תקשורת אובייקטיבית? אין דבר כזה - דעת מיעוט - הבלוג של אורי כץ - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תקשורת אובייקטיבית? אין דבר כזה

למרות חומרתה של הפרשה הנוכחית חשוב לזכור שהטיות בדיווח התקשורתי הנובעות משחיתות אינן בהכרח חמורות יותר מהטיות הנובעות מבורות, עיוורון אידיאולוגי ודעות קדומות

תגובות
דסק עיתון הארץ
תומר אפלבאום

בשבוע האחרון נראה ששוק התקשורת הישראלי הפך למלחמת בני אור בבני חושך, כאשר בני האור הם אנשי תקשורת אובייקטיביים כביכול המשמיצים את העסקה שנרקמה בין בנימין נתניהו לנוני מוזס, ובני החושך הם אנשי תקשורת אשר מכרו את מצפונם ופרסמו שקרים בתמורה לבצע כסף. מלחמה זו מגיעה בהמשך למושג הנפוץ "עידן הפוסט-אמת", המשמש עיתונאים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית על מנת לתקוף את התנהלותו התקשורתית של דונאלד טראמפ, המבוססת על עיוות העובדות. אך התיאור הזה מתעלם לחלוטין מקיומן של הטיות אידיאולוגיות, אשר משפיעות על הדיווח התקשורתי לא פחות ואולי אף יותר משחיתות ישירה, ומובילות לא פעם לעיוות העובדות. עידן הפוסט-אמת היה כאן תמיד, וערוצי התקשורת הפופולאריים הם אלו שהובילו אותו.

למעשה, אף אחד לא באמת מעוניין בתקשורת אובייקטיבית. רוב צרכני התקשורת מעוניינים יותר בתקשורת אשר תאשר את דעותיהם הקדומות לגבי העולם (בנושאים שלגביהם קיימות אצלם דעות קדומות כאלו). ימניים מעדיפים עיתונים ימניים, שמאלנים מעדיפים עיתונים בעלי הטיה שמאלית, כל אחד בטוח שהתקשורת שהוא צורך באופן אישי היא אובייקטיבית, ולכן כולם יספרו לכם שהם מעוניינים בתקשורת אובייקטיבית, אבל כולם מוטים. לפוליטיקאים בוודאי אין שום אינטרס בקיומה של תקשורת אובייקטיבית שאיננה אוהדת.

שלדון אדלסון
אילן אסייג

גם יצרני התקשורת – בעלי אמצעי התקשורת, העיתונאים, הכתבים והשדרנים למיניהם – לא מעוניינים לייצר תקשורת אובייקטיבית. לעיתים יש להם אינטרסים כספיים ישירים הסותרים דיווח אובייקטיבי, ולרוב יש להם הטיות אידיאולוגיות משלהם, והם מעוניינים להפיץ את ההטיות האלו ולהילחם כנגד הטיות אחרות. כל אלו הם רווחים לא ישירים מהפעלת אמצעי תקשורת.

הנחה מקובלת בדיון הציבורי בישראל היא שאנשי עסקים הם יצורים חד-ממדיים שממקסמים כסף. בהתאם להנחה זו, כל פוליטיקאי שקיבל סיקור אוהד בשנים האחרונות מידיעות אחרונות נחשד כעת בשחיתות, אבל מה אם נוני מוזס באמת חושב שיאיר לפיד הוא המועמד הטוב ביותר לראשות הממשלה? ומה אם שלדון אדלסון באמת מאמין בביבי? שחיתות היא לא המניע היחיד. ישנם רווחים לא ישירים, אנשים רוצים להפיץ את דעותיהם. בעקבות הרווחים הלא ישירים האלו הם מוכנים למכור את המוצר התקשורתי בזול, ועל כן מתחרה פוטנציאלי שינסה להקים כלי תקשורת אובייקטיבי יגלה שזה פשוט לא כלכלי לנוכח התחרות, הרווחים הישירים נמוכים מדי.

ישיבת מערכת של עיתון משפחה
ASSOCIATED PRESS

הניסיון להכחיש את המניע האידיאולוגי מאחורי שוק התקשורת הוא לא מקרי. ללא מניע כזה, שוק התקשורת הוא באמת מאבק אמיתי של בני אור בבני חושך, כלבי השמירה של הדמוקרטיה אל מול מושחתים אשר מפרסמים כתבות תמורת שוחד, ומי מאתנו לא רוצה להאמין שהוא חלק ממלחמה כזו? אך ברגע שמכניסים את המניע האידיאולוגי לתמונה העסק הרבה יותר מורכב. מאמרים מוטים אידיאולוגית הנכתבים על ידי עיתונאים ישרים כמו סרגל יכולים להיות מזיקים יותר מבחינה ציבורית מאשר מאמר מערכת התומך בפוליטיקאי שהבטיח טובות הנאה לבעל העיתון. למשל, תודות למאמרים מוטים אידיאולוגית מרבית הציבור בישראל מאמין שמצבו הכלכלי הידרדר בשנים האחרונות, למרות שהמציאות הפוכה לגמרי.

אנשי תקשורת בישראל ובמדינות אחרות לא אוהבים לחשוב בכיוון הזה, מכיוון שהם לא מאמינים שהם מוטים אידיאולוגית. הם חושבים שהאידיאולוגיה שלהם נכונה באופן אובייקטיבי, ומי שמתנגד אליה הוא או מושחת או טיפש. כמובן, יש ביניהם כאלו שהם יותר או פחות הוגנים, יותר או פחות מוטים, אבל באופן כללי הם בני אדם כמו כולנו. בורות, רעיונות ודעות קדומות כובלים אותם ומעוורים אותם כמו שהם כובלים ומעוורים כל אחד אחר.

אז מהו הפתרון? כיצד יכול אדם לדעת את האמת, לפחות בנוגע לנושאים שלגביהם אין לו דעות קדומות?

מימין- יאיר לפיד ויצחק הרצוג
תומר אפלבאום

התשובה היא פשוטה: תחרות. כל עוד יש הרבה כלי תקשורת, שמופעלים על ידי הרבה אנשים עם הרבה דעות, וכל עוד אין חסמי כניסה, שוק הדעות והרעיונות לא יהיה חסום. זה בסדר גמור שיש עיתון אחד שתומך בהתנחלויות ועיתון אחר שמתנגד להתנחלויות, עיתון אחד שיתמוך במתווה הגז ועיתון אחר שיתנגד למתווה הגז, עיתון אחד שיתמוך בראש הממשלה ועיתון אחר שלא. אנשים אולי מעוניינים בתקשורת שתתמוך בדעותיהם המוקדמות, אבל זה לא אומר שיש להם דעות מוקדמות לגבי כל נושא ועניין עלי אדמות. רבים מהם, ביחוד הצעירים, כן פתוחים לשכנוע. עלינו לשאוף לעולם שבו כלי תקשורת רבים ומגוונים מתחרים על שכנוע הלא-משוכנעים, מכיוון שבמסגרת התחרות הזו מי שמפיץ דעות מוטעות עובדתית, בין אם כתוצאה משחיתות או כתוצאה מעיוורון אידיאולוגי, יפסיד ויכחד בטווח הארוך.

על כן, מה שבאמת צריך להטריד אותנו הוא כוחם של פוליטיקאים לחסום כלי תקשורת, למשל דרך החקיקה שהוצעה בעבר בנוגע לעיתון "ישראל היום", ודרך הרגולציה על תחנות הטלוויזיה המעמידה חסמי כניסה גבוהים. זהו האיום האמתי על יכולתו של הציבור להשיג מידע אובייקטיבי על העולם שסביבו, ולמזלנו בעידן האינטרנט האיום הזה הולך ומתפוגג. החשדות נגד בנימין נתניהו חמורים מאוד, ובהחלט יתכן שיש כאן פן פלילי ושעליו להתפטר ממשרתו. אבל שחיתות של עיתונאים ובעלי עיתונים היא לא הבעיה המרכזית של שוק התקשורת, מכיוון שההטיות בדיווח הנובעות ממנה אינן בהכרח חמורות יותר מההטיות הנובעות מבורות, עיוורון אידיאולוגי ודעות קדומות. הבעיה המרכזית תמיד הייתה ותמיד תהיה היעדר גיוון ותחרות חופשית בשוק הרעיונות והדעות. 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות