציץ בגוויעתו של עולם ישן ולהיפרד ממנו לשלום.

עומר עינב

עומר עינב | |כטוב בעינב

נולדתי ב-1986 בקיבוץ בית אלפא. מאז מנסה להתאושש בעזרת עט ומקלדת. חולה ספורט, דוקטור להיסטוריה ומשתמש בנושאים חדשותיים כתירוץ לכתוב עליהם. מתגורר בתל אביב, נשוי+1, רס"ן במילואים. 

הבלוג מציע את שתי הלירות ה(ר)ציניות שלי ביחס לנושאים שצדים את עיניי בזירה הציבורית בישראל, וזקוקים באופן דחוף להסתכלות נוספת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ