נטו בזבוז: התוכנית של כחלון - דעת מיעוט - הבלוג של אורי כץ - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נטו בזבוז: התוכנית של כחלון

שר האוצר משה כחלון מתכנן להעביר (עוד) כסף מהציבור הישראלי לקבוצה קטנה של בעלי הון ועובדים, כי "חייבים לתמוך בתעשייה". אז זהו, שלא

תגובות
שר האוצר משה כחלון בישיבת הממשלה, 13.8.2017
אמיל סלמן

דעיכתה של התעשייה

לפני שנים רבות מרבית בני האדם בכל מדינה בעולם היו חקלאים. מאחורי כל סיפור היסטורי שלמדתם בבית הספר אודות מנהיגי דת כריזמטיים, מצביאים אמיצים, כובשים אכזריים, מלכים מושחתים, פילוסופים נבונים, מדענים מבריקים או אמנים מיוסרים, עמדו בין 60% ל-80% מהאוכלוסייה בכל מדינה שעבדו בחקלאות והאכילו את כל השאר. ואז, כהרף עין, הם נעלמו. תוך כמאה שנים, מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, שיעור העוסקים בחקלאות בעולם המערבי התרסק לגמרי, וכיום הוא עומד על אחוזים בודדים. והעולם המערבי, תתפלאו לשמוע, לא התמוטט. ההפך.

בעשורים האחרונים אותו התהליך מתרחש בתעשייה המסורתית. התרשים הבא, המבוסס על נתוני הבנק העולמי, מתאר את שיעור העובדים בתעשייה מתוך כלל העובדים במשק בין השנים 1985-2015, עבור מספר קבוצות של מדינות ועבור ישראל.

הירידה בשיעור העובדים בתעשייה מאפיינת את כלל המדינות המפותחות. בהולנד, יוון, קפריסין, לוקסמבורג וסינגפור יש שיעור נמוך יותר של עובדים בתעשייה מאשר בישראל, וגם במולדובה, איסלנד, שבדיה וארצות הברית השיעור מאוד דומה לישראל. את אותה המגמה בדיוק ניתן לראות אם נבחן גם מדדים אחרים, למשל חלקה של התעשייה בתוצר הלאומי במדינות שונות. במקביל לדעיכת התעשייה, חלקו של מגזר השירותים הולך וגדל בכל המדינות המפותחות. מדוע זה קורה? האם עלינו לדאוג?

שיעור העובדים בתעשייה מתוך כלל העובדים במשק בין השנים 1985-2015

למעשה, הירידה בחלקה של התעשייה היא תופעת לוואי של תהליכים חיוביים כגון צמיחה כלכלית, גידול במשכורות העובדים וקדמה טכנולוגית (ראו סיכום של הספרות המחקרית בנושא כאן ו-כאן).

גורם אחד לדעיכת התעשייה הוא הגידול בפריון העבודה. בעשורים האחרונים הגידול בפריון העבודה בתעשייה, היה גבוה מהגידול בפריון העבודה בשירותים. כלומר, עובד יחיד במפעל כיסאות מסוגל כיום לייצר הרבה יותר כיסאות בחודש מאשר בעבר, בעוד שעובד יחיד במספרה לא מסוגל לייצר הרבה יותר תספורות בחודש. המשמעות היא שנדרשים פחות עובדים כדי לספק את הביקוש לכיסאות במשק, וכן שמחירם של הכיסאות ירד, בהשוואה למחירי התספורות. על כן, אם הביקוש לכיסאות לא גדל דרמטית, סך ערך הכיסאות המיוצרים במדינה יהווה חלק קטן יותר מהתוצר הלאומי, ושיעור העובדים בייצור כיסאות יקטן - וזה בסדר גמור.

גורמים אחרים לדעיכת התעשייה כוללים את הצרכנים עצמם, שנעשו עשירים יותר בעשורים האחרונים ועל כן מוציאים חלק יחסי גדול יותר מהכנסתם על שירותים וחלק יחסי קטן יותר על מוצרים תעשייתיים, וכן את תהליכי הגלובליזציה העוברים על העולם כולו. עקב הגידול במשכורות בארצות מפותחות, תופעה חיובית לכל הדעות, מפעלים עוברים לארצות שבהן עלויות כוח האדם נמוכות יותר.

כמו מרבית השינויים שקורים בכלכלה, דעיכת התעשייה היא לא אירוע טוב או רע כשלעצמו, אלא אירוע המייצר מרוויחים ומפסידים, לפחות בטווח הקצר. המפסידים המרכזיים הם העובדים ובעלי ההון בתעשיות, ואלו מפעילים לחץ על ממשלות בעשורים האחרונים במטרה לקבל מהן סובסידיות ישירות או עקיפות אשר יאפשרו ליצרנים המקומיים להמשיך לשגשג למרות המגמות שתיארנו. יש שלל דוגמאות לכך מארצות הברית, בריטניה, צרפת ועוד. באופן היסטורי גם התעשייה הישראלית קיבלה סובסידיות רבות, ישירות ועקיפות, דרך חוק עידוד השקעות הון (שעליו כתבתי בעבר), מרכז ההשקעות, רשות החדשנות, התערבות בנק ישראל בשערי המט"ח ועוד. תכנית "נטו תעשייה" המסתמנת של כחלון לא מחדשת דבר, אלא רק ממשיכה את המסורת רבת השנים של קודמיו בתפקיד.

עובדות במפעל בהונג קונג
רויטרס

אין הצדקה כלכלית לסובסידיות האלו. המדינה יכולה לעזור לעובדים אשר איבדו את עבודתם בגלל מגמות עולמיות כלשהן, למשל על ידי דמי אבטלה או הכשרה מקצועית שתאפשר להם למצוא מקצוע חדש, אבל הדרך הכי גרועה לעזור להם היא לתחזק במשך עשרות שנים, על חשבון הציבור, מקומות עבודה שאין בהם צורך. מדיניות כלכלית נבונה "מגינה על המלח, לא על האנייה". נסביר מדוע.

לעשות את המקסימום עם מה שיש

למשק הישראלי יש מקורות: עובדים, חומרי גלם, חסכונות שניתן להפנות להשקעות, מכונות, מפעלים, יצירתיות, הון אנושי, רוח יזמית וכדומה. ניתן להשתמש במקורות הללו על מנת לייצר דברים. אבל אילו דברים?

נניח שלישראל יש יתרונות יוצאי דופן בייצור תפוזים: ביחס למדינות אחרות אנחנו יכולים לייצר תפוזים מעולים ומבוקשים בעלות נמוכה. אנחנו יכולים להפנות את המקורות במשק לייצור התפוזים, וכך התוצר הישראלי יהיה גבוה, המשכורות יהיו גבוהות, גביית המיסים תהיה גבוהה, וכולנו נהיה עשירים ומאושרים. אנחנו יכולים גם להפנות את המקורות במשק לייצור אגסים, אבל אז נתקשה יותר להתמודד עם התחרות מצד מדינות אחרות. נרוויח פחות, המקורות שיש לנו ינוצלו בפחות יעילות, וכולנו נהיה פחות עשירים, אולי גם קצת פחות מאושרים.

מפעל ייצור מיצים בישראל
אייל טואג

איך נדע לייצר דווקא תפוזים ולא תפוחים או אגסים? לשמחתנו, השווקים יאותתו לנו על המוצר שעלינו לייצר על ידי מערכת המחירים. יזמים ישראלים שייצרו תפוזים ירוויחו יותר מיזמים שינסו לייצר תפוחים, וכך עם הזמן כולם יפנימו את המצב ויעברו לייצור תפוזים.

יתכן שהממשלה רוצה, מסיבה כלשהי, שהמשק ייצר גם אגסים. היא יכולה לעודד יצרנים לעשות זאת, למשל להעניק להם הנחת מיסוי על חשבון שאר האוכלוסייה. אבל יהיה לכך מחיר: המשק יהיה פחות עשיר. המקורות ינוצלו באופן פחות יעיל. ישנן מטרות שעבורן שווה לשלם את המחיר הזה, יעילות היא לא המטרה היחידה של מדיניות כלכלית. למשל, הממשלה יכולה להחליט שהיא רוצה לעודד ייצור דווקא באזורי הפריפרייה, במחיר של אבדן יעילות כלכלית מסויימת. לגיטימי.

אבל מה שחשוב להבין, זה שהממשלה לא יכולה לזהות טוב יותר מהשווקים את התחומים שבהם למשק הישראלי יש יתרון יחסי כרגע. על מנת לעשות זאת נדרש ידע על שלל מגמות עולמיות המתרחשות בו זמנית, ונדרשת יכולת חישובית פנטסטית שאין לאף בן אנוש, אפילו לא לפקידים במשרד הכלכלה. תכנית "נטו תעשייה", לפי הדיווחים ההולכים ומתרבים, מתיימרת לעשות בדיוק את זה – לנחש מראש את היתרונות היחסיים של המשק הישראלי, לנסות לבחור מראש את המנצחים. כלומר, לתמוך במשק על ידי "מדיניות סלקטיבית". 

מדיניות מכלילה לעומת סלקטיבית

מדיניות מכלילה היא מדיניות אשר מקלה על יזמות, השקעות, מסחר ועשיית עסקים באופן כללי, לכלל הענפים במשק, גם לתעשייה וגם לשירותים, גם לחברות קטנות וגם לחברות גדולות, גם ליצואנים וגם ליבואנים. מדיניות סלקטיבית, לעומת זאת, ממוקדת בעידוד ענפים ספציפיים, בבחירת מנצחים. בעוד שמדיניות מכלילה יכולה לתרום רבות לצמיחת המשק הישראלי, מדיניות סלקטיבית היא סובסידיה המועברת לבעלי הון מסויימים על חשבון הציבור הרחב, הימור על סקטורים מסויימים שעשוי לעוות את הקצאת המקורות (כתבתי על כך בהרחבה בנייר עמדה של פורום קהלת לכלכלה העוסק בתכנית).

לפי דיווחים ראשוניים, תכניתו של כחלון תכלול סוגים רבים של מדיניות סלקטיבית. כמעט כל הצעדים המוצעים לעידוד הפריון והמו"פ מעדיפים באופן מפורש סוג מסויים של פעילות עסקית, כגון חברות בתחום מדעי החיים, חברות קטנות, או יצואנים, ומכוונים בעיקר לתעשייה הדועכת ולא לענפים אחרים. יזם המעוניין להקים רשת סופרמרקטים חדשה לא יזכה לאותה העזרה מהמדינה כמו יזם המעוניין להקים חברת תרופות, יזם המעוניין להקים עסק ליבוא לא יזכה לאותה העזרה מהמדינה כמו יזם המעוניין להקים עסק לייצוא, וחלק מההצעות מפלות בין עסקים גם על פי קריטריונים שרירותיים כגון גודל העסק.

האם מדינת ישראל זקוקה לחברות תרופות יותר מאשר לרשתות סופרמרקטים חדשות? ליצואנים יותר מאשר ליבואנים? לחברות קטנות יותר מאשר לחברות גדולות? מדוע בעל המכולת השכונתי שלכם לא זוכה לעזרה מהממשלה, ותעשיינים עשירים כן? מדוע הממשלה נדרשת לקדם "פיילוט לתמיכה בהטמעת טכנולוגיות לאיסוף נתונים וניתוחם לצורך שיפור פריון (DDI) במפעלים קטנים"? אם הטכנולוגיות הללו משתלמות, מדוע בעלי המפעלים לא מסוגלים להטמיע אותן על חשבונם?

התכנית מקדמת בצדק רב את ההשכלה המקצועית בישראל, הנמצאת במשבר חמור, אך גם כאן היא מתמקדת באופן ספציפי בהכשרת עובדים לתעשיות מאוד מסויימות. במקום שמוסדות הלימוד יפתחו ויסגרו מסלולים בהתאם לביקוש ולהיצע בשווקים, הם נדרשים לעשות זאת בהתאם לחזונם של פקידי הממשלה בנוגע לצורך בבעל מקצוע כזה או אחר. אין שום סיבה להפריד מבחינת רמת התקצוב בין המסלול ההנדסי, הטכנולוגי והתעסוקתי, כפי שמציעה הוועדה. אין סיבה לבצע "מחשבה מחודשת על הרכב המגמות בכל אחד מן המסלולים, וכן על מספר התלמידים הרצוי בכל אחת מן המגמות". מספר התלמידים הרצוי בכל אחת מהמגמות צריך להיקבע על ידי הביקוש וההיצע בשוקי העבודה. נדרש לקדם מערכת השכלה מקצועית שתהיה גמישה מספיק כדי לענות לביקושים במהירות וביעילות, ולא לנסות לנחש מראש מה יהיו הביקושים.

בעיה נוספת עם מדיניות סלקטיבית היא הגדלת התמריצים לשחיתות ולפעילות מוגברת של קבוצות אינטרס. בעוד שברמה ההצהרתית הטיעון בעד מדיניות סלקטיבית הוא הרצון לתמוך בתעשיות שיש לגביהן יתרון יחסי, או ב"תעשיות ינוקא" הנמצאות בתחילת דרכן וזקוקות להגנה מפני תחרות, בפועל תמיד חלוקת הסובסידיות נקבעת בהתאם ללחצים פוליטיים ולפעילותם של לוביסטים. החזקים והמקושרים מקבלים את הכסף, ומי שאין לו לובי לא יקבל כלום. ואכן, אנחנו רואים כיום פעילות לובי ענפה סביב דיוני הוועדה, בעיקר לחצים מצידם של התעשיינים להגדיל את הסובסידיות שיועברו להם.

אז מה כן צריך לעשות?

מדיניות סלקטיבית, המעניקה סובסידיות לענפים מועדפים בכלכלה, היא לא הדרך הנכונה לשגשוג כלכלי וחברתי במדינת ישראל. היא דורשת ממקבלי ההחלטות יכולות חיזוי לא אפשריות, מגדילה את התמריצים לשחיתות ומעודדת חברות להשקיע את כל מרצן בשתדלנות פוליטית. הדרך הנכונה היא לתמוך בתעשייה על ידי מדיניות מכלילה, אשר תשפר את גמישות שוק העבודה ותקל על השקעות ויזמות. תכניתו של כחלון כוללת גם מדיניות מכלילה, כגון צעדים שונים לייעול המערך הבירוקרטי ולהקלות ברגולציה מיותרת, אשר יהפכו את המשק ליעיל יותר. אלו צעדים מצוינים, ואין שום סיבה לערבב אותם עם מדיניות סלקטיבית.

בית ספר מקצועי בלוד
עופר וקנין

הציבור וכלי התקשורת צריכים לעזור לחברי הוועדה לקידום התעשייה לעמוד איתן כנגד לחציהן של קבוצות האינטרס, לא להגדיל במסגרת הוועדה את הסובסידיות המועברות לקבוצות צרות על חשבון כלל הציבור, לא להנשים באופן מלאכותי תעשיות הנמצאות בדעיכה בכל רחבי העולם המערבי, ולא לעוות עוד יותר את הקצאת המקורות במשק לטובת תחומים שספק אם יש לנו יתרונות יחסיים לגביהם.

ממשלת ישראל יכולה לעשות רבות על מנת לתרום לגידול הפריון במשק מבלי לנסות לנחש את העתיד, ומבלי להפלות עובדים ובעלי הון מסויימים לטובת עובדים ובעלי הון אחרים. כל מה שנדרש זה לאפשר לשווקים לחשוף את היתרונות התחרותיים שיש לנו, ולאפשר לאזרחי המדינה ללמוד, לעבוד ולהשקיע בחופשיות, ללא הכוונה מיותרת מלמעלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות