מכונת הכסף - דעת מיעוט - הבלוג של אורי כץ - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכונת הכסף

מי אשם במשבר הכלכלי של 2008? ביקורת על הסרט החדש שיצא לאחרונה בעקבות ספרו של מייקל לואיס

תגובות
מתוך הסרט "מכונת הכסף". ברוקרים הנחו את הלקוחות לשקר
אי־פי

הסרט "מכונת הכסף", המבוסס על ספרו של מייקל לואיס, מעורר עניין מחודש באחריות המערכת הפיננסית למשבר הכלכלי של 2008, ביחוד לאור הירידות שנרשמו בבורסות העולם בשבועות האחרונים.

במרכז העלילה עומדים מספר קטן של אנשים שהבינו, בשנים שקדמו למשבר, שהמוצרים הפיננסיים החדשים והפופולארים באותה התקופה, המבוססים על משכנתאות, הם הרבה יותר מסוכנים ממה שכל האחרים חושבים. אבל האנשים האלו לא רק הבינו את זה, הם גם הימרו מכספם וכספי הלקוחות שלהם שהמוצרים האלו יתרסקו. קל לנבא נבואות זעם בתור עיתונאי או פרופסור לכלכלה באוניברסיטה; קשה הרבה יותר לעמוד מול הלקוחות של קרן ההשקעות שלך, המעוניינים למשוך את הכסף שלהם ולהגיש נגדך תביעה משפטית, ולומר להם שאתה צודק וכל שאר העולם טועה. נדרשת יכולת ביקורתית יוצאת דופן כדי להיות מסוגל לצאת באופן בוטה כנגד הזרם, כדי לרדת לשטח ולגלות שהרבה מאוד אמריקנים לא באמת מסוגלים לממן את הבתים שהם רכשו, ושהבנקים וחברות הדירוג אינם מבינים או מנסים להסתיר את העובדה הזו. הלחץ שבו עמדו האנשים האלו בשנים שלפני המשבר, כשהם מפסידים יותר ויותר כסף בגלל ההימור שלהם ומתקשים להבין מדוע אף אחד אחר לא רואה את מה שהם רואים, היה עצום - אך כולנו יודעים איך זה נגמר בסופו של דבר. ההימור השתלם בגדול.

עד כאן בנוגע לסיפור, אך מה בנוגע לסרט? האם הטיפול של הסרט במשבר ובאחריות המערכת הפיננסית הוא הוגן ונכון?

ראשית כל, חייבים להודות שהסרט עשוי מצוין. אני לא מבקר קולנוע, אבל אני יכול להעריך את האתגר שעמד בפני היוצרים - סרט שגיבוריו הם גברים לבנים משעממים הלובשים חליפות  וסוחרים ביניהם במוצרים מורכבים שהצופה הממוצע מעולם לא שמע את שמם. הרושם שלי הוא שהתסריט, הבימוי והמשחק עומדים באתגר, ומסוגלים לרתק את הקהל לסיפור האנושי העומד במרכז העניין כאן. התיאור של חלק מהדברים אמנם קצת שטחי ומפושט, אבל הוא תופס את המהות, והצופה הממוצע יצא עם הבנה לא רעה של מה שקרה (אך עם הבנה פחות טובה של הסיבות לכך, כפי שנראה בהמשך).

נקודה נוספת לטובת הסרט היא הצבת בעיית הסיכון המוסרי (moral hazard) במרכז העלילה. סיכון מוסרי הוא כשל שוק, המתבטא בכך ששחקן כלשהו יכול רק להרוויח מלקיחת סיכונים, ולא להפסיד. אם הסיכון יתממש שחקנים אחרים ישאו בעלויות, ולכן משתלם לו להגדיל את הסיכון עד כמה שניתן. במקרה של המערכת הפיננסית הסיכון המוסרי נובע מכך שהבנקים יודעים שהמדינה תציל אותם במקרה של משבר, ומכך שמנהלים וסוחרים יודעים שהפגיעה בהם במקרה של הפסדים בקנה מידה עצום תהיה זעומה, בעוד שהרווחים והבונוסים במידה שהסיכונים לא יתממשו הם משמעותיים. הבעיה הזו לא נעלמה לשום מקום, לא נפתרה אחרי המשבר, ולצערנו היא ככל הנראה לא תיעלם עד שבנקאים יתחילו ללכת לכלא.

אך בפועל לשלוח בנקאים לכלא זה לא קל. ראשית כל, למערכת הפיננסית יש לובי חזק בכל מדינה בעולם, וישנה דלת מסתובבת בין משרדי האוצר והבנקים המרכזיים לבין תפקידים בכירים בבנקים מסחריים. אבל גם אם נתעלם מכך, קשה מאוד להוכיח אשמה בנושאים כאלו, כאשר מנהל השקעות משקיע את כספי הלקוחות בדומה לכל שאר המנהלים בשוק, בהתאם לרמות הסיכון שקבעו חברות דירוגי אשראי שאמורות להיות אובייקטיביות. זה לא פשוט כמו להרשיע ברשלנות מהנדס שבנה גשר שהתמוטט, למרות שמבחינת המהות זה בדיוק אותו הדבר.

ואם שליחת בנקאים לכלא היא עניין קשה, אי הצלת הבנקים, שתתבטא בכך שהציבור הרחב יאבד את כספי החסכונות והפנסיות שלו, היא כבר פעולה כמעט בלתי אפשרית מבחינה פוליטית, ואפילו לא בטוח שהיא חכמה מבחינה כלכלית. בסופו של דבר היה זה בן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי בארה"ב, אשר דחק בפוליטיקאים שבקונגרס להקציב את הכספים הנדרשים לחילוצם של בנקים. הוא עשה זאת מכיוון שמשק מודרני לא יכול לתפקד בלי מערכת פיננסית המתווכחת בין לווים לבין מלווים, והיציאה של ארצות הברית מהמשבר הייתה לדעתו תלויה בתפקודה של מערכת כזו. המערכת הפיננסית, המזרימה את הכסף אל המקומות שבהם ניתן לעשות בו שימוש להשקעות מוצלחות, היא הלב של המערכת הכלכלית המודרנית. אי אפשר בלעדיה. ישנם כלכלנים המבקרים את ברננקי על פעילותו, אבל לפחות כרגע ככל הידוע לי הקונצנזוס נוטה לטובת ברננקי.

נושא חשוב נוסף שהסרט מעלה הוא הרגולציה על המערכת הפיננסית. הסרט מתאר רק פן בעייתי אחד של העניין, כאשר מישהי שעובדת במשרד האוצר האמריקני מחפשת את העבודה הבאה שלה אצל אחד הבנקים הגדולים. התיאור הזה מעט פופוליסטי. במשרד האוצר בישראל עובדים עשרות כלכלנים, אך רק מעטים מהם יתקדמו למשרות ניהוליות. האחרים יאלצו לעזוב בשלב כזה או אחר, אבל לאן? הם כלכלנים, זו ההכשרה שלהם, אין להם יותר מדי אופציות. האם מישהו מצפה מהם להיות מובטלים לשארית חייהם? ואם נכפה עליהם "תקופת צינון" של מספר שנים, האם זה ישנה משהו לגבי התמריצים שלהם? בעיות כאלו שאי אפשר לפתור אותן הן לא "בעיות" אלא פשוט חלק מהמאפיינים של העולם.  

אך גם אם נתעלם מנושאים של שחיתות רגולציה רחוקה מלהיות פתרון אופטימלי. יצא לי לעבוד בעברי במשך תקופה קצרה במערכת הפיננסית בישראל, וניהלתי דיונים אל מול רגולטורים שניסו לוודא האם בתחום שבו עבדתי ישנה תחרות בין הפירמות השונות. רמת המקצועיות שלהם הייתה נמוכה מאוד יחסית אלינו, מכיוון שכל פקיד באוצר אחרי על תחומים רבים שהוא לא מכיר היטב, והוא לא מתעסק בהם באופן יום-יומי. אנחנו היינו צריכים ללמד אותם איך הדברים עובדים. לרגולטורים אין שום סיכוי לנצח בתחרות אל מול הפירמות שעליהן הם מפקחים, בייחוד בסקטור הפיננסי. הם תמיד ישארו כמה קילומטרים מאחור. אין לי משהו עקרוני נגד רגולציה (חכמה) על סקטור שמתקיימים בו כשלי שוק, והיא בוודאי עדיפה על כלום, אבל לא בטוח שהיא תמנע את המשבר הבא.

מהסיבות האלו ניתן להטעון שהסרט משלה את הצופים במידה מסוימת, ויוצר רושם שווא שלפיו אם רק היינו מעלימים את השחיתות ומשפרים את הרגולציה היינו מסוגלים למנוע משברים כאלו. המלחמה בשחיתות היא מלחמה ראויה, אבל גם אם ננצח בה עדיין נתקשה לשלוח בנקאים לכלא, ממשלות עדיין יצילו בנקים כושלים, הסיכון המוסרי ישאר, והרגולציה לא תצליח לעקוב אחרי ההתרחשויות במהירות מספקת. אך אלו הם לא הגורמים היחידים למשבר של 2008; הסרט נוטה להתעלם משני גורמים חשובים נוספים.

הגורם הראשון הוא הפוליטיקאים שדחפו מלכתחילה את כל נושא משכנתאות הסאב-פריים, משכנתאות שניתנו לאמריקנים חסרי יכולת השתכרות ואיפשרו למשל לחשפנית אמריקאית לרכוש מספר בתים להשקעה. מחקרים העלו שגם הלווים וגם המלווים הפוטנציאלים השפיעו על פוליטיקאים במחוזותיהם לחוקק חוקים שאפשרו את קיומן של משכנתאות כאלו, בשילוב עם רטוריקה "חברתית". לחץ למתן משכנתאות לעניים קיים גם בישראל, כפי שניתן לראות למשל במאמצי החקיקה של חברת הכנסת אורלי לוי-אבוקסיס. הרצון של פוליטיקאים לאפשר לעניים לקנות לעצמם בתים, מסיבות פופוליסטיות, לא נעלם לשום מקום. הסרט מפספס לגמרי את הלקח הזה, ולא מעביר את הביקורת הראויה על הרעיונות החברתיים שעמדו בבסיס בועת הנדל"ן האמריקנית.

הקבוצה השנייה החומקת מאשמה כאן היא הציבור הרחב (שמן הסתם לא היה נלהב לרכוש כרטיסים לסרט המאשים אותו באחריות למשבר). אמריקנים רבים חתמו על משכנתאות שהם לא מבינים את משמעותן, ופעלו בתור משקיעים בשוק שהם לא מבינים מתוך הנחה שמחירי הדירות יעלו לנצח. הטלת כל האשמה על המוכרים פוטרת את הציבור הרחב מאחריות אישית למעשיו, מה שמגביר את הסיכונים להתרחשותו של משבר נוסף. גם הציבור פועל מתוך "סיכון מוסרי", כשהוא מניח שאם יקלע לצרה מערכת הרווחה תציל אותו, הבנק המרכזי יציל אותו, מישהו יציל אותו. בדומה לתקשורת הכלכלית בישראל, הסרט בסופו של דבר מחזק בקרב הצופים את התחושה הפסיבית, הקורבנית, ש"כולם מושחתים ואין מה לעשות", במקום לעודד אותם ללמידה ופעולה אקטיבית שיכולה להגן עליהם מהמשבר הבא.

למרות שההתעניינות בכלכלה ופיננסיים גברה בעקבות המשבר, האזרח הממוצע במדינות המפותחות עדיין מבין מעט מאוד בנושאים האלו, ולוקה בשלל הטיות קוגניטיביות שעלולות להפוך לבועות ענק. מערכת החינוך הציבורית לא מתאמצת במיוחד על מנת לתקן את המצב הזה, וממילא גם כאן, בדומה לסיכון המוסרי ולרגולציה, השיפור האפשרי הוא מוגבל. בפועל, גם בעלי ניסיון וידע רב נוטים להימשך אחרי בועות פיננסיות, לחתום על מסמכים מבלי להתעמק בהם ולהעריך בחסר גידול של משתנים שהם מעריכיים באופיים, או רמות סיכון של משתנים שאינם מתפלגים נורמלית.

כשל נוסף בסרט הוא היעדר ניסיון לסתור את ההנחה המוקדמת של רבים מהצופים, החושבים שההטיות הקוגניטיביות והכשלים הקודמים שציינתי קשורים איכשהו ל"קפיטליזם" או ל"תאוות בצע" יוצאת דופן בהיקפה שגרמו למשבר. הן לא, משברים כלכליים ובועות הופיעו מאות שנים לפני שהקפיטליזם הומצא, ותאוות הבצע של סוחרים מוול-סטריט איננה שונה מהרצון של כל בן אנוש שחי אי פעם על פני כדור הארץ לשפר את רמת החיים האישית שלו.

משברים כלכליים ובועות היו נפוצים בהיסטוריה, וסביר שהם ישארו חלק מהעולם האנושי גם במאות השנים הבאות. יש עוד מקום לשיפור בנוגע לסיכון המוסרי, לרגולציה, לפופוליזם הפוליטי ולהבנה הפיננסית של הציבור הרחב, אבל הלקח החשוב ביותר של המשבר של 2008 עבור הדור שלנו הוא זה: משברים כלכליים קורים. זה משהו שיכול לקרות, וזה יקרה שוב, ואף אחד לא יחזה את המשבר הבא מראש, ושום דבר לא יוכל להגן עליכם באופן מלא מתוצאותיו – שום דבר מלבד חוש הביקורת והאחריות העצמית שלכם, אותן התכונות שהובילו את גיבורי הסרט להרוויח עשרות מיליונים בזמן שרבים מעמיתיהם במערכת הפיננסית איבדו את מקום עבודתם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#