טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוביליות: האם החלום האמריקאי (והישראלי) הגיע לסופו?

כתבות רבות שפורסמו בעיתונות מדווחות על שיעורי מוביליות הולכים ופוחתים ועל פגיעה בשוויון ההזדמנויות בארצות הברית, ישראל ומדינות נוספות. האם ירידה בשיעורי המוביליות בהכרח מעידה על פגיעה בשוויון הזדמנויות? מהן העדויות המחקריות בנוגע למוביליות חברתית?

תגובות

כתבה במוסף סוף השבוע של כלכליסט סוקרת את ספרו של הסוציולוג רוברט פאטנם אודות מוביליות חברתית והיעלמותו, לכאורה, של החלום האמריקני – היכולת להצליח בזכות כישרון ועבודה קשה, לא משנה מהיכן הגעת ומהו מצבם הכלכלי של הוריך. פאטנם כותב בהרחבה על כך שבילדותו ילדי עניים ועשירים למדו ביחד באותו בית הספר, מתאר את חייהם של עניים כיום ואת השפעותיו של אי השוויון ההולך וגדל. הוא טוען שקיים פער הולך וגדל בהזדמנויות בין עשירים לעניים - כיום, בניגוד לעבר, הזדמנויות החיים של ילדים תלויות כמעט לחלוטין בהשכלה ובמעמד הסוציו-אקונומי של ההורים. הכתבה מסתיימת בטענה שלפיה אם נצליח לעצור את אותה מגמה לכאורה ושוויון ההזדמנויות לילדים עניים יגדל כלכלת ארצות הברית תצמח מהר יותר, מכיוון שלא יפלו עליה עלויות הטיפול בילדים עניים.

לא קראתי את ספרו של רוברט פאטנם, אבל מוביליות חברתית היא הנושא הנוכחי של הדוקטורט שלי ועל כן אני מסוגל לזהות בקלות "צ'רי פיקינג" בעניין זה כשאני נתקל בו. ישנן מספר בעיות עם התזה המתוארת בכתבה ובכתבות אחרות הדומות לה.

 

1. האם המוביליות באמת נמצאת בירידה?

מבחינת העובדות, שאלת המגמות במוביליות הבין-דורית בארצות הברית בעשורים האחרונים היא עדיין שאלה פתוחה. ישנם מחקרים אשר טוענים ששיעורי המוביליות נמצאים בירידה, ולעומתם אחרים שטוענים ששיעורי המוביליות קבועים פחות או יותר מאז מלחמת העולם השנייה. ישנם מחקרים שלפיהם במדינות הנורדיות יש מוביליות גבוהה יותר מאשר בארצות הברית, ולעומתם אחרים שמראים כי זה תלוי כיצד מגדירים ומודדים מוביליות, וכי לפחות מבחינת סיכוייהם של עניים לעלות כלפי מעלה המוביליות בארצות הברית דומה למוביליות בשבדיה.

שלוש בעיות מרכזיות מונעות את יישובה של המחלוקת בנושא זה. הראשונה היא מחסור בנתונים: על מנת למדוד מוביליות החוקרים זקוקים לנתוני שכר או לפחות השכלה לגבי הורים וילדיהם, ונתונים כאלו הם מעטים וקשים להשגה. אני למשל השגתי נתונים כאלו על ישראל, כאשר חיברתי בין המפקד שערך הלמ"ס בשנת 1995 למפקד של 2008, ואת שניהם לנתוני מס הכנסה (ראו בהמשך). עניין זה עלה כמה אלפי שקלים, הנתונים נמצאים אך ורק על המחשבים בחדר המחקר של הלמ"ס ואינם זמינים לחוקרים אחרים, ועדיין בסופו של דבר מדובר במדגם קטן יחסית (מה הסיכוי שישראלי מסוים גם ישתתף במפקד של 1995 וגם הילד שלו יהיה בדיוק בגיל המתאים וישתתף במפקד של 2008?). המדינות היחידות שיש לגביהן נתונים טובים בנידון הן המדינות הנורדיות, בעיקר שבדיה, וכמעט כל המחקרים עוסקים בהן, בקנדה ובארה"ב – וגם נתונים אלו קיימים עבור תקופות זמן מצומצמות (לרוב רק שני דורות), במדגמים קטנים ורק עם שכר מעבודה.

הבעיה השנייה היא מחסור בהגדרה מקובלת של מוביליות. באופן עקרוני מוביליות בין דורית היא השוני בהתפלגות ההכנסה של ילדים לעומת התפלגות ההכנסה של הוריהם, אבל כיצד מכמתים טרנספורמציה בין שתי התפלגויות למדד יחיד? האם נבדוק את הקורלציה בין השכר של ילדים להוריהם? את שיעור הילדים להורים בחמישון התחתון שטיפסו למעלה לחמישון העליון? את שיעור הילדים להורים בחמישון העליון שהידרדרו למטה לחמישון התחתון? כל אחד מהמדדים האפשריים מפיק תוצאות אחרות לגבי השוואה בין מדינות והשוואה לאורך זמן. גם באי-שוויון קיימת הבעיה הזו, אבל שם משום מה כולם התכנסו סביב מדד ג'יני, למרות שיש איתו לא מעט בעיות. לגבי מוביליות המצב חמור עוד יותר.

הבעיה השלישית היא לגבי מדדי הסטאטוס. על מה נמדוד את המוביליות? כלכלנים אוהבים למדוד מוביליות שכר, אבל האם זה מדויק? ראשית כל יש את שאלת הגיל שבו מודדים את השכר - מסתבר שחלק מהמדדים מאוד רגישים לגילאים שבהם מודדים את השכר של ההורים והילדים. אבל זה לא נגמר שם: מה עם בנים להורים עשירים שמרוויחים שכר נמוך אבל ברשותם דירה נאה במרכז תל אביב? כמעט שום מחקר על מוביליות לא כולל נתוני עושר מכיוון קשה מאוד להשיג אותם, אבל במקרים רבים הנכסים הם ההבדל המרכזי בין עשירים לעניים ולא שכר מעבודה שכירה. סוציולוגים מעדיפים למדוד מוביליות על פי קטגוריות של מקצועות, אבל היוקרה של מקצועות משתנה על פני זמן וגם מדידה זו איננה מדוייקת כל כך. גם כאן מדדים שונים מובילים לתוצאות שונות בהשוואה על פני זמן ובין מדינות. בסך הכל, אחרי שקראתי אותה לאורך ולרוחב אני חייב לציין שהספרות המחקרית בתחום היא בעיקר בלגן אחד גדול.

אבל למרות זאת, אם תחפשו בגוגל כתבות בעיתונות המקומית והזרה תמצאו כמעט אך ורק כתבות שלפיהן שיעורי המוביליות נמצאים בירידה (המבוססות לרוב על אותם 2-3 מחקרים ומתעלמות מכל השאר). הנושא מזכיר מעט את הרשומה שכתבתי על שקרים וסטטיסטיקה – כולם בטוחים משום מה שהמוביליות נמצאת בירידה, שאנחנו חיים בעולם שהולך ומידרדר מזה שנים רבות, מכיוון שהתקשורת חוזרת שוב ושוב על הנראטיב השחוק הזה. המציאות, ברוב התחומים וגם בנושא המוביליות, מורכבת ולא חד משמעית, ותלויה במדדים שבהם אתם משתמשים.

 

2. גם אם נניח שהמוביליות באוכלוסיה באמת נמצאת בירידה, האם זה בהכרח דבר רע?

נעזוב לרגע את הנתונים הלא ברורים ונניח שהמוביליות באמת נמצאת בירידה. האם נכון להסיק מכך ששוויון ההזדמנויות נמצא בירידה? ובכן, ממש לא. למעשה נדרשות הנחות קיצוניות למדי על מנת להסיק ממגמות במוביליות על מגמות בשוויון ההזדמנויות. הסיבה העיקרית לכך: ילדים יורשים מהוריהם לא רק צבע שער, גובה וצבע עיניים, אלא גם תכונות אופי ואינטליגנציה המקושרות למבנה המוח. עניין פשוט וטריוויאלי זה פוגע קשות בכל התפיסה של מוביליות חברתית כפי שהיא מוצגת על ידי סוציולוגים, ולעיתים גם כפי שהיא מוצגת על ידי כלכלנים. נסביר כיצד.

נניח שמדינה מסוימת מתחילה מעולם לא הוגן שבו אין שוויון הזדמנויות ואין שום קורלציה בין כישרון לבין שכר. במצב זה ישנם הרבה "עניים מוכשרים" ו"עשירים לא מוכשרים". נניח שעקב שורה של רפורמות ומהפכות חברתיות מיושם במדינה שוויון הזדמנויות, ולפתע אנשים מוכשרים מסוגלים לשפר את שכרם. מה יקרה? בדורות הראשונים הרבה עניים מוכשרים יעשו את דרכם כלפי מעלה, הרבה עשירים לא מוכשרים יעשו את דרכם כלפי מטה, והמוביליות החברתית תהיה גבוהה מאוד. אבל מה יקרה בדורות מאוחרים יותר?

מכיוון שילדים נוטים להיות דומים להוריהם, גם אם הדמיון הוא עניין הסתברותי ולא מושלם אנחנו נקבל שבדורות המאוחרים יותר המוביליות תרד, מכיוון ששיעור המוכשרים בקרב העניים ושיעור הלא-מוכשרים בקרב העשירים ירדו. יהיה פשוט פחות פוטנציאל למוביליות כלפי מעלה או כלפי מטה. זה לא אומר שלא יהיו שום ילדים עניים מוכשרים וזה לא אומר שמי שהכי עשיר הוא גם תמיד הכי חכם, זה פשוט אומר שהסיכוי להופעתם של עניים מוכשרים ועשירים לא-מוכשרים יהיה נמוך יותר כיום בהשוואה, נגיד, למצב לפני 60-70 שנה כשהעולם היה הרבה פחות הוגן ומריטוקרטי, כאשר עניים רבים היו עניים לא עקב חוסר כישרון אלא עקב מוצא אתני, הגירה ועוד, ועשירים רבים היו עשירים עקב נסיבות דומות וילודה למשפחות הנכונות.

במילים אחרות, שיעורי מוביליות הנמצאים בירידה בהחלט יכולים ללמד אותנו דווקא על עולם שבו יש יותר שוויון הזדמנויות, עולם יותר מריטוקרטי שבו המוכשרים נוטים להתרכז בשכבות הסוציו-אקונומיות העליונות והפחות מוכשרים נוטים להתרכז בשכבות הסוציו-אקונומיות התחתונות. כל מה שנדרש להניח על מנת לקבל את התוצאה הזו זה שילדים, מבחינה הסתברותית, נוטים להיות דומים להוריהם בתכונות האופי הרלוונטיות לשוק העבודה - רק נוטים, לא זהים לחלוטין. על כן, לא נכון להסיק ממגמות בשיעורי המוביליות על מגמות בשוויון ההזדמנויות.

לסיכום – לא רק שאין עדויות חזקות למגמות כאלו או אחרות במדדי המוביליות הבין-דורית, גם אם היו עדויות כאלו לא היינו יכולים להסיק מכך דבר על שוויון הזדמנויות, וכנ"ל לגבי השוואה בין לאומית של שיעורי מוביליות.

 

3. האם מצבם של העניים כיום רע יותר מאשר בעבר?

על פי כל מדד אפשרי השקעתן של מדינות בילדים עניים רק הולכת וגדלה בעקביות מזה למעלה מחמישים שנה. הוצאות ציבוריות על חינוך, בריאות, תשתיות וכל נושא אפשרי אחר רק הולכות וגדלות. ובכל זאת, רבים מנסים לטעון שהמציאות הפוכה.

למשל, חלק מהראיון עם רוברט פאטנם בכלכליסט מתאר את סיפורה העצוב של מרי סו: צעירה אמריקנית שהוריה נפרדו כשהיתה בת חמש, ואימה החלה לעבוד בתור חשפנית. בגיל 13 ילדה מרי סו תינוק מת, בגיל 16 נעצרה על מכירת חשיש ולאחר מכן נשרה מהתיכון. היום היא חיה עם גבר מבוגר בהרבה ממנה, אב לשני תינוקות משתי אימהות שונות. סיפורה של מרי סו אכן עצוב, אבל הוא גם מהווה דוגמה קלאסית לדמגוגיה המלווה את הדיון הזה, המנסה תמיד לפנות לרגשותיהם של המאזינים והקוראים במקום להסתמך על עובדות. למעשה, תופעות כגון הריונות בגילאי העשרה המתוארות בכתבה כמאפיין של השכבות העניות נמצאות בירידה בכל העולם המפותח, לפחות מאז שנות התשעים. ראו למשל גרף בנושא שמצאתי בחיפוש מהיר:

הקפיצה בשנות התשעים המתוארת בגרפים מעניינת, אבל המגמה בחמישים השנים האחרונות ברורה לגמרי. לאור נתונים אלו, טענותיו של פאטנם ואחרים שלפיהן בשנות השישים המצב היה טוב יותר הן מגוחכות לחלוטין. אינני אומר שלא ראוי לנסות ולעזור לאנשים כגון מרי סו, אבל הטענה של פאטנם ושל אחרים כמוהו שלפיה המערכת הכלכלית שבה אנחנו חיים פוגעת ב"מרי-סויות" היא שקרית ונוגדת באופן חד את העובדות. ההפך - הגלובליזציה והקפיטליזם, אולי גם בשילוב מדינת הרווחה המודרנית, הולכים ומעלימים את התופעות האלו.

הדמגוגיה הזו מתבטאת בנתונים נוספים שמציג פאטנם. למשל, ראו את התרשימים כאן. לפי אחד התרשימים אחוז הילדים בגילאי 0-7 החיים במשפחות חד-הוריות גדל דרמטית מאז שנות החמישים, עבור משפחות שבהן להורים אין תואר. נשמע מפחיד, נכון? נראה שיש כאן הידרדרות דרמטית במצבם של העניים, אבל זהו שקר גס: למעשה שיעור בעלי התארים גדל גם הוא באופן דרמטי. אנשים חסרי תואר בשנות החמישים, כאשר רק מעטים הלכו לאוניברסיטאות, אינם ברי השוואה לאנשים חסרי תואר כיום כאשר למעלה ממחצית האוכלוסיה אוחזת בתארים מתקדמים במרבית המדינות. אלו אוכלוסיות שונות לגמרי. זה בדיוק אותו השקר שחוזרים עליו לעיתים בישראל, כאשר מראים לנו ש"שכר האקדמאים" הידרדר בהשוואה לשנים עברו – אבל האקדמאים של היום, לאחר פתיחת המכללות בשנות התשעים, הם לא האקדמאים של פעם, והלא-אקדמאים של היום הם לא הלא-אקדמאים של פעם. כל גרף הכולל באופן מובחן קבוצות לפי רמת השכלה ומתייחס לטווחים של עשרות שנים מושפע מהגידול הדרמטי בשיעורי ההשכלה בכל מדינות המערב בעשורים האחרונים.

העניים כיום נהנים ממחירים יותר נמוכים על מוצרים יותר טובים, ממערכות חינוך, בריאות ורווחה יותר מפותחות ומחיים טובים יותר. זה מתבטא בנתונים כגון תוחלת חיים ותמותת תינוקות. שיעורי העוני האבסולוטי נמצאים בירידה לפי כל מדד אפשרי. מצבם של העשירים ושל העניים הולך ומשתפר מכל הבחינות. יש היום פחות אנשים כמו מרי סו המתוארת בכתבה, לא יותר. הרבה פחות. המערכת עובדת מצוין, גם בשבילה.

 

4. האם יתכן כי הצלחתן של קבוצות מיעוט מסוימות מפריכה את הטענה לפגיעה בשוויון ההזדמנויות?

מספר קבוצות אוכלוסיה מפריכות את הטענות של פאטנם אודות מחסור בשוויון הזדמנויות בארצות הברית: הקבוצות הנקראות לעיתים model minority, ומתוארות בהרחבה בספרם של צ'ואה ורובנפלד, The tripple package.

הספר עוסק ב"חבילה המשולשת" של תכונות שבזכותן קבוצות אוכלוסיה מסוימות השיגו הצלחה יוצאת דופן בארצות הברית, למרות שהחלו את דרכן מרקע סוציו-אקונומי נמוך. הקבוצה המפורסמת ביותר היא כמובן היהודים, המהווים רק 2% מהאוכלוסייה הבוגרת בארצות הברית, אבל מעל לשליש משופטי בית המשפט העליון, מעל לשני שליש מזוכי פרסי טוני וכשליש מזוכי פרס נובל האמריקנים, כאשר רוב אותם מצליחנים ומפורסמים הם נכדים או נינים למהגרים שהגיעו חסרי כל מאירופה. אך היהודים אינם לבדם: הודים אמריקנים מרוויחים כמעט כפול מהשכר החציוני בארצות הברית, מהגרים שחורים מניגריה מסיימים תארים גבוהים בשיעור של 25% לעומת 11% בלבד בקרב אמריקנים לבנים, וקבוצות נוספות כוללות סינים, איראנים ולבנונים עם נתונים דומים - בכולן נפוצה התופעה של ילדים מבתים עניים יחסית שהצליחו להגיע הכי רחוק שאפשר. לפי צ'ואה ורובנפלד המאפיינים המשותפים לקבוצות אלו, ה"חבילה המשולשת", הם תסביך עליונות, חוסר ביטחון אינהרנטי ויכולת דחיית סיפוקים, המובילים ילדים מבתי מהגרים עניים להצלחה כלכלית משמעותית. אתם יכולים להתווכח לגבי הגורמים, אבל העובדות הן פשוטות: ילדים להורים עניים יכולים להצליח בארצות הברית, הם עושים זאת כל הזמן אם הם ילדים להורים איראנים, הודים או סיניים.

וגם בישראל.

בשנה האחרונה ערכתי מחקר לגבי העולים מברית המועצות לישראל, כאשר השוויתי בין הוריהם של העולים במפקד שנערך ב-1995 למצבם של ילדים שהיו מספיק מבוגרים על מנת להגיע לשוק העבודה ולהיכלל במפקד שנערך בשנת 2008. להלן תרשים המתאר חלק מהתוצאות שלי:

על הציר האופקי ניתן לראות את העשירון של ההורים בשנת 1995 ביחס לשאר ההורים באותה השנה, ועל הציר האנכי את שיעור הילדים שהצליחו בשנת 2008 להגיע ל-20% העליונים. משמעות האותיות FSU היא "Former Soviet Union", העולים מברה"מ לשעבר, המתוארים בקווים הכחולים, בניגוד לילידי ישראל המתוארים בקווים האדומים. ניתן לראות שבכל הרמות הסיכוי של העולים מברית המועצות להגיע למעלה גבוה יותר מהסיכוי של ישראלים מאותה השכבה (לסטטיסטיקאים - ברוב הרמות הסיכוי הזה גבוה באופן מובהק סטטיסטית ברמת מובהקות של 10% ובחלק מהן הוא מובהק גם ברמה של 5%).

ניתוחים אחרים שביצעתי לגברים בנפרד ונשים בנפרד, על הסיכוי להגיע לעשירון העליון ולא ל-20% העליונים או על משתנים הקשורים להשכלה מעלים ממצאים דומים: בהשוואה לישראלים וותיקים מאותה השכבה הסוציו-אקונומית, לילדי העולים היה סיכוי גבוה יותר לזנק למעלה ולקפץ אל העשירונים העליונים של ההשכלה והשכר. הסיבות להצלחה היחסית של העולים מברית המועצות פחות חשובות, מה שחשוב לצורך העניין שלנו כאן הוא שרמת השכר הנמוכה של הוריהם לא הפריעה לילדים לנצל את ההזדמנויות שמדינת ישראל מציעה. מסקנה זו והקבוצות המקבילות בארצות הברית ובארצות אחרות תומכות בטיעון שלפיו שוויון ההזדמנויות חי וקיים ועובד עבור מי שמוכשר מספיק על מנת לנצלו. לא ניתן להסיק מכך על מגמות, אבל לפחות ברור למדי ששוויון הזדמנויות ברמה כלשהי בהחלט חי וקיים.

 

5. האם הפתרון לסגרגציה הוא לקצץ את כנפיהם של העשירים?

בשבועות האחרונים התפרסמו כתבות על כך שמשרד החינוך בישראל מתכוון לסגור כיתות המומנות כיום על ידי רשויות מקומיות עשירות יחסית ובתשלומי הורים ולאחד אותן עם כיתות אחרות על מנת לשמור על התקן של 40 תלמידים בכיתה. המטרה של מהלך זה היא לשמור על אחידות: בשמו של שוויון ההזדמנויות עלינו לאסור על בני מעמד הביניים לרכוש לילדיהם חינוך טוב יותר מכספם. בשמה של אותה המטרה מתלונן גם פאטנם בכתבה על כך שהעניים ובני מעמד הביניים כבר לא מתגוררים אחד לצד השני ולא לומדים באותם בתי הספר, על סגרגציה הולכת וגדלה בכל תחומי החיים.

בנקודה הזאת אני נאלץ, בלתי ברירה, לעשות משהו שאני לא אוהב כל כך לעשות במסגרת הבלוג: להחליף את הדיון העובדתי בדיון אידיאולוגי-מוסרי.

אין לי טיעון מבוסס נתונים או לוגיקה הסותר את טענתו של פאטנם בנושא זה. אני לא מכיר את הנתונים אבל נראה לי סביר שהסגרגציה באמת הולכת וגדלה. לאור הגידול בפערים ההשכלה כיום חשובה הרבה יותר מבעבר, ועל כן זה רק טבעי שבני מעמד הביניים כיום יעשו כל שביכולתם על מנת להעניק לילדיהם השכלה טובה יותר, יותר מבעבר. זה גם סביר להניח שמאמציהם נושאים פרי, לפחות עבור הילדים המוכשרים פחות. כלומר, בעוד שהמוכשרים ביותר יצליחו למצוא את דרכם לפסגה ברוב המקרים, ילדים ממוצעים-מינוס שגדלו בבית עשיר יחסית יגיעו בסבירות גבוהה יותר למוסדות לימוד נחשבים בהשוואה לילדים ממוצעים-מינוס שגדלו בבתים עניים. ישנם מחקרים שהראו שהעברתם של עניים שנבחרו באקראי לשכונות עשירות יותר משפרת את הצלחת ילדיהם בשוק התעסוקה.

אך בניגוד לפאטנם אני מאמין שהדרך הראויה למקסום שוויון ההזדמנויות היא שיפור תנאיהם של העניים ולא קיצוץ כנפיהם של אנשי מעמד הביניים. זוהי טענה מוסרית בלבד, המתבססת על מה שנראה לי באופן אישי נכון. הילדים העניים בישראל הרי למדו וימשיכו ללמוד בכיתות של 40 ילדים, גם אם נרשה להורי הילדים ברמת השרון לממן מכספם כיתות של 30 ילדים וגם אם לא. אנחנו בסך הכל מענישים את מעמד הביניים. לדעתי מדובר במדיניות יותר קיצונית מאשר, למשל, מס ירושה המשמש למימון מערכת רווחה לכולם – כלומר לא רק מקצץ את כנפי העשירים, אלא גם תורם תרומה אמיתית לעניים דרך מערכת הרווחה הציבורית. בניגוד לאיסור על חינוך פרטי, מס ירושה הוא לא "עונש לשם עונש".

הייתי מעדיף לתמוך בשוויון ההזדמנויות על ידי צעדי מדיניות שיעזרו לעניים, ולא על ידי צעדי מדיניות שמטרתם היחידה היא להעניש את כל מי שאינו עני. לא מדובר כאן על מיליארדרים בני אצילים מרושעים ששדדו את כספם מהציבור הרחב אלא על אנשים רגילים, כמוני וכמוכם, שרובם עבדו קשה מאוד בשביל הכסף הזה על מנת שיוכלו לספק לילדיהם את הטוב ביותר. לדעתי לא מגיע להם עונש, אפילו אם העונש הזה מסוגל לשפר במעט את שוויון ההזדמנויות.

 

סיכום

מרבית הדיבורים על גידול באי השוויון מתייחסים לאי שוויון בתוך מדינות. למעשה, אי השוויון בהכנסות ברמה העולמית, בין מדינות, הולך וקטן בעשורים האחרונים. הגלובליזציה והאינטרנט פתחו אפשרויות חדשות בעיקר עבור תושבים ממדינות מרוחקות, ועל כן סביר ששוויון ההזדמנויות העולמי נמצא בעלייה. תהליך זה יוביל למוביליות גבוהה יותר ברמה העולמית - כלומר, למצב שבו מצרים ואינדונזים מוכשרים מסוגלים לעקוף גרמנים ואמריקנים פחות מוכשרים. כך הגידול בשוויון ההזדמנויות העולמי יכול להוביל אותנו, בטעות, למסקנה שיש בעיה בשוויון ההזדמנויות בתוך מדינות, מכיוון שאנחנו רואים כיצד במדינות מערביות עובדים חסרי השכלה מתקשים להתקדם למעלה. זה לא המערכת הכלכלית של ארצות הברית שמונעת מהם להתקדם, אלא התחרות מצידם של עובדים מוכשרים יותר במדינות עולם שלישי, שבשנות השישים של המאה הקודמת היו סגורים בתוך מלכודות עוני.

בעולם שהולך והופך לגלובאלי יותר, תחרותי יותר ומשוכלל יותר מבחינה טכנולוגית, כל שיפור בהזדמנויות ייטיב קודם כל עם המוכשרים ויפגע קודם כל בפחות מוכשרים. כאשר מפעלים סיניים יכולים להתחרות במפעלים אמריקנים ומתכנתים הודיים יכולים להתחרות במתכנתים ישראלים, הראשונים שיפגעו מכך יהיו הפועלים האמריקנים והמתכנתים הישראלים הפחות מוכשרים, והראשונים שירוויחו מכך יהיו הפועלים הסיניים והמתכנתים ההודים היותר מוכשרים.

על כן לא פלא שפערי השכר הולכים וגודלים עם הזמן, ולא נדרשות לשם כך הקונספירציות הנפוצות בתקשורת בנוגע לשליטתם של בעלי ההון בפוליטיקה (כאילו שבשנות השישים לא היו שום תופעות הון-שלטון...). גם אם העולם העתידי הזה נראה לנו פחות טוב בהשוואה לעבר, למשל עבור אדם ממדינה מפותחת השייך לקבוצת הפחות מוכשרים שנאלצים כיום להתחרות מול סינים והודים (ורובוטים), זה לא אומר שזהו עולם פחות מריטוקרטי, עם פחות שוויון הזדמנויות, וזה לא אומר שהחלום האמריקני, הישראלי או האירופאי, אודות כלכלה חופשית שבמסגרתה אנשים מסוגלים להתקדם ולהצליח אם רק יעבדו קשה, איננו חי ובועט עבור המוכשרים והנחושים מספיק על מנת לעשות את מה שנדרש כדי להגשימו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות