האם המחאה החברתית הייתה חסרת משמעות לגמרי? - דעת מיעוט - הארץ

האם המחאה החברתית הייתה חסרת משמעות לגמרי?

חמש שנים לאחר פרוץ המחאה החברתית כבר ניתן לומר שלא היו לה שום תוצאות חשובות והיא לא שינתה באופן משמעותי את השיח או את המפה הפוליטית. אך למרות זאת המחאה לא הייתה חסרת משמעות לגמרי

אורי כץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
?
אורי כץ

סיכומים של המחאה החברתית נחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון הוא סיכומים בסגנון של "לפני המחאה החברתית רק אני אמרתי ש-X, אבל מאז המחאה כל הציבור הישראלי מבין ש-X", כאשר במקום X אתם יכולים להכניס פחות או יותר כל נושא שבא לכם. סיכומים משעשעים אלו נכתבים או על ידי אנשים המקיפים את עצמם באנשים שחושבים כמוהם ולכן הם לוקים בחוסר מודעות קיצוני לגבי מה שהציבור הישראלי באמת "מבין", או מתוך ניסיון ליצור מצג שווא של הסכמה ציבורית גדולה סביב דעותיו של הכותב, בעוד שבדרך כלל אין הסכמה כזו.

הסוג השני הוא סיכומים שניתן לתמצתם ב-"המחאה החברתית לא שינתה כלום כי לביבי לא אכפת" (למשל ראו כאן), כאילו שזה סביר לצפות מראש ממשלה העומד בראש קואליציה ימנית שנבחרה ברוב קולות ליישם מדיניות שמאל רק בגלל שהשמאל הצליח לגרום לכ-200,000 מבוחריו, המהווים בסך הכל כ-2% מאזרחי המדינה, לצאת ולהפגין. אכן, תגלית מדהימה – לביבי לא אכפת כל כך מה חושבים עליו אנשים שלעולם לא יבחרו בו לראשות הממשלה.

מלבד חוסר המודעות העצמית המאפיין את מסכמי המחאה החברתית למיניהם, מרביתם נופלים גם לאיזה שהוא נראטיב שבמסגרתו ישנן "סיבות" המובילות לסוג של פיצוץ דרמטי, ולאותו פיצוץ יש "תוצאות". טבעי לנו לחשוב באופן נראטיבי שכזה ואפילו חברי וועדת טרכטנברג תיארו כך את פריצת המחאה, אך המציאות לרוב מורכבת יותר. ברשומה זו נסביר מדוע וכיצד.  

מהן הסיבות למחאה החברתית?

כחצי שנה לפני פרוץ המחאה החברתית כתבתי בבלוג סיפור קצר רלוונטי לשאלה זו. ברגע שחושבים עליה לעומק, סיבתיות היא עניין מורכב. למשל, נניח שאתם רואים פרח שצמח בגינה; מדוע הפרח צמח בגינה? ובכן, אתם יכולים לומר שהסיבה לכך היא שיוסי שתל אותו שם. זה אולי נכון, אבל לולא אדמה מתאימה ומים הפרח לא היה צומח. אז האם האדמה היא הסיבה המרכזית? ואולי עלינו לתהות בנוגע לסיבות היסטוריות מוקדמות יותר - מה הוביל את יוסי לשתול פרח, או לשתול את הפרח דווקא בגינה הזו? ומה אם יוסי היה שותל את הפרח בגינה, והייתה אדמה מתאימה והיו מים, אבל שעה לאחר מכן הייתה מתרחשת רעידת אדמה והזרע היה נבלע בבקע עמוק? ישנם אינספור אירועים בהיסטוריה של כדור הארץ שיכלו למנוע מהפרח לצמוח בגינה, או למנוע מהמחאה החברתית להתרחש.

הדיון הפילוסופי הזה לא אומר שאין אירועים שקורים בגלל סיבות. הוא כן אומר שאנחנו צריכים להיזהר, להבין שהרבה פעמים האקראיות משחקת תפקיד חשוב, ולהיזהר כפליים כאשר אין לנו אפילו עדות לסיבתיות של ממש. למשל, בישיבות של וועדת טרכטנברג טענה קרנית פלוג, אז ראש מחלקת המחקר של בנק ישראל והיום הנגידה, שאחת הסיבות למחאה החברתית היא האחוז הנמוך יחסית של הוצאות אזרחיות מתוך כלל הוצאות הממשלה. אכן, ישראל מוציאה מעט באחוזים ביחס למדינות אחרות, אבל האם משתתפי ההפגנות היו מודעים לכך או הושפעו דרמטית מתנועה של כמה אחוזים לכאן או לשם? רוב המוחים הגיעו משני העשירונים העליונים של האוכלוסיה, בעוד שהעניים בישראל שייכים ברובם דווקא לקבוצות פוליטיות שלא היו מעורבות במחאה, כגון חרדים וערבים. גם הנתונים לא תומכים בטיעון זה: ההוצאה האזרחית הייתה נמוכה שנים רבות לפני המחאה החברתית ונשארה נמוכה שנים רבות אחריה, שיעורי אי השוויון והעוני בישראל נמצאים דווקא בירידה מאז 2006-2007, האבטלה נמצאה בירידה בשנים שלפני המחאה, ההכנסה למשק בית הייתה במגמת עליה בשנים שלפני המחאה החברתית וכך הלאה (התרשימים הבאים לקוחים מספר התרשימים של פורום קהלת לכלכלה).

דפני ליף הקימה את האוהל שלה בשדרות רוטשילד כתוצאה משכר הדירה הגבוה בתל אביב. בשנים שלפני המחאה שכר הדירה אכן עלה בישראל באופן משמעותי, כך שבנושא זה אנחנו נמצאים על קרקע יציבה למדי: הסיבה המוצהרת תואמת את הנתונים. אבל ההתגלגלות של האוהל היחיד להפגנות ענק הייתה במידה רבה סוג של "אפקט פרפר", שהחל עם הגעתם של סקרנים ומשתתפים נוספים, ונבע מאווירה כללית של חוסר אמון בממשל שהייתה קיימת במדינת ישראל וביחוד בקרב השמאל לפחות מאז רצח רבין, ואולי אף לפניו, אווירה שהתחזקה מאוד בתקופה של מלחמת לבנון השנייה וכתוצאה מחטיפת גלעד שליט, מהחקירות של אולמרט, קצב ובכירים אחרים בממשלה ובצה"ל. גורם נוסף הוא המשבר הכלכלי של 2008, שבעקבותיו פרצו "מחאות חברתיות" ברחבי העולם. ישראל כמעט שלא נפגעה מהמשבר, אבל בזמן אמת רבים קישרו בין המחאה החברתית כאן לבין המחאות בארצות אחרות, ובהפגנות אנשים הניפו שלטים עם סיסמאות שהועתקו מההפגנות בחו"ל. בהחלט יתכן שלולא המשבר של 2008, לולא מלחמת לבנון השנייה, לולא מחאת הקוטג', לולא אינספור אירועים אחרים, או במקרה שבו דפני ליף לא הייתה בחורה צעירה בעלת עיניים חולמניות אלא גבר שמן ומקריח בשנות הארבעים לחייו, המחאה החברתית לא הייתה מתרחשת כלל – גם אם שיעור ההוצאה האזרחית מתוך התוצר ומחירי הדיור וכל מני נושאים אחרים היו נשארים בדיוק כפי שהיו.

?
?
?
?

כשקוראים סיכומים של המחאה החברתית, או את הערך בנושא בוויקיפדיה, מתקבל רושם מוטעה בנוגע לסיבות למחאה החברתית. האמת היא שאנחנו פשוט לא יודעים מהן הסיבות העיקריות, מכיוון שאנחנו לא יכולים לחזור אחורה בזמן, לבצע ניסויים ולראות אילו גורמים היו מונעים את התרחשותה של המחאה. אישית אני מאמין שסיבה מרכזית לגודלן של ההפגנות הוא המעורבות של בחורות צעירות והקמת מאהל באווירה וודסטוקית מגניבה שמשכה צעירים וסקרנים בהמוניהם, בעוד שסטטיסטיקות אגרגטיביות בנוגע לאי שוויון, שכר ריאלי והוצאה ממשלתית (ואולי גם מחירי הדיור) היו הרבה פחות רלוונטיות, והודבקו לעניין בדיעבד ממניעים פוליטיים ואידיאולוגיים.

מהן התוצאות של המחאה החברתית?

קשה לטעון ברצינות שהמחאה החברתית "גרמה" למשהו, מלבד גידול דרמטי בפוטנציאל ההשתכרות של סתיו שפיר ובפופולאריות של הבלוג שלי (אחת הרשומות הויראליות הראשונות שלי נכתבה בתקופת המחאה). כאמור, לא ניתן לנתק את המחאה החברתית מחוסר האמון הכללי ששורר בקרב הציבור הישראלי עוד מאז שנות התשעים, ואולי אף לפני כן. על כן, כל "תוצאה" לכאורה של המחאה החברתית יכולה באותה המידה להיות תוצאה של חוסר האמון הזה, או של תהליכים דמוגרפיים עמוקים שהובילו גם להתפרצותה של המחאה וגם לדברים אחרים - אבל אפילו תוצאות כאלו קשה מאוד לראות.

ראשית כל, הכי חשוב: שום שינוי במפה הפוליטית לא התרחש בעקבות המחאה. למרות כל הרעש ההפגנות מעולם לא חצו את גבולות המחנה הפוליטי של השמאל ולא התפשטו לפריפריה במספרים משמעותיים, ולמעשה השם "מחאת השמאל" יהיה יותר מדויק מהשם "המחאה החברתית". בבחירות הסמוכות ביותר למחאה שלי יחימוביץ', שהציגה אידיאולוגיה "חברתית" וגייסה למפלגתה שניים ממנהיגי המחאה ואת מנואל טרכטנברג, זכתה ל-15 מנדטים לעומת 13 בשנת 2009. דווקא יאיר לפיד היה המנצח הגדול של הבחירות ההן, במידה רבה בזכות הנושא של יחסי חרדים-חילוניים שלא הופיע כלל במחאה החברתית. גם בשנים שלאחר מכן השמאל לא קצר שום הצלחות משמעותיות.

שום רעיונות חדשים לא עלו במסגרת המחאה. המוחים הציגו בעיקר סיסמאות כלליות וחסרות משמעות על צדק חברתי, שחלקן הועתקו מההפגנות בחו"ל ואחרות הופיעו גם בצעדה המפורסמת של ויקי כנפו כעשור לפני המחאה ועוד לפני כן, ובכל מקרה הם התנגדו לכל צעד אופרטיבי והסתפקו בהבעת תקווה כללית לכך שהממשלה איכשהו תפתור את כל בעיותיהם. המחאה לא היוותה נקודת מפנה בדעת הקהל הישראלית או בגישה של התקשורת הכלכלית, שנטתה לגוון פופוליסטי של סוציאליזם עוד לפני המחאה ונוטה באותו הכיוון כיום. ישנם ארגונים שקמו בעקבות המחאה החברתית, כמו הסדנא לידע ציבורי או ניסיונות לארגן התפקדות בקנה מידה המוני למפלגות הגדולות, אבל היו ארגונים אזרחיים כאלו גם לפניה, ולמרות כל המאמצים החיוביים ההשפעה שלהם על המציאות היא בסופו של דבר זניחה. גם אם הייתה עליה כלשהי במידת המעורבות הציבורית בפוליטיקה, היא לא היתרגמה לשינוי במפה הפוליטית או להופעתם של מנהיגים פוליטיים מזן חדש.  

כמעט שום רפורמה משמעותית לא התרחשה בעקבות המחאה, ושלל מאמרים (למשל זה של יורם גבאי) שטוענים שכן טועים ומטעים. כדי לטעון שרפורמה כלשהי התרחשה בגלל המחאה נדרשים שלושה תנאים: רפורמה אשר הוצגה באופן מפורש בתור דרישה על ידי המוחים, לא הייתה בתהליכי ביצוע או תכנון לפני המחאה, ויושמה באופן מלא אחרי המחאה. ככל הידוע לי (ותקנו אותי אם אני טועה) הרפורמה היחידה הממלאת את שלושת התנאים האלו היא הגדלת הסבסוד לחינוך פעוטות בגילאי 3-4, דרישה שהועלתה במסגרת "מחאת העגלות" שאין בה בשורה משמעותית למעמד הביניים הישראלי, שממילא משלם את מרבית המיסים ולכן מממן את הסובסידיות שהוא מקבל בעצמו (כתבתי על הנושא בהרחבה כאן). חברי וועדת טרכטנברג ניסו למנף את המחאה לשורה של רפורמות כלכליות נוספות שרובן חיוביות, אך מרבית ההמלצות בדוח היו נושאים שמשרד האוצר מנסה לקדם ממילא בכל שנה במסגרת חוק ההסדרים, כבר שנים רבות לפני המחאה החברתית, וחלק ניכר מההמלצות לא יושמו (ראו סיכום כאן). אין שום סיבה מיוחדת להאמין שהמלצות כגון דיגיטציה של ספרי לימוד או שילוב חרדים וערבים בהשכלה הגבוהה שהופיעו בדוח טרכטנברג יושמו רק בגלל המחאה החברתית, אין היגיון בטענה שלפיה אי השוויון שנמצא בירידה עוד מאז 2007 הושפע מהמחאה, או ששכר המינימום, שעולה ממילא בערך פעם בחמש שנים בעקבות קמפיינים פוליטיים, לא היה עולה בשנים האחרונות לולא המחאה. המלצות אחרות של דוח טרכטנברג, כגון אלו שעסקו במתווה מס החברות, אומצו אבל בוטלו על ידי ממשלות מאוחרות יותר (ובמקרה של מס החברות – טוב שכך). חשוב לזכור שמובילי המחאה החברתית בכלל התנגדו לועדת טרכטנברג, והקימו צוות אלטרנטיבי שניסה לדחוף כל מני נושאים כמו דיור ציבורי, למזלנו ללא שום הצלחה בפועל.

גם בנוגע לועדת קדמי, שעסקה בתחרותיות בשוק המזון, קשה לטעון שלמחאה הייתה השפעה משמעותית. המלצות הוועדה היו חלביות למדי, והרפורמות החשובות ביותר בתחום יוקר המחיה בשנים האחרונות כללו הפחתת מכסים על יבוא מזון ואת החלשת כוחו של מכון התקנים – רפורמות שהובילו דווקא אנשים שהתנגדו למחאה החברתית כגון נפתלי בנט, ושעומדות בסתירה מוחלטת לסיסמאות הסוציאליסטיות שהושמעו בהפגנות. ולבסוף, בנוגע לרפורמות בשוק הדיור, חלקן תוכננו עוד לפני המחאה בעקבות עליות המחירים, ואלו שצצו בעקבות המחאה לא הובילו עד כה לשינוי משמעותי כלשהו (אישית אני בספק שיש ביכולתם של הפוליטיקאים להביא לירידה במחירי הדיור בישראל בטווח הקצר).

"אז אתה טוען שיציאתם של מאות אלפי אנשים לרחובות הייתה חסרת משמעות לגמרי?"

לא בדיוק.

ראשית כל, היא הייתה משמעותית עבור האנשים שהפגינו. גם אני השתתפתי באחת ההפגנות הגדולות, ראיתי את ההמונים, שמעתי את הסיסמאות, הרגשתי את האנרגיות. פסיכולוגים ואנתרופולוגים תיארו במחקרים רבים את האפקט של אירועים המוניים כגון טקסים דתיים, מסיבות טראנס או צעדות צבאיות מבחינת התחושה של חיבור למשהו גדול ומשמעותי יותר ממך, הזרימה עם העדר, האופטימיות, האלטרואיזם, האיבוד של העצמי (ראו למשל כאן). המחאה החברתית גם הייתה אירוע כזה של תנועה המונית, בסדר גודל יוצא דופן. כשאתה בתוך כל זה ומרגיש את האנרגיות העצומות של החיבור עם מאות אלפי זרים קשה לתפוס שהסובבים אותך הם רק חלק קטן מאוכלוסית המדינה, שרובם שייכים למחנה פוליטי זניח יחסית, קשה לפתח גישה ספקנית וקשה גם לראות עד כמה הדרישות הן לא ממוקדות או לא ריאליות. על כן ההתנגשות עם המציאות הייתה קשה במיוחד: רבים נדהמו מחוסר ההשפעה של המחאה על המערכת הפוליטית, ועד היום הם מנסים לחפש תירוצים, להמציא שדים דמיוניים שהתאחדו יחדיו כדי להרוג את המחאה או לספר סיפורים מורכבים אודות השפעותיה העצומות של המחאה החברתית "על השיח". עבור רבים מאלו שלקחו בה חלק פעיל, המחאה תמיד תיזכר בתור סוג של נקודת שיא בחייהם – לא בגלל שהיא באמת שינתה משהו במציאות הישראלית או בדעותיהם של אותם אנשים, שמן הסתם גם לפני המחאה הייתה להם נטיה בכיוון הסוציאליסטי, אלא בגלל שהשתתפות באירוע המוני שכזה, התחושה של החיבור והאנרגיות, הן חוויות רגשיות עמוקות מאוד שלא יוצא לנו לחוות הרבה פעמים במהלך חיינו (ביחוד לא לחילוניים, מה שאולי מסביר את ההתלהבות הפחותה יותר של הציבור הדתי מהמחאה).

שנית, יציאתם של מאות אלפי אנשים לרחובות הייתה משמעותית בתור סימפטום לחוסר האמון העמוק של ישראלים רבים בממשלתם. כפי שניתן לראות בתרשים הבא, הלקוח מחוברת התרשימים של פורום קהלת לכלכלה, המיקום היחסי של ישראל בנוגע לרמת האמון והשחיתות הנתפסת רחוק מלהיות טוב.

כן, המחאה יכלה שלא להתרחש כתוצאה משלל אירועים מקריים, ויתכן שלא היו לה תוצאות משמעותיות בזכות עצמה, אבל חוסר האמון הוא אמיתי ויש לו השפעות אמיתיות. באווירה של חוסר אמון יזמים חוששים להשקיע לטווח ארוך, לחתום על חוזים, וכל עסקה מלווה בעלויות גבוהות של אכיפה, רגולציה ופיקוח. במערכת הפוליטית נוצר מעגל משוב שלילי: חוסר האמון בקרב הציבור, התקשורת, הפקידות הבכירה והמערכת המשפטית לא מאפשר לפוליטיקאים לבצע מהלכים משמעותיים, ובתגובה לכך מנהיגים פוטנציאלים ופקידים אשר מסוגלים להוביל ולשנות מסרבים להתגייס למערכת, ואנחנו נשארים עם פוליטיקאים ופקידים שהתמחותם היא בשמירה על המצב הקיים תוך פיזור סיסמאות יפות. לאור פרשות השחיתות שנחשפו בעשור האחרון קשה לטעון שחוסר האמון הזה בלתי מוצדק, הוא קיים גם בימין ולא רק בשמאל, ובתור ראש ממשלה בנימין נתניהו לא ביצע מהלכים משמעותיים להתמודדות עימו. נראה שבמקום לעודד אמון בעצמו ובממשלתו, לפחות מצד בוחרים ימניים, נתניהו מתמקד בלעודד פחדים וחוסר אמון גבוה יותר ביריביו הפוליטים.   

סיכום

לפעמים דברים מתגלגלים וקורים מסיבות שקשה לנו לתפוס אותן, ורק בדיעבד אנחנו מספרים לעצמנו איזה שהוא סיפור הגיוני על דבר כזה שהוביל לדבר אחר. המחאה החברתית הייתה אירוע דרמטי מבחינה וויזואלית, מבחינת העוצמה, מבחינת כמות האנשים שהשתתפו בה ומבחינת הסיקור התקשורתי, אבל ניתוח אובייקטיבי של הדברים מעלה שהיא הייתה יותר סימפטום שיצא משליטה של מגמות קיימות מאשר נקודת מפנה בהיסטוריה הכלכלית-חברתית במדינת ישראל.

?

עבורי ועבור רבים אחרים שלקחו חלק בהפגנות ובדיונים סביבם, המחאה החברתית הייתה אירוע בלתי נשכח. ישנם אנשים ששינו את מסלול חייהם בעקבותיה באופן משמעותי. אבל נקודות מפנה ברמה הלאומית, במדינות דמוקרטיות, לא מתרחשות בעקבות הפגנות ענק ברחובות אלא בעקבות מהפכים פוליטיים, למשל מהסוג שהוביל לתכנית ההתנתקות, להסכמי אוסלו או לשלום עם מצרים. השינוי הזה מתרחש בקלפי ובראשם של פוליטיקאים. הכוחות שהובילו את המחאה החברתית לא היו מספיק חזקים וממוקדים כדי להוביל לשינוי שכזה, והפוליטיקאים שייצגו את הדעות האלו בכנסת לא הצליחו לצבור פופולאריות משמעותית בקרב הציבור הרחב עד כה. הנושא המרכזי שסביבו נחלקת המערכת הפוליטית היה ונותר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולמרות קשקשת אינסופית על כלכלה וחברה מרבית הישראלים בסופו של דבר רק מתאימים בדיעבד את דעותיהם הכלכליות למפלגות שמייצגות את דעתם בנוגע לנושאים המדיניים והביטחוניים, ולמרבית הפוליטיקאים אין שום אידיאולוגיה או אג'נדה כלכלית מלבד סיסמאות חסרות פשר.

גם לפני המחאה וגם כיום, החברה הישראלית נשארה מפולגת בין מספר רב של שבטים, כאשר כל שבט מנסה למשוך את השמיכה לכיוון שלו. המחאה החברתית, בסופו של דבר, ייצגה רק שבט אחד, אולי רועש, ממוקד גיאוגרפית ומקושר תקשורתית, אבל לא גדול במיוחד. שינוי של ממש במגמות הכלכליות והחברתיות בישראל, לטובה או לרעה, יתרחש רק אם המפה השבטית תשתנה באופן משמעותי.

אורי כץ |דעת מיעוט

על עצמי:

דוקטור לכלכלה, נמצא כעת בפוסט-דוקטורט באוניברסיטת בראון. נושא הכתיבה העיקרי שלי הוא כלכלה, גם ברמה האקדמית וגם ברמה האקטואלית, אם כי מדי פעם אני כותב גם על תחומים אחרים.

לפוסטים קודמים בבלוג, כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ