דעת מיעוט / הבלוג של אורי כץ

הבוקר זימן אותי מספר 2 ברשימה ללשכתו. אמר לי: "משה, אתה תכתוב לנו מצע כלכלי עבור הבחירות הקרובות". שמחתי על ההזדמנות, בדיוק אתמול שמעתי שחיים כותב את המצע הכלכלי של המפלגה השנייה, הבוגדים האלה שהתפצלו. תמיד היה בחור בלתי נסבל, חיים, לא להאמין שנותנים לאידיוט כזה לכתוב מצע כלכלי.

הזמנתי את חיים לקפה ומאפה במזנון הכנסת. אנחנו הרי חברים ותיקים. אחרי שיחה קצרה על הנשים והילדים, ניסיתי לגשש בעדינות לגבי הכיוונים שלו. "מערכת הבריאות קורסת", הוא אמר. הם מציעים להוסיף 500 מיטות אשפוז בשנה (בראשי גיחכתי - קמצנים! אנו נציע אלף תוך חצי שנה). הסכמתי איתו. הזקנים במסדרון הם עניין נורא. "ואין רופאים", הוא המשיך, "המדינה לא מכשירה מספיק". "אולי האחיות יכולות להחליף אותם בדברים קטנים", הצעתי, והוא אמר: "כן, כתבנו משהו כזה, אבל אז מספר 3 ברשימה אמרה שבהתאחדות הרופאים לא יסכימו. אז במקום זאת המלצנו על תוספת תקציב לאוניברסיטאות לצורך הכפלת מספר מסיימי הדוקטורט ברפואה תוך שנתיים" (בדמיוני כתבתי: שילוש מספר מסיימי רפואה תוך סמסטר).

קבוצה קטנה ונחושה של חברות כנסת, בראשן שלי יחימוביץ' ועד לא מזמן זהבה גלאון, בלמו בהצלחה את העלאת גיל הפרישה לנשים במשק. במשך שנים רבות הן התנגדו לכך למרות הגידול המשמעותי בתוחלת החיים, שהוא הסיבה לכך שנשים לא מצליחות לצבור מספיק חסכונות לשנות הפנסיה. הן התנגדו גם חרף העובדה שוועדה בראשות שושנה נתניהו קבעה עוד ב-1997 כי המהלך הכרחי ולא שינו את עמדתן גם אחרי שאנשי האוצר הסבירו להן שמדובר בטעות והציעו ללוות את המהלך בהגדלת העזרה לבעלות שכר נמוך.

יחימוביץ', גלאון וחברותיהן התנגדו להעלאת גיל הפרישה לנשים גם אחרי שנגידת בנק ישראל לשעבר, קרנית פלוג, הציגה להן כיצד ההעלאה הקודמת, מגיל 60 לגיל 62, שיפרה את מצב הנשים. הן התנגדו למרות שמכל מדינות OECD, רק בסלובניה, טורקיה ולוקסמבורג גיל הפרישה לנשים נמוך מזה הנהוג בישראל (ראו נתונים בדו"ח מרכז טאוב). הן התנגדו למרות שמכל מדינות OECD, רק בפולין וסלובניה הפער בין גילאי הפרישה לנשים וגברים לא צומצם בהדרגה בחקיקה. הן התנגדו למרות שמחקרים הצביעו על כך שהדבר יקטין את הפער המגדרי בפנסיה באופן משמעותי.

כבר למעלה מ-20 שנה חוזר על עצמו הדיון בנוגע לגידול בשיעורם של החרדים באוכלוסיית מדינת ישראל. אלו היו עשרים שנים של דיונים לוהטים, תחזיות אופטימיות או פסימיות, מפלגות עם מצע אנטי-חרדי שעלו ונפלו, ושלל רפורמות ותכניות ממשלתיות. לאור הניסיון שנצבר, ניתן להפיק שלושה לקחים עיקריים.

לקח ראשון: כפייה לא תעבוד

בנובמבר 2016 סערו הרוחות: ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב היכה את העולם בהלם. הפגנות נערכו ברחובות ארה"ב ופרשנים מלומדים הזהירו מפריצתה של מלחמת עולם שלישית. התחושה היתה שעוד רגע הצבא האמריקאי יפתח במצוד לאומי אחרי שחורים ומקסיקאים וזכות ההצבעה לנשים תבוטל. סדרת הטלוויזיה הקודרת "סיפורה של שפחה" זכתה להצלחה יוצאת דופן. רבים האמינו שזהו העתיד שצפוי לארה"ב.

קשה לדמיין שינוי חד יותר בהנהגתה של מדינה מהמעבר בין ברק אובמה לבין דונלד טראמפ. מדובר בשני אישים הפוכים כמעט בכל ממד אפשרי. אך אלמלא הייתם אומרים לתושבי ארה"ב שהשינוי הזה התרחש, האם היו מסוגלים להבחין בו בסביבתם היום יומית? האם אורח חייו של האמריקאי הממוצע באמת השתנה בעקבות השינוי בממשל?

מאת תום שדה / בלוגר הכותב על כלכלה ומדע

בחלקה הראשון של רשומה זו עסקנו במספר המיטות בבתי החולים, בתפוסת המיטות ובמצב כוח האדם במערכת. עכשיו הגיע הזמן לדבר על הכסף הגדול - סך ההוצאה הלאומית על בריאות והתמורה שאנו מקבלים בעבורה.

מאת תום שדה / בלוגר הכותב על כלכלה ומדע

"מערכת הבריאות בקריסה!", אנחנו שומעים חדשות לבקרים מהתקשורת וגם מהפוליטיקאים שלנו. האמנם? בפוסט הזה אסקור את מצב מערכת הבריאות הישראלית ואנסה לשכנע אתכם שעך אף בעיות, חלקן אקוטיות וכואבות, מדובר במערכת שמתפקדת היטב. הדרך לעשות זאת היא לתת לנתונים ולעובדות להוביל את ההסתערות ולהשאיר את הסיפורים האישיים והתחושות במאסף.

תקציב מינהל התרבות עומד על כמיליארד שקלים בשנה, ונמצא במגמת עלייה מתמדת מזה עשורים רבים. בין הסעיפים הגדולים ביותר בתקציב לשנת 2019 נכללים תמיכה בתיאטראות (97 מיליוני שקלים), בספריות ציבוריות (85 מיליוני שקלים), בקולנוע ישראלי (79.5 מיליוני שקלים), בתזמורות (57 מיליוני שקלים), במוזיאונים (50 מליוני שקלים) ובלהקות מחול (31 מיליוני שקלים). בשבועות האחרונים התעורר מחדש הוויכוח סביב "חוק נאמנות בתרבות", ואלפי מלים נכתבו בעד ונגד מעורבות פוליטית וסבסוד סלקטיבי של תרבות. אך עדיין לא נשאלה השאלה הבסיסית ביותר בנוגע לאותם מיליארד שקלים בשנה: מדוע אנחנו מסבסדים תרבות מלכתחילה? האם תרבות זהה לתחומים אחרים שבהם המדינה מתערבת, כגון חינוך וספורט? האם הטיעונים שבאמצעותם אנחנו מצדיקים את הסבסוד באמת מתאימים להתפלגות התמיכה הקיימת?

סקירה של מקורות בתחום מעלה שרובם נוטים לחמוק משאלה זו. למשל, אחד המסמכים המשמעותיים ביותר בנושא מדיניות התרבות שפורסמו בישראל, דו"ח ברכה משנת 1999, לא עסק בכך כלל, ורק ציין שסבסוד תרבות הוא נפוץ בכל העולם. מחקר של ד"ר טל פדר (ניתן להורדה כאן) מכיל סקירת ספרות מעט יותר רצינית של ההצדקות הבסיסיות למימון תרבות, אך ללא ניתוח ביקורתי שלהם. ניתוח שכזה מראה שהטיעונים המועלים לרוב בעד סבסוד הם בעייתיים, ואינם מספקים תמיכה למבנה התמיכה הקיים כיום, אלא למשהו שונה לגמרי. על מנת לראות זאת, נתחיל מלעבור על הטיעונים אחד אחד.

במאמרו מלפני כחודש ובהזדמנויות אחרות הביע גדי טאוב סימפטיה לפופוליזם מימין, המתבטא בתופעות כגון הבחירה בטראמפ, הברקזיט, ההתנגדות להגירה ועליית הלאומיות. טאוב מבחין בין "מעמד הניידים", הכולל בעיקר עשירים שמרוויחים מהגלובליזציה ומסוגלים לנייד את עצמם ואת הונם בקלות בין ארצות, ובין "מעמד הנייחים", העניים שמחוברים באופן שורשי למדינותיהם, ולטענתו פועלים בהתאם לאינטרסים שלהם כשהם מתנגדים לגלובליזציה. טענותיו של טאוב בעייתיות משתי סיבות עיקריות:

במקרים רבים המדיניות שבה תומכים הנייחים סותרת את האינטרסים שלהם - בעשורים האחרונים השתמשו כלכלנים בשיטות מורכבות וב"ניסויים טבעיים" שונים (כגון ההגירה ההמונית מקובה לארה"ב וההגירה מברית המועצות לישראל) כדי לאמוד את ההשפעה הסיבתית של הגירה ומסחר בינלאומי על השכר, האבטלה ורמת החיים בשכבות אוכלוסייה שונות. המחקר בתחום מאופיין בוויכוחים קשים בין המחנות השונים (ראו תקציר של חלק מהדיונים כאן בנוגע למסחר בין לאומי, או כאן בנוגע להשפעת ההגירה), אך הקונצנזוס ההולך ומתגבש נוטה לטובת הגלובליזציה.

הכנסה בסיסית (לעתים נקראת "הכנסה אוניברסלית", ובאנגלית: basic income, citizen's income) היא רעיון לארגון מחדש של מערכת הרווחה, שבמרכזו קצבה המוענקת לכל אזרח במדינה. הקצבה יכולה להיות תלויה בגיל, אבל לא בשום מאפיין אחר כגון מגדר, מצב תעסוקתי, מצב משפחתי או הכנסה, והיא תוענק באופן אינדיבידואלי ולא למשק בית. השאיפה היא שההכנסה הבסיסית תחליף את מערכת הרווחה הקיימת, כולל מרבית הקצבאות והטבות המס, ותספק רשת ביטחון אוניברסלית לכולם.

מקורו של רעיון ההכנסה הבסיסית הוא עתיק למדי, ומגיע עד לתומאס פיין, מהאבות המייסדים של ארצות הברית, ואף לפניו. בשנים האחרונות גוברת הפופולריות של הרעיון, המקודם על ידי שורה של ארגונים ברחבי העולם (אחת, שתיים, שלוש), אשר פירסמו שלל מחקרים וסימולציות עבור מדינות שונות. מספר דוברים בולטים, כגון ריצ'רד ברנסון, אלון מאסק, ביל גייטס ומארק צוקרברג התייחסו באופן חיובי להכנסה בסיסית, והנושא מוזכר בתדירות גבוהה בכלי התקשורת בישראל ובמדינות אחרות.

ת'אנוס הוא הכוכב הבלתי מעורער של הסרט האחרון בסדרת סרטי גיבורי העל של מארוול, המבוססת על סדרת קומיקס. בניגוד לרשעים אחרים מסרטים דומים, ת'אנוס הוא לא סתם נבל אשר מעוניין לצבור כוח על מנת "להשתלט על העולם" או משהו נדוש שכזה. למעשה מדובר באלטרואיסט, המקדיש מאמצים רבים להרכבת נשק אשר יאפשר לו להשמיד באקראי מחצית מהיצורים החיים ביקום, במטרה למנוע אסון אקולוגי נורא. טענתו של ת'אנוס היא שההשמדה ההמונית הכרחית, מכיוון שקצב הרבייה של יצורים חיים תמיד יוביל בסופו של דבר להרס של סביבת המחיה שלהם, לעוני ולאומללות. אי אפשר כמובן להתחיל לדון בתכניות של ת'אנוס מבלי להזכיר את מורהו הרוחני, ההוגה הבריטי תומאס מלתוס.

תומאס מלתוס נולד בשנת 1766, ילד שביעי למשפחה אמידה המעורה היטב באליטה האינטלקטואלית של בריטניה. מלתוס סלד מהאופטימיות שאפיינה את כתביהם של אחרים בני תקופתו אשר שיקפו את עידן הנאורות. ספרו "An Essay on the Principle of Population", אשר פורסם בשנת 1798, נכתב במידה רבה כתגובה להשקפות אופטימיות אלו. הטענה הבסיסית של מלתוס הייתה שהמין האנושי לא יוכל לשגשג בטווח הארוך, מכיוון ששיעורי גידול האוכלוסייה גדולים משיעורי הצמיחה בקצב ייצור המזון. כאשר מגדילים את המשאבים העומדים לרשותם בני אדם מתרבים בקצב מהיר יותר, המשאבים מתחלקים על פני אוכלוסייה גדולה יותר, עד שבסופו של דבר רמת החיים חוזרת למצבה ההתחלתי, לפני הגדלת המשאבים. למנגנון זה קוראים כיום "המלכודת המלתוסיאנית" (ראו רשומה חביבה בנושא), והוא תקף עבור כלל היצורים החיים. לא משנה אם מדובר בבני אדם הממציאים סוג חדש של טחנת קמח, או בזאבים המגיעים על פני גשר יבשתי חדש לאי שבו החיות חסרות הגנה בפני הטורפים: במשך מספר דורות ייתכן שרמת החיים תעלה, אבל בסופו של דבר תודות לגידול האוכלוסיה היא תחזור למצב המוצא.

ראש המועצה הלאומית לכלכלה אבי שמחון הציע לאפשר לשלם לעובדים זרים שכר הנמוך משכר המינימום, וזכה עקב כך לביקורת חריפה מצד מירב ארלוזורוב, סמי פרץ וכותבים אחרים בעיתונים וברשתות החברתיות. נראה כי היחיד שיצא להגנתו של שמחון הוא עומר מואב.

גם מבקריו של שמחון מסכימים על כך שלא יזיק להפחית את עלויות המטפלים עבור קשישים ונכים. לפי מאמרה של ארלוזורוב הביטוח הלאומי והביטוחים האחרים מחזירים למשפחות רק מחצית עד שני שליש מעלות ההעסקה של עובדים זרים, ולכן חלק ניכר מהעלות נופלת עליהן. ההתנגדות להצעה נובעת משני טיעונים עיקריים: הטיעון ההומניסטי והטיעון הנוגע לפגיעה בעובדים מקומיים.

מדעי החברה תמיד ניצבו בפני שני אתגרים משמעותיים. הראשון הוא הסיבוכיות הגבוהה של החברה האנושית והפסיכולוגיה האנושית, אשר לא מאפשרת לפתח סימולציות מתמטיות מדויקות של תהליכים חשובים, כפי שנעשה למשל בפיזיקה ובכימיה. אולי רק הביולוגים והרופאים מתמודדים עם מערכות ברמת סיבוכיות כזו, אך להם יש יתרון על מרבית מדעני החברה: הם מסוגלים לבצע ניסויי מעבדה. על כן, האתגר השני העומד בפני מדעי החברה הוא חוסר היכולת לבצע ניסויי מעבדה תקפים עבור שאלות מחקריות רבות בפסיכולוגיה, כלכלה, סוציולוגיה ומדעי המדינה. שני אתגרים אלו הם הסיבה המרכזית להתפתחותם המאוחרת של מדעי החברה ביחס לתחומים אחרים ולכך שהם נתפסים בתור "פחות מדעיים" (נושא שכתבתי עליו בהרחבה בעבר). אך התפיסה הזו הולכת ומתרחקת מהמציאות בשטח.

בעשורים האחרונים חל זינוק מרשים ביכולתנו להתמודד עם האתגרים האלו, זינוק שכבר סחף אחריו חלק ניכר מהחוקרים בכלכלה, וכיום מתחיל לסחוף גם חוקרים בתחומים נוספים. עיקר החידוש הוא היכולת לדמות ניסוי מעבדה מבלי לקיים ניסוי של ממש. נראה שלוש דוגמאות לכך (מניסיוני למגיבים לבלוג יש השגות רבות על המאמרים שאני מתאר, רובן מקבלות מענה במאמר עצמו, ועל כן אני ממליץ למתעניינים ולמבקרים לקרוא את המאמר השלם ולא רק את התיאור השטחי והמקוצר שלי).

במסגרת חוק ההסדרים הנוכחי מוצע להטיל פיקוח על מחירי ניתוחים במימון פרטי. משרד האוצר קורא למהלך "הרפורמה להוזלת מחירי ניתוחים", ומקשר אותה עם הוזלת יוקר המחיה, אך זוהי הטעיה. כפי שיספרו לכם פקידי האוצר בנוגע לכל תחום אחר, הדרך להפחתת יוקר המחיה עוברת בהגברת התחרות, ולא בפיקוח על מחירי מוצרים המוביל לרוב להופעת שוק שחור, לתמרון המחירים המפוקחים על ידי היצרנים ולפגיעה ברווחת הצרכן. המניע האמיתי העומד מאחורי הרפורמה הוא לא הוזלת יוקר המחיה אלא מלחמה מתמשכת ומיותרת לגמרי של משרד האוצר כנגד הרפואה הפרטית בישראל, מלחמה הגורמת לנזק רב למערכת הבריאות הישראלית ולחולים.  

בתגובה לחוק ההסדרים ששלחתי למשרד האוצר במסגרת עבודתי בפורום קהלת לכלכלה פירטתי את הכשלים הרבים בהצעתם. ההנחה השגויה המרכזית של מנסחי ההצעה, היא שניתוחים פרטיים הם "אותו המוצר" כמו ניתוחים ציבוריים. כך נכתב בהסבר להצעת החוק:

בימים האחרונים אנו עדים לשלל פרשנים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, שמרגישים בנוח לבקר את מנהליה ואת בעליה של חברת טבע, ככל הנראה תודות לניסיונם רב השנים בניהול חברות בינלאומיות. כיצד העזו מנהלי טבע לפגוע בגאוות המשק הישראלי? מדוע הבטיחו בעלי החברה מכספם האישי בונוסים ומצנחי זהב, בניסיון לגייס לחברתם הכושלת מנהלים מנוסים בעלי שם עולמי, כאשר ניתן היה פשוט לשכור את אחד הפרשנים-המבריקים-בדיעבד כדי לנהל את המשבר או להתייעץ עם איציק שמולי ושלי יחימוביץ' בנוגע לאסטרטגיה העסקית? וכיצד מעזים בעלי החברה, לאחר שפיטרו לא מעט מנכ"לים וחברי הנהלה, לטעון שגם העובדים עלולים לשלם מחיר מסוים?

בהמשך לגל הביקורת החליט יו"ר ההסתדרות להשבית היום את המשק, ללא כל מטרה או סיבה מלבד הפגנת שרירים ויחסי ציבור לארגונו, והכנסת מקיימת דיונים מיוחדים העוסקים בכמה אלפי עובדי טבע בישראל אשר ככל הנראה יפוטרו בעתיד הקרוב. שאר 83 אלף הגברים והנשים המפוטרים מדי שנה בישראל יכולים רק לקנא ביחס המועדף ובשלל ההגנות שלהם זוכים עובדי טבע, שלא היו עניים או מסכנים במיוחד גם לפני המשבר. בישראל צריך לדעת מתי ומהיכן להיות מפוטר.

היחס למגזר העסקי בישראל נע על פני ספקטרום שגוי לגמרי. בצידו האחד של הספקטרום נמצאת רומנטיזציה מוגזמת של ההצלחה: כתבות שער המתארות את המנכ"לים המובילים, חברי כנסת המהללים את הסקטור הצומח במהרה, שרים המשבחים את יכולתם של מפעלים לספק תעסוקה לפריפרייה וכך הלאה. כתבות כאלו הופיעו בנוגע לעסקיו של נוחי דנקנר בתקופת הפריחה של אי-די-בי, בנוגע לחברת טבע כאשר היא הייתה בשיאה, וכיום הן עוסקות במגזר ההיי-טק הישראלי ובחברות כגון ווייז. ממרחק של זמן גלי ההערצה האלו נראים מגוחכים, מכיוון ששום חברה ושום סקטור לא נשארים בשיאם לנצח (וכן, יום אחד גם ההיי-טק הישראלי ידעך).

בצידו השני של הספקטרום נמצאת שנאת עשירים עזה, שבבסיסה השקפה על הכלכלה כעל "משחק סכום אפס". השייכים למחנה זה מאמינים כי כל שקל שבעלי ההון מרוויחים הוא שקל שהציבור מפסיד. כאשר חברות משגשגות הם יספרו לכם שזה בזכות העובדים, ובעלי ההון לא מתחלקים איתם במידה מספקת ברווחים; כאשר אותן החברות נכשלות הם יספרו לכם שהאשם הוא בהנהלה, ושהעובדים הם הקורבן בסיפור - אפילו אם בעלי החברה כבר פיטרו שורה של מנהלים בכירים. אך כלכלות הן לא משחק סכום אפס, וסקטורים משגשגים מסוגלים לייצר צמיחה כלכלית לכולם. למשל, רבים מתלוננים על כך שבשנים האחרונות כלכלת ישראל צמחה בקצב מהיר יחסית, ובכל זאת אי השוויון הצטמצם רק מעט. אך המשמעות של שילוב שתי העובדות האלו היא שהצמיחה מחלחלת לכל שכבות האוכלוסייה, ולמעשה יותר לעניים מאשר לעשירים. אם הצמיחה לא הייתה מחלחלת, אי השוויון היה גדל.

על פי נתוני ה-OECD, שיעור הישראלים בגילאי 25-64 בעלי השכלה אקדמית עמד ב-2015 על כ-49%, מה שמציב אותנו במקום השלישי מתוך כלל מדינות ה-OECD (אחרי קנדה ויפן). אך לא נראה שההשכלה הזו עוזרת לנו במיוחד, לפחות במובן הכלכלי הצר: העובד הישראלי הממוצע מייצר הרבה פחות ערך בשעת עבודה מאשר העובד השוויצרי, הדני, הגרמני או ההולנדי, למרות שהוא למד שנים רבות יותר. לפי סקר מיומנויות הבוגרים של ה-OECD, שבחן שאלות כגון הבנת המשמעות של טבלאות ונתונים מספריים, פתרון בעיות מעשיות, התמודדות עם סביבה טכנולוגית ועוד, רמת ההון האנושי בישראל היא מהנמוכות ביותר בקרב חברות הארגון.

רק אזרחי טורקיה וצ'ילה הצליחו פחות מהישראלים במבחנים אלו, והדירוג הנמוך של ישראל חוזר על עצמו בכל שכבות הגיל וגם בקרב בעלי השכלה גבוהה. כאשר בוחנים רק יהודים לא-חרדים אנחנו מתקרבים יותר לממוצע ה-OECD, אבל עדיין רחוקים מלהצטיין. אפילו מגזר ההיי-טק הישראלי המהולל בנוי במידה רבה על צעירים שרכשו את השכלתם בקורסים קצרצרים בצבא ולא באוניברסיטאות.

דעיכתה של התעשייה

לפני שנים רבות מרבית בני האדם בכל מדינה בעולם היו חקלאים. מאחורי כל סיפור היסטורי שלמדתם בבית הספר אודות מנהיגי דת כריזמטיים, מצביאים אמיצים, כובשים אכזריים, מלכים מושחתים, פילוסופים נבונים, מדענים מבריקים או אמנים מיוסרים, עמדו בין 60% ל-80% מהאוכלוסייה בכל מדינה שעבדו בחקלאות והאכילו את כל השאר. ואז, כהרף עין, הם נעלמו. תוך כמאה שנים, מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, שיעור העוסקים בחקלאות בעולם המערבי התרסק לגמרי, וכיום הוא עומד על אחוזים בודדים. והעולם המערבי, תתפלאו לשמוע, לא התמוטט. ההפך.

בעשורים האחרונים אותו התהליך מתרחש בתעשייה המסורתית. התרשים הבא, המבוסס על נתוני הבנק העולמי, מתאר את שיעור העובדים בתעשייה מתוך כלל העובדים במשק בין השנים 1985-2015, עבור מספר קבוצות של מדינות ועבור ישראל.

הטענה שלפיה לכלי התקשורת יש הטיה שמאלית איננה חדשה. בנימין נתניהו דיבר על כך כבר בשנות ה-90, ומאז היבחרו של דונלד טראמפ לתפקיד נשיא ארצות הברית הדיון בהטיות תקשורתיות נסק לגבהים חדשים. גם הקמתו של תאגיד השידור הציבורי, "כאן", לוותה בחששות של שרי ממשלה מהימין מפני הטיה שמאלית. מאז עלייתם לאוויר משתדלים אנשי התאגיד לספק לציבור הישראלי תמונה מאוזנת יחסית בנוגע לסוגיות מדיניות, במטרה להפריך את החששות ולהדגים את יכולתו של השידור הציבורי להציב סטנדרטים חדשים של איכות ועומק. אך לצערי, ברגע שמדובר בסוגיות כלכליות, הם נכשלים בכך לחלוטין.

זה אולי צפוי במידה מסוימת, לאור הפופולריות של השקפות סוציאליסטיות גם בצד הימני של המפה הפוליטית בישראל. באופן כללי יש בארץ בעיה חמורה של מקצועיות בקרב כתבי טלוויזיה ועיתונאים שעוסקים בכלכלה. רבים מכוכבי הפריים-טיים, כגון הפרשן הכלכלי של ערוץ עשר מתן חודורוב, שדרנית הרדיו קרן נויבך, וכתבים כלכליים רבים בכלכליסט, דה-מרקר וגלובס, הם נטולי הכשרה בתחום, וכתבתי בבלוג זה פעמים רבות בעבר על טעויותיהם. ההשקפות שהם מציגים סותרות לא פעם את הידע הכלכלי והניסיון ההיסטורי, ונובעות מהטיה אידיאולוגית קבועה כנגד פתרונות מבוססי-שוק ובעד פיקוח ומעורבות ממשלתית - אפילו היכן שכלכלנים מצדה השמאלי של המפה הפוליטית מאמינים שהיא מזיקה (הסדרה של מתן חודרוב על פיקוח שכר דירה מלפני מספר חודשים היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך).

תקציר עבור הממהרים, עקב אורכה של הרשומה:

• כבר בשנת 1960 התוצר לנפש בישראל היה בין הגבוהים בעולם, ומאז הדירוג היחסי שלנו הידרדר מעט. על כן, הצמיחה של כלכלת ישראל ב-60 השנים האחרונות איננה יוצאת דופן, ואולי אפילו מעט מאכזבת.
• בטווח הארוך הכלכלה הישראלית לא צומחת מספיק מהר על מנת להשיג את רמת החיים במדינות מפותחות אחרות. בשנים האחרונות אנחנו מתבלטים לטובה אבל סביר שזהו עניין זמני ולא שינוי מגמה.
• כאשר בוחנים את הסיבות לכך שרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל נמוכה יותר מרמת החיים במדינות אחרות, רצוי להבחין בין גורמים מקורבים לבין הגורמים האולטימטיביים העומדים מאחוריהם. נושאים כמו פריון העבודה, יעילות הבירוקרטיה או תחרותיות, הנידונים בהרחבה בתקשורת ובספרות המחקרית, הם גורמים מקורבים.
• הגורמים האולטימטיביים למיקומה הנוכחי של ישראל כוללים את המיקוד של הוויכוח הפוליטי סביב נושאים ביטחוניים ולא כלכליים, את ההשקפות הסוציאליסטיות הנפוצות בציבור ובתקשורת ואת רמת ההון האנושי בישראל.
• טיפול בגורמים המקורבים הוא חשוב, אבל ללא שינויי עומק בגורמים האולטימטיביים מיקומה היחסי של מדינת ישראל לא ישתפר. סביר יותר שהמיקום ידרדר עקב המגמות הדמוגרפיות.

--------------------------------------------------------------------------------------------

הדס פוקס היא חוקרת במרכז טאוב, המסיימת בימים אלו תואר שני בכלכלה במסלול המחקרי המשותף של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב. לאחרונה פרסמה מחקר המנתח לעומק את פערי השכר המגדריים בישראל, ועל כן ביקשתי ממנה לכתוב רשומה לבלוג על הנושא. דיון בפערים מגדריים לרוב גורר המון אמוציות וטריגרים רגשיים, ואני מאמין שגישה מעט יותר רציונלית, מעט יותר מבוססת-נתונים ופחות מתלהמת, כפי שמייצגת פוקס כאן, יכולה להזריק לתוכו מנה גדושה של שפיות.

--------

ישראל היא אחת המדינות הכי פחות יעילות בעולם המערבי לפי מדדים רבים של רגולציה ובירוקרטיה, תודות להיסטוריה סוציאליסטית, חוסר עניין ציבורי, כוחן של קבוצות לחץ צרות, חקיקה פרטית בהיקף מטורף ותרבות של כסת"ח. אך שוק אחד הצליח איכשהו לחמוק בעשורים האחרונים משאיפותיהם הבלתי נדלות של הפוליטיקאים "להסדיר" כל דבר שזז: שוק הדיור להשכרה. פוליטיקאים אשר זיהו את הנישה החסרה לוחצים בכבדות בשנים האחרונות להעתיק גם בנושא שוק השכירות צעדי מדיניות שגויים שננקטו במדינות אחרות אי שם באמצע המאה הקודמת, ומאז כולם שם מצטערים עליהם. התקשורת, כהרגלה, מציגה תמונה חד צדדית של המצב, כתוצאה מהיעדר הכשרה והבנה כלכלית בקרב כתבי הטלוויזיה והעיתונאים.

בשבועות האחרונים משודרת בערוץ 10 סידרת כתבות של מתן חודורוב בנוגע לרגולציה על שוק השכירות. בכתבות אלו משתמש חודורוב בטריקים רטוריים שונים על מנת להטעות את צופיו, למקד אותם באנקדוטות ולהסיח את דעתם מהעובדות. אולי קיבל חודורוב השראה מדונלד טראמפ ועידן ה"פוסט-אמת" ו"העובדות האלטרנטיביות" שכולנו חיים בו כיום? כאשר הכלכלן עומר מואב תקף את חודורוב על הטעיותיו, השיב חודורוב כי אמנם אין לו השכלה כלכלית רלוונטית, אבל טען כי "המציאות מורכבת יותר" מהטיעונים הנגדיים של הכלכלנים, כי במדינות רבות מתקיימת רגולציה כבדה על שוק השכירות, וכי טענותיו של מואב הן לא יותר מאידיאולוגיה. כפי שכותב עומר, מלבד טיעוני אד-הומינם חודורוב לא התייחס בשום צורה עניינית לטענות הנגדיות. אותן ההאשמות בהטיה אידיאולוגית הופנו גם כלפי, על ידי חבר הכנסת רועי פולקמן, כשכתבתי כאן על הנושא בעבר. ההסתה של הוויכוח למחוזות אידיאולוגיים היא פשוט בריחה מהתמודדות עם העובדות.

בשבוע האחרון נראה ששוק התקשורת הישראלי הפך למלחמת בני אור בבני חושך, כאשר בני האור הם אנשי תקשורת אובייקטיביים כביכול המשמיצים את העסקה שנרקמה בין בנימין נתניהו לנוני מוזס, ובני החושך הם אנשי תקשורת אשר מכרו את מצפונם ופרסמו שקרים בתמורה לבצע כסף. מלחמה זו מגיעה בהמשך למושג הנפוץ "עידן הפוסט-אמת", המשמש עיתונאים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית על מנת לתקוף את התנהלותו התקשורתית של דונאלד טראמפ, המבוססת על עיוות העובדות. אך התיאור הזה מתעלם לחלוטין מקיומן של הטיות אידיאולוגיות, אשר משפיעות על הדיווח התקשורתי לא פחות ואולי אף יותר משחיתות ישירה, ומובילות לא פעם לעיוות העובדות. עידן הפוסט-אמת היה כאן תמיד, וערוצי התקשורת הפופולאריים הם אלו שהובילו אותו.

למעשה, אף אחד לא באמת מעוניין בתקשורת אובייקטיבית. רוב צרכני התקשורת מעוניינים יותר בתקשורת אשר תאשר את דעותיהם הקדומות לגבי העולם (בנושאים שלגביהם קיימות אצלם דעות קדומות כאלו). ימניים מעדיפים עיתונים ימניים, שמאלנים מעדיפים עיתונים בעלי הטיה שמאלית, כל אחד בטוח שהתקשורת שהוא צורך באופן אישי היא אובייקטיבית, ולכן כולם יספרו לכם שהם מעוניינים בתקשורת אובייקטיבית, אבל כולם מוטים. לפוליטיקאים בוודאי אין שום אינטרס בקיומה של תקשורת אובייקטיבית שאיננה אוהדת.

התחזית שלא התגשמה

קרל מרקס הוא אחד ההוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-19, אם לא המשפיע מכולם, ובספריו מצויים המקורות לרבות מהמחלוקות המודרניות בין ימין לשמאל. אחד מעמודי התווך של הגותו הוא המאבק בין בעלי אמצעי הייצור לבין הפועלים, הנובע מניגוד אינטרסים בסיסי בין שתי המעמדות, ומחייב הלאמת רכוש פרטי על ידי המדינה. אך בפועל, מלבד מספר התנגשויות אלימות בין בעלי הון לבין פועלים שניסו להתנגד, מאבק בקנה מידה משמעותי בין המעמדות פשוט לא התרחש במדינות קפיטליסטיות. נראה שדווקא הארצות הקפיטליסטיות ביותר, כגון שוויץ, בריטניה וארצות הברית, נהנו משקט חברתי וכלכלי חסר תקדים מאז ימיו של מרקס ועד היום, ושהבדלי המעמדות פחות או יותר נעלמו. היכן טעה מרקס? היכן טועים ממשיכיו כיום?

1. לא, זה לא סוף העולם.

התקשורת בישראל ובמדינות אחרות נוטה להתבלבל בקביעות בין רעש למגמה ולייצר היסטריה, לחיוב או לשלילה, מכל אירוע. מה שהחל כאסטרטגיה למיקסום מכירות ורייטינג, הפך לאיזה שהוא מצב קבוע של תזזית הגובל במחלת נפש. האנשים שאומרים לכם עכשיו שזהו סוף העולם הם אותם האנשים שחשבו שברק אובמה יביא שלום עולמי תוך שנתיים, שההפיכות במסגרת "האביב הערבי" יהפכו את תוניסיה לשוויץ ושביבי יוביל להשמדתנו במלחמה גרעינית. פעם אחרי פעם אנחנו מגלים שהם הגזימו וגם עכשיו נגלה זאת. לעיתים נראה שהם איבדו כל יכולת להפעיל זיכרון ארוך-טווח בנוגע לתחזיות העבר שהם עצמם ביצעו. אני מניח שקשה לחשוב אחרת כאשר אתה עיתונאי או כתב טלוויזיה, חי בתוך "תיבת תהודה" ומוקף באנשים היסטריים שחושבים כמוך, אבל אנשים אינטליגנטים שנמצאים מחוץ לעולם התקשורת חייבים ללמוד לפתח מסננת אפקטיבית שתפחית את עוצמת הקולות.

אסתר דופלו לא תואמת את הסטריאוטיפ שיש למרבית האנשים בראשם אודות כלכלנים: היא סולדת מתיאוריות גדולות ופשוטות, המאמרים שלה אינם כוללים מתמטיקה מורכבת או התייחסות למונחים מאקרו-כלכליים, והיא מבלה את רוב זמנה בכפרים נידחים במדינות עולם שלישי בעריכת ניסויי שדה. מהם ניסויי שדה? בתרחיש הבסיסי ביותר בוחרים כמה מאות כפרים במדינת עולם שלישי כמו הודו או אינדונזיה, מחלקים אותם באקראי לקבוצת טיפול וקבוצת ביקורת, ומעבירים רפורמה כלשהי בכפרים שבקבוצת הטיפול – חלוקה בחינם של כילות נגד יתושים, תשלום להורים שישלחו את ילדיהם לבית הספר, חיסונים נגד מחלות, הקמת מוסדות המעניקים הלוואות לעניים, הזמנת בני קאסטות נמוכות לפגישות של מועצת הכפר ועוד. לאחר מכן אפשר להשוות את התוצאות בין שתי הקבוצות, לראות כיצד המדיניות מצליחה לאורך זמן ולבצע ניתוחי עלות-תועלת. נשמע פשוט בתיאוריה, אבל בפועל ישנם שלל פרטים שצריך לדאוג להם כדי לשפר את יכולת ההסקה הסיבתית מהניסוי, וכל מני שיטות מתוחכמות שנועדו לגלות מהו המנגנון שמוביל לתוצאה כזו או אחרת, כלומר מדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. כל המסקנות שאתאר בהמשך מבוססות על מאות מחקרים כאלו המצוטטים בספר של דופלו ובנרג'י.   

כיום דופלו היא אחת הכלכלניות המפורסמות בעולם, והיא חולשת על תקציבי עתק ועל צבא של עוזרי מחקר ממעבדתה ב-MIT. דופלו ובעלה, אבהיג'יט בנרג'י, מייצגים דור חדש של חוקרים בתחום הנקרא "כלכלת פיתוח", שניתן לומר עליהם שהם ממש מצילים חיי אדם, באופן ישיר, והם עושים זאת על ידי ניפוץ פרות קדושות, חיסולן של תיאוריות גדולות ועבודה מדעית מדוקדקת ברמת המיקרו שמטרתה להבין את המניעים, השאיפות והבעיות של האנשים העניים ביותר בעולם. ספרם, "Poor Economics", מסכם את הממצאים העדכניים ביותר בנושא, והוא קריאת חובה לכל אדם אשר מתעניין ברצינות במלחמה בעוני.

כיצד לא נכון לחשוב על מחיר הגז הטבעי

קל להבין מדוע מחיר גבוה מדי של גז טבעי (למשל תודות לכוח מונופוליסטי) יכול לפגוע במשק, אבל חשוב להבין גם את המקרה ההפוך. תפיסה נפוצה גורסת שהמחיר הנכון לגז טבעי בישראל הוא המחיר הנמוך ביותר שעדיין משאיר לבעלי חברות הגז איזה שהוא רווח "סביר" או "לא חזירי" – מחיר כזה יעודד את התעשיה הישראלית, יוריד את יוקר המחיה וכך הלאה. התפיסה הזו שגויה לגמרי.

נניח שאציג בפניכם את סדרת המספרים הבאה: 2, 4, 6. עליכם לגלות את החוקיות המסתתרת מאחורי הסדרה על ידי הצגת סדרות מספרים שונות, כאשר אני אגיד לכם אם הן מקיימות את אותה החוקיות או לא. אילו סדרות הייתם מציגים לי?

זהו מבחן פסיכולוגי מפורסם, שנוסה פעמים רבות. בדרך כלל הנבדקים שואלים האם הסדרה 8, 10, 12 מקיימת את אותה החוקיות, או סדרות אחרות של מספרים זוגיים, ואז לאחר שהחוקר עונה בחיוב מכריזים על כך שהחוקיות היא מספרים זוגיים בסדר עולה. לאחר שהחוקר אומר להם שזו לא החוקיות הם מנסים משהו אחר, למשל 3, 5, 7, ואז מכריזים שהחוקיות היא מספרים בהפרש של 2. החוקיות האמיתית של הסדרה היא "מספרים בסדר עולה כלשהו", אבל בדרך כלל לוקח זמן רב עד שאנשים מגלים אותה, מכיוון שהם לא שואלים את השאלות הנכונות: במקום לנסות לזרוק סדרות מספרים הסותרות את התיאוריה הראשונית שלהם, לנסות להפריך אותה, הם זורקים סדרות מספרים המאשרות את התיאוריה הראשונית שלהם. זו בדיוק הדרך שלא להגיע אל האמת. ואנשים פועלים כך מכיוון שהמוח שלנו לא מתוכנת למצוא את האמת.

סיכומים של המחאה החברתית נחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון הוא סיכומים בסגנון של "לפני המחאה החברתית רק אני אמרתי ש-X, אבל מאז המחאה כל הציבור הישראלי מבין ש-X", כאשר במקום X אתם יכולים להכניס פחות או יותר כל נושא שבא לכם. סיכומים משעשעים אלו נכתבים או על ידי אנשים המקיפים את עצמם באנשים שחושבים כמוהם ולכן הם לוקים בחוסר מודעות קיצוני לגבי מה שהציבור הישראלי באמת "מבין", או מתוך ניסיון ליצור מצג שווא של הסכמה ציבורית גדולה סביב דעותיו של הכותב, בעוד שבדרך כלל אין הסכמה כזו.

הסוג השני הוא סיכומים שניתן לתמצתם ב-"המחאה החברתית לא שינתה כלום כי לביבי לא אכפת" (למשל ראו כאן), כאילו שזה סביר לצפות מראש ממשלה העומד בראש קואליציה ימנית שנבחרה ברוב קולות ליישם מדיניות שמאל רק בגלל שהשמאל הצליח לגרום לכ-200,000 מבוחריו, המהווים בסך הכל כ-2% מאזרחי המדינה, לצאת ולהפגין. אכן, תגלית מדהימה – לביבי לא אכפת כל כך מה חושבים עליו אנשים שלעולם לא יבחרו בו לראשות הממשלה.

יאניס ורופאקיס הוא פרופסור לכלכלה שכיהן בין ינואר ליוני 2015 כשר האוצר של יוון, הפך לסלבריטי כלכלי, והתפטר לאחר שהסתכסך עם חבריו לממשלה ועם נציגי האיחוד האירופאי. בספרו "שיחות עם בתי על כלכלה" הוא מתיימר להציג באופן פשוט ונגיש לקהל הרחב את יסודות המערכת הכלכלית שבמסגרתה כולנו חיים, אך בין הדפים תתקשו מאוד למצוא הסברים על מושגים כלכליים בסיסיים או מסקנות העולות מהספרות המחקרית, מסוג הדברים שניתן למצוא בספרי מדע פופולארי העוסקים בפיזיקה, ביולוגיה ונושאים אחרים. במקום זאת תמצאו שם בעיקר סיפורי אימה, קונספירציות אפלות והרבה מאוד ציטוטים מהסרט "המטריקס", שמטרתם להוכיח לכם שהמין האנושי ביצע טעות איומה אי שם לפני כמאתיים שנה, כאשר "חברת השוק המודרנית" (שם נרדף שהמציא יאניס ורופאקיס לקפיטליזם) עלתה על במת ההיסטוריה.

המהפכה הניאוליתית והמהפכה התעשייתית

בשבוע שעבר נכנסה העיתונות הכלכלית לאקסטזה שלא נראתה מאז ימי פיקטי העליזים, בעקבות מאמר קצר שפרסמו שלושה חוקרים מקרן המטבע העולמית המבקר את ה"ניאוליברליזם", מושג חסר הגדרה המשמש לרוב כותבים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית (אני אישית מעולם לא פגשתי אדם המגדיר את עצמו "ניאוליברל"). בעוד שכותרת המאמר אכן פרובוקטיבית מעט, הביקורת שמציגים הכותבים צנועה למדי. למשל, הם כותבים במפורש כי "ההרחבה של הסחר העולמי הוציאה מיליונים מחיי עוני", כי "השקעות זרות הן לרוב דרך להעביר טכנולוגיות וידע למדינות מתפתחות", וכן כי "בהרבה מקרים הפרטות הובילו למתן שירותים באופן יעיל יותר תוך כדי הורדת הנטל הפיסקלי מהממשלה".

הביקורת של כותבי המאמר נוגעת לנושאים כגון מדיניות צנע, רגולציה על תנועות הון ואי שוויון. כפי שאמרו נתן זוסמן, ראש מחלקת המחקר של בנק ישראל, עומר מואב ואחרים, אין שום דבר חדש או מפתיע בביקורת הזו, שהופיעה כבר בשלל מקורות קודמים כגון ספריהם של ג'וזף שטיגליץ, פול קרוגמן ועוד לפני למעלה מעשור. החוקרים בסך הכל מספקים עוד מספר נתונים אגרגטיביים התומכים בטיעונים שטענו אחרים לפניהם. אפשר להסכים עם כותבי המאמר, אפשר שלא להסכים איתם, אבל אין כאן משהו שאף כלכלן חשוב לא העז לומר אותו בעבר. פרסום הספר "אי נחת מהגלובליזציה" (הכולל טענות דומות) על ידי ג'וזף שטיגליץ בשנת 2002 היה הרבה יותר דרמטי, מכיוון ששטיגליץ היה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי וזוכה פרס נובל, ומכיוון שהוא ביקר בספרו באופן הרבה פחות צנוע את קרן המטבע ואת סטנלי פישר בספר – ואפילו בשנת 2002 הטענות האלו לא היו חדשות.

ישנם בדיוק שני מחנות פוליטיים מרכזיים במדינת ישראל: מחנה האנשים שמעוניינים להיפרד מהפלסטינים, ולעומתם מחנה האנשים שאינם מעוניינים להיפרד מהפלסטינים ומהשטחים שעליהם הם חיים. מדהים עד כמה האמת הפשוטה הזו עוותה על ידי אינספור סיסמאות וספינים. מחנה ההיפרדות מפוזר בין מפלגות שמאל, מרכז וימין, ומחנה הלא-נפרדים מתרכז ברובו בימין, אולי גם בשוליים הקיצוניים של השמאל. נציגי מחנה הלא-נפרדים מספרים כל מני סיפורים על "סיפוח חלקי", על "היפרדות עתידית", על "טרנספר מרצון", אינספור אגדות יש להם כדי להסוות את העובדה הבסיסית: הם פשוט לא רוצים, או לא יכולים, להיפרד מהשטחים האלו. לעומתם, ימניים רבים שייכים ברמה העקרונית למחנה ההיפרדות.

כן, אני מדבר אליכם: אתם החוששים מהמצב הביטחוני, אתם שסולדים לגמרי מהמילה "שמאל" וכל דבר שקשור אליה, אתם שמכבדים את המסורת, את ההיסטוריה ואת הדגל, אתם שבטוחים במאה אחוזים שאנחנו הצד הצודק בסכסוך הזה ושהפלסטינים אשמים במצבם. אם אין בכם רצון לחיות במדינה אחת עם האנשים האלו, אם אין בכם רצון לשלוט עליהם לנצח או להחזיק אותם במעמד של אזרחים מסוג ב', אם אין בכם רצון לשלם להם דמי אבטלה וביטוח לאומי, ואם באופן עקרוני אתם מוכנים להיפרד מכמה גבעות נידחות על מנת לנתק את גורלכם מגורלם של הפלסטינים – אתם שייכים למחנה ההיפרדות. ייתכן שאפילו בנימין נתניהו ומתנחלים מתונים בגושי ההתנחלות הגדולים שייכים למחנה הזה. רק ברגע האמת נדע.

נתחיל מהסוף: אם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, מעוניינים לחיות ברמת חיים מערב-אירופאית, אנחנו צריכים להיות עשירים כמו האירופאים. בשנת 2015 לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית הישראלי הממוצע ייצר תוצרת בשווי של כ-35,702 דולרים בשנה, לעומת השוויצרי הממוצע שייצר תוצרת בשווי של 82,178 דולרים, הדנמרקי שייצר תוצרת בשווי של 51,424 דולרים, השבדי עם 48,966 דולרים, וההולנדי עם 44,333 דולרים, אם ננסה להתמקד במדינות בסדר הגודל של ישראל. כאשר משקללים את המספרים האלו לפי כוח הקנייה המקומי ישראל נמצאת באזור המקום ה-35, לצד מדינות כמו ספרד, קפריסין, דרום קוריאה וצ'כיה, ורמת החיים היא בהתאם.

כדי להיות עשירים יותר, עשירים כמו השוויצרים, אנחנו צריכים לצמוח. כמובן, אפשר לשאול האם הצמיחה מיטיבה רק עם העשירים או גם עם העניים, והתשובה היא כמו תמיד "תלוי", אבל זה די ברור שצמיחה אפסית לא מיטיבה עם אף אחד. קודם שתהיה צמיחה, ואחר כך נוכל לדאוג לחלוקת הפירות. בשנת 2014 התוצר לנפש במדינת ישראל צמח בכ-0.6%, בשוויץ ודנמרק הצמיחה הייתה זהה, בשבדיה התוצר לנפש צמח בכ-1.4%, ובהולנד בכ-0.7%. המשמעות היא שאנחנו לא מתקרבים אל המדינות האלו ואל מדינות מערביות אחרות. בהשוואה לעשור הקודם שיעורי הצמיחה בישראל נמצאים בירידה, בין השאר מכיוון שככל הנראה מיצינו את מגמת הגידול בשיעורי התעסוקה שהחלה מאז המשבר של תחילת שנות ה-2000 וביטול הקצבאות.

ראשיתו של חוק עידוד השקעות הון בשנת 1959, ומטרתו הייתה ונשארה לעודד השקעות בתעשייה הישראלית ולעודד תעסוקה בפריפרייה, על ידי הנחות מיסוי והטבות אחרות למפעלים אשר עמדו בקריטריונים מסוימים. במהלך השנים עבר החוק גלגולים רבים, בין השאר עקב מקרי שחיתות ועקב מחקרים שהעלו כי החוק איננו משיג את מטרותיו בנוגע לתעסוקה וקידום הפריפרייה (ראו סיכום של הספרות בנידון כאן). כיום ההטבות במסגרתו ניתנות לחברות אשר מייצאות מעל ל-25% מהתוצר שלהן ולחברות אשר מפעליהן ממוקמים בפריפרייה, כאשר ההטבות הן הנחות במס החברות וזכאות לניכוי פחת מואץ על ציוד ומבנים.

חוק עידוד השקעות הון הוא דוגמה מצויינת לארבעת היסודות הרעועים שעליהם בנויה, באופן עקום למדי, כלכלת ישראל: כוונות טובות, בורות, קיבעון היסטורי וקבוצות לחץ. חוקים ומוסדות רבים המרכיבים את הכלכלה סובלים מאותם הפגמים, במידה כזו או אחרת, כך שהבנת האופן שבו הם מתבטאים בחוק עידוד השקעות הון יכולה ללמד אותנו שיעור חשוב אודות היסודות המרכיבים את העולם שבו אנחנו חיים.

הסרט "מכונת הכסף", המבוסס על ספרו של מייקל לואיס, מעורר עניין מחודש באחריות המערכת הפיננסית למשבר הכלכלי של 2008, ביחוד לאור הירידות שנרשמו בבורסות העולם בשבועות האחרונים.

במרכז העלילה עומדים מספר קטן של אנשים שהבינו, בשנים שקדמו למשבר, שהמוצרים הפיננסיים החדשים והפופולארים באותה התקופה, המבוססים על משכנתאות, הם הרבה יותר מסוכנים ממה שכל האחרים חושבים. אבל האנשים האלו לא רק הבינו את זה, הם גם הימרו מכספם וכספי הלקוחות שלהם שהמוצרים האלו יתרסקו. קל לנבא נבואות זעם בתור עיתונאי או פרופסור לכלכלה באוניברסיטה; קשה הרבה יותר לעמוד מול הלקוחות של קרן ההשקעות שלך, המעוניינים למשוך את הכסף שלהם ולהגיש נגדך תביעה משפטית, ולומר להם שאתה צודק וכל שאר העולם טועה. נדרשת יכולת ביקורתית יוצאת דופן כדי להיות מסוגל לצאת באופן בוטה כנגד הזרם, כדי לרדת לשטח ולגלות שהרבה מאוד אמריקנים לא באמת מסוגלים לממן את הבתים שהם רכשו, ושהבנקים וחברות הדירוג אינם מבינים או מנסים להסתיר את העובדה הזו. הלחץ שבו עמדו האנשים האלו בשנים שלפני המשבר, כשהם מפסידים יותר ויותר כסף בגלל ההימור שלהם ומתקשים להבין מדוע אף אחד אחר לא רואה את מה שהם רואים, היה עצום - אך כולנו יודעים איך זה נגמר בסופו של דבר. ההימור השתלם בגדול.

חבר הכנסת רועי פולקמן פרסם ב"הארץ" מאמר בנושא פיקוח על שוק השכירות תחת הכותרת "זו אידיאולוגיה, לא כלכלה", במסגרתו הוא מזכיר את המאמר הקודם שלי בנידון ומפרט מדוע הוא מתעקש להתעלם מהניסיון הנצבר במדינות אחרות ולנסות בכל זאת לחוקק חוק גרוע ומיותר.

חבר הכנסת פולקמן לא מתחיל את מאמרו עם תיאור הצעת החוק שלו או המצב הקיים, אלא עם מתקפה על מדע הכלכלה, שלשיטתו עוסק בתפישות עולם ובעמדות אידיאולוגיות "לא פחות מאשר בעובדות" – כל זאת מבלי להתייחס לשום עובדה שציינתי במאמרי ומבלי להביא ולו כלכלן אחד שיתמוך בעמדתו בסוגיה משיקולים אידיאולוגיים (ולא חסרים כלכלנים בישראל משני צידי המפה האידיאולוגית). מעבר מויכוח על עובדות ונתונים לויכוח אידיאולוגי הוא הכלי המרכזי שבו משתמשים פוליטיקאים כאשר הם מעוניינים להוביל מדיניות הסותרת את המסקנות העולות מהעובדות והנתונים, מכיוון שויכוח אידיאולוגי הוא עניין של טעם: אתה אוהב אידיאולוגיה אחת, אני אוהב אידיאולוגיה אחרת, כל האידיאולוגיות לגיטימיות וכולן שוות, וכל אחד יכול להמציא לו איזו אידיאולוגיה שהוא רוצה, בלי שום מגבלות ושום צורך להביט במתרחש בעולם. גם בסוף מאמרו כותב פולקמן כי הוא "בעד חידוד הפערים האידיאולוגים" מתוך כבוד הדדי, ואני בטוח שהוא היה מאוד רוצה להאמין שקיימים פערים כאלו שניתן לחדדם בשלווה מעל איזו כוס תה, אבל האמת היא שאין פערים אידיאולוגים של ממש ביני לבין פולקמן. אחרי הכל, בבחירות האחרונות הצבעתי למפלגה שלו, והרושם שלי הוא שפולקמן הוא אדם מתון ולא מרקסיסט בתחפושת כמו סתיו שפיר, שלי יחימוביץ' או דב חנין.

המפתח לחשיבה נכונה על מדיניות ציבורית הוא פשוט מאוד: תמריצים. הכל נובע משם, ואין שום צורך בדוקטורט בכלכלה או במודלים מתוחכמים על מנת להבין את הקונספט. אך חשיבה על תמריצים היא בדיוק מה שחסר לפוליטיקאים שמנסים בשבועות האחרונים לדחוף שוב את נושא הרגולציה על שכר הדירה בישראל, מתוך שילוב של כוונות טובות, אכפתיזם, וחוסר הבנה של האופן שבו שווקים עובדים. למזלנו, חוסר יכולת לחשוב על תמריצים איננו מחלה חשוכת מרפא; כל מה שנדרש זה לזכור עשר דיברות בסיסיות. 

1. אנכי היד הנעלמה, אשר בזכותה יש לכם ברוב השווקים מוצרים באיכות סבירה ובמחיר סביר

האכפתיסטים

כשהוא נישא על כנפי המהפכה במחירי הסלולר, הבטיח לנו משה כחלון תחרות ומחירים נמוכים יותר בשלל ענפים במשק, וכך גרף בבחירות האחרונות קולות רבים מימין ומשמאל, ביניהם הקול שלי. אך מסתבר שמשה כחלון שלאחר הבחירות הוא אדם אחר לגמרי, אשר משנתו הכלכלית אינה שונה מזו של קודמו בתפקיד. בדומה ליאיר לפיד ולשלל פוליטיקאים אחרים מימין ומשמאל, כגון אריה דרעי, חיים כץ, בוז'י הרצוג ועוד, לא ניתן להציב את משה כחלון לא בצד הימני־קפיטליסטי של מפת האידיאולוגיות הכלכליות, אך גם לא בצד השמאלי־סוציאליסטי שלה. הפוליטיקאים הישראלים הם זן שונה, משהו אחר, עם ניחוח יווני־איטלקי־ארגנטינאי שכזה, ואני מאמין שהמילה המתאימה ביותר לתיאור האידיאולוגיה הכלכלית שלהם היא "אכפתיזם".

פול סיברייט הוא כלכלן בריטי, אשר תיאר בספרו "בחברת זרים" מפגש מעניין שהתרחש שנתיים לאחר נפילתה של ברית המועצות עם פקיד סובייטי שהיה אחראי על אספקת הלחם בסנט פטרסבורג. הפקיד סיפר לו שהרוסים מעוניינים לעבור כמה שיותר מהר לכלכלה מבוססת שוק, אבל הם אינם מבינים עדיין ברמה הבסיסית כיצד הפרטים עובדים. "אתה יכול לומר לי, למשל, מי אחראי לאספקת הלחם ללונדון?", שאל את סיברייט המופתע. זו נשמעת כמו שאלה מטופשת, אבל האמת היא שהתשובה, "אף אחד", היא די מדהימה ולא אינטואיטיבית.

בני אדם רגילים לחשוב שמאחורי כל תופעה עומד גורם כלשהו המנהל את הדברים ומכוון אותם - כך למשל הומצאו שלל אלילים המכוונים את מזג האוויר, שולטים בגלי הים או מפיצים מגפות, וכך גם קונספירציות אודות כוחות אפלים המנווטים את החברה האנושית ואת הכלכלה הפכו לנפוצות. במהלך השנים נסוגו האלילים בפני ההתקדמות המדעית, והאדם עצמו הפך לאל אשר מכוון את הטבע בהתאם לרצונותיו. לאור הצלחתה של הגישה הזו בשלל תחומים רבים חשבו לנסות אותה בכלכלה, ועשרות מיליוני רוסים, סינים ואחרים היו צריכים למות על מנת שנבין עד כמה היא הרסנית, על מנת שנבין שבמרבית המקרים, כאשר אין כשל שוק ברור, עדיף לתת לכלכלה להתנהל מעצמה. למרות הניסיון ההיסטורי העגום, שרידיו של התכנון המרכזי והחשש מכיאוס עדיין מלבלבים בפינות כאלו ואחרות של המערכת הכלכלית, או במושגים כגון "שוק חופשי פרוע" המככבים בעיתונות הכלכלית בישראל.

הרננדו דה-סוטו נולד בפרו בשנת 1941, ומשפחתו יצאה לגלות בשוויץ בעקבות ההפיכה בשנת 1948. הוא חזר לפרו בשנת 1979, וגילה מדינה ענייה שהייתה רחוקה מאוד מגן העדן שתיארו לו הוריו בילדותו. דה-סוטו החליט לנסות לברר מהי הבעיה, מהו המקור לפיגור של פרו לעומת שוויץ שאותה הכיר. הוא דיבר עם יזמים מקומיים, חקר את המערכת שבתוכה הם נאלצים לפעול, ובסופו של דבר הקים את "המכון לחירות ודמוקרטיה" שנועד להילחם ברגולציה ובבירוקרטיה שחנקו את המגזר העסקי בארצו ומנעו התפתחות וצמיחה (עוד על סיפורו של הרננדו אתם יכולים לשמוע כאן). המחקרים של דה-סוטו היוותה השראה לאחד המדדים הפופולארים ביותר של הבנק העולמי, שבישראל מקבל תשומת לב מועטה מדי: מדד קלות עשיית העסקים.

בניגוד למדדים כלכליים אחרים, מדד קלות עשיית העסקים לא מתמקד בתוצאה אלא בתהליך. במקום למדוד את התוצר לנפש או את שיעור האבטלה במדינה, מודדים את מספר השלבים הבירוקרטיים הנדרשים בהקמת עסק או את מספר הימים שלוקח לאשר תכנית בינוי. כאן גם טמון הכוח האדיר של המדד - ביכולת שלו לשקף באופן ישיר את הגורמים המשפיעים בסופו של דבר על התוצר לנפש, על המשכורות, על אי השוויון, על המחירים ועל שיעורי האבטלה במדינות. כאשר מדברים על התוצר לנפש ועל רמת המחיה בישראל, רבים מזכירים בתור תירוץ את המצב הבטחוני או את שיעורי הילודה הגבוהים בקרב אוכלוסיות שונות; התוצר לנפש והאחרים הם מדדים תוצאתיים, וניתן להתווכח עד בלי-סוף בנוגע לסיבות שהובילו לתוצאה. אך מדד קלות עשיית העסקים הוא מדד של תהליך, וקשה הרבה יותר להמציא תירוצים לתהליך שמבוצע בצורה עקומה. אולי זה לא פלא שמלבד דה-סוטו האדם שדחף את המדד במסגרת הבנק העולמי היה סימון דז'אנקוב, כלכלן בולגרי שכיהן גם כשר האוצר של בולגריה – זהו מדד שמסוגל לעזור במידה הרבה ביותר למדינות כגון פרו, בולגריה ואולי גם ישראל, אשר אינן מרוצות ממיקומן היחסי הנובע במידה רבה מתהליכים עקומים.

שלום לך כבוד השר נפתלי בנט.

השבוע הבן שלי, יותם, יעלה לכיתה א' ויכנס אל מערכת החינוך הממלכתית. על כן רציתי להעלות בפניך בקשה פשוטה: שחרר אותי ואת הבן שלי, את בני כיתתו, את הוריהם, את מוריהם ואת המנהלים שלהם לחופשי. שחרר את כולנו מהשפעות פוליטיות על תכני הלימוד ומכפיית תכנים אחידים, מהניסיון הבלתי פוסק לחנך לערכים התואמים את האידיאלים של שר החינוך התורן, תן למנהלי בתי הספר ולמורים יותר מרחב פעולה ותן לנו ההורים את החופש שהיית רוצה שיהיה לך בבחירת החינוך של ילדינו. איני מבקש לבטל כל רגולציה וכל סמכות מרכזית בנושא החינוך במדינת ישראל, אך המצב הנוכחי קיצוני בהשוואה למתרחש בעולם, קיצוני מדי.

ההיסטוריון יובל נוח הררי הוא ככל הנראה מחבר ספרי העיון המצליח ביותר בישראל אי פעם. בספריו הוא משלב ידע רחב עם תובנות מקוריות, נהניתי לקרוא אותם ואני חושב שהם מעוררי מחשבה. על כן, דווקא מכיוון שאני מעריך את כשרונו של הררי ואת תובנותיו, מעציב אותי לקרוא אותו כותב על כלכלה. בתחום זה, המהווה להערכתי בין רבע לשליש מספרו האחרון "ההיסטוריה של המחר", נקלע הררי לכל הסטריאוטיפים השגויים הנפוצים מחוץ לפקולטות לכלכלה, ולניסיונות אופנתיים להתנגח בממסד הקיים על בסיס טיעונים קלושים, חוסר הבנה היסטורי, חוסר הבנה של המנגנונים הכלכליים וחוסר הבנה של טענות הכלכלנים. הדבר נכון לשני הספרים שכתב הררי, אם כי ברשומה זו אתייחס בעיקר לאחרון מביניהם.

הספר "ההיסטוריה של המחר" מתחיל בתיאור סדר היום של האנושות במאה ה-21 ותחזית טכנולוגית-מדעית לגבי העתיד של האנושות במאות הקרובות, לאחר מכן חוזר אחורה על מנת לתאר כיצד הגענו עד הלום, ולבסוף מגיע שוב אל העתיד אך מנקודת מבט יותר פילוסופית-תרבותית. חלק נכבד מהספר מוקדש ל"דת ההומניסטית" השלטת בעולמנו המודרני, המציבה את האדם ואת חוויותיו הסובייקטיביות בתור הגורם המעניק משמעות לקיום האנושי. בתוך אותה דת הומניסטית מקובצים זרמים שונים כגון ליברליזם, סוציאליזם, נאציזם ועוד, הנבדלים ביניהם באופן השכלול של חוויותיהם הסובייקטיביות של אנשים שונים ובדגשים על חוויות שונות, אבל הם כולם שונים מהותית מהדתות העתיקות שעל פיהן עבודת האל הייתה המקור למשמעות הקיום.

הסרט החדש (והמומלץ) של פיקסאר, "הקול בראש", עוסק במתרחש בתוך מוחה של ילדה בת אחת עשרה, ומרבית הדמויות בו מסמלות גישות שונות בתוך מחשבותיה. באחד הקטעים המשעשעים בסרט הדמות הראשית נתקלת בשני ארגזים מטאפוריים בתוך מוחה של הילדה, על אחד כתוב "דעות" ועל השני כתוב "עובדות", והדמות מפילה את הארגזים ומערבבת עובדות עם דעות. דמות אחרת מחזירה במהירות את העובדות והדעות לארגזים מבלי להבחין בין השניים ואומרת: "נו, עובדות ודעות, מה זה משנה, גם ככה כל כך קל להתבלבל ביניהן" (בתרגום חופשי מהזיכרון). זה אמנם משעשע, אבל לצערנו גם אנשים שעברו את גיל 11 ממשיכים להתבלבל בין השניים.

הבלבול בין עובדות לדעות מהותי לדיון הציבורי בסוגיית הגז הטבעי, והוא מה שהפך דיון פוליטי סטנדרטי ומחאת אופוזיציה לגיטימית לסערה של היסטריה לא ברורה בנוגע ל"שוד הגז הגדול" המתרחש לכאורה בימים אלו מתחת לאפנו. לפני שנתחיל חשוב להדגיש: אני בהחלט מאמין בחובתה של האופוזיציה לבקר את כל מה שהממשלה עושה, כולל חתימת הסכמים כלכליים ארוכי טווח עם חברות הגז. אני חושב שטוב שישנה אופוזיציה, וטוב שהאופוזיציה בוחנת מקרוב את ההסכמים ומעירה על בעיות אפשריות. אני גם לא יודע איפה נמצא הצדק בנושא הזה, ואין לי שום הוכחות ברורות לכך שהאופוזיציה טועה בטענותיה. אני בטוח שלו המחנה הציוני היה בשלטון והיה מתווה את מדיניות הגז הטבעי של מדינת ישראל, גם חברי הליכוד היו מבקרים את המדיניות שלו מהאופוזיציה באותו האופן. 

כתבה במוסף סוף השבוע של כלכליסט סוקרת את ספרו של הסוציולוג רוברט פאטנם אודות מוביליות חברתית והיעלמותו, לכאורה, של החלום האמריקני – היכולת להצליח בזכות כישרון ועבודה קשה, לא משנה מהיכן הגעת ומהו מצבם הכלכלי של הוריך. פאטנם כותב בהרחבה על כך שבילדותו ילדי עניים ועשירים למדו ביחד באותו בית הספר, מתאר את חייהם של עניים כיום ואת השפעותיו של אי השוויון ההולך וגדל. הוא טוען שקיים פער הולך וגדל בהזדמנויות בין עשירים לעניים - כיום, בניגוד לעבר, הזדמנויות החיים של ילדים תלויות כמעט לחלוטין בהשכלה ובמעמד הסוציו-אקונומי של ההורים. הכתבה מסתיימת בטענה שלפיה אם נצליח לעצור את אותה מגמה לכאורה ושוויון ההזדמנויות לילדים עניים יגדל כלכלת ארצות הברית תצמח מהר יותר, מכיוון שלא יפלו עליה עלויות הטיפול בילדים עניים.

לא קראתי את ספרו של רוברט פאטנם, אבל מוביליות חברתית היא הנושא הנוכחי של הדוקטורט שלי ועל כן אני מסוגל לזהות בקלות "צ'רי פיקינג" בעניין זה כשאני נתקל בו. ישנן מספר בעיות עם התזה המתוארת בכתבה ובכתבות אחרות הדומות לה.

אחד הנושאים שעלו לאחרונה במסגרת המו"מ הקואליציוני הוא הפחתת מע"מ על מוצרי יסוד, בתור דרישה מצד המפלגות החרדיות שנועדה לתמוך באוכלוסיה ענייה (למעשה הרעיון הופיע עוד במסגרת קמפיין הבחירות של נתניהו). כלכלנים בבנק ישראל ובמשרד האוצר מתנגדים לדרישה זו מסיבות שנפרט במסגרת הרשומה, אך לא נראה שתשומת לב רבה מוקדשת להתנגדותם, והציבור, באופן כללי, אדיש לנושא. לצערנו, האדישות הציבורית עלולה להשאיר על כנה את מדיניות העוני העקומה של ממשלות ישראל האחרונות, ולפגוע באנשים שבהם המדיניות הזו נועדה לתמוך.

מטרות מוצהרות ומטרות שאינן מוצהרות

מספר אנשים העלו מאז פרסום תוצאות הבחירות את השאלה הבאה: כיצד יתכן שהשכבות החלשות, שמדיניותו של נתניהו לכאורה פגעה בהן, הצביעו לו בכל זאת?

עכשיו, בואו לא ניתמם: התשובה של חלק ניכר מהשואלים לשאלה היא ברורה. זו שאלה רטורית לחלוטין מבחינתם, והתשובה שלהם היא שמצביעי נתניהו הם נחותים, תינוקות שבויים ובורים שאינם יודעים מה טוב בשבילם. מטרת השאלה היא רק להוכיח את הנחיתות של מצביעי הליכוד, ולרוב היא מעורבבת עם חשיבה גזענית. הם גם מסווים את התשובה הזו מתחת לכל מני מונחים אקדמים מכובסים כגון "זהות" או "הצבעה שבטית", כאילו שהם עצמם לא מהווים שבט עם אמונות סמי-דתיות המבוססות בעיקר על משאלות לב. אמנם לא הצבעתי בעצמי לליכוד, אבל אישית אני מכיר מספר מצביעי ליכוד שאינם תינוקות שבויים, אינם עניים, חלקם אפילו אשכנזים שהיו שמאלנים בעברם (!).