למה כחלון הוא משרי האוצר הגרועים שהיו בישראל? ארבע סיבות

בחמש השנים האחרונות יזם כחלון תוכניות פופוליסטיות, נכנע לקבוצות האינטרס, דירדר את מעמדו של משרד האוצר, והציב את כלכלת ישראל במקום מסוכן במיוחד. גם לנתניהו יש אחריות לכך

אורי כץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה כחלון. האכפתיסטים אינם מצטיינים בלוגיקה
משה כחלון. האכפתיסטים אינם מצטיינים בלוגיקה קרדיט: אמיל סלמן
אורי כץ

ראשית, גילוי נאות: בבחירות 2015 הצבעתי עבור כולנו של משה כחלון. באותה התקופה ביקרתי דרך קבע את מדיניותו של שר האוצר דאז, יאיר לפיד, ולא היתה לי חיבה לאף אחת מהמפלגות הקיימות. כחלון טען שהוא מעוניין להחדיר תחרות לחלקים רבים מהמשק, כפי שעשה בענף הסלולר בתפקידו הקודם, והמצע שפרסמה מפלגתו היה עדיף בעיני על המצעים של אחרות. בדיעבד, התוצאה היתה מאכזבת מאוד. הודעתו של כחלון אתמול (ראשון) על פרישתו מהחיים הפוליטיים היא הזדמנות לסכם את כלל הטעויות שביצע, מתוך תקווה שלכולנו יהיה מזל טוב יותר עם שר האוצר שיבוא אחריו.

1. עלייתה של "כלכלת דובוני אכפת-לי"

הגישות המסורתיות למדיניות כלכלית נחלקות בדרך כלל בין שמאל, המעוניין במסים גבוהים ומערכת רווחה נדיבה, לימין, המעוניין במסים נמוכים ומערכת רווחה מצומצמת. אך בישראל צמח בעשור האחרון זרם נוסף, "אכפתיזם", שהמיקוד שלו הוא בכוונות ולא בתוצאות.

האכפתיסטים רואים בממשלה "דובון אכפת-לי" ענק שמטרתו העליונה היא הפצת אהבה וחיבוקים לכל שכבות האוכלוסייה, ובייחוד לעבר אלו הזקוקים ביותר למנה גדושה של אהבה ואכפתיות. האכפתיות היא לא אמצעי לשיפור חייהם של בני אדם עלי אדמות, אלא המטרה עצמה. האכפתיסטים מודדים את עצמם לפי כמות הכספים הציבוריים שהצליחו להקדיש לקבוצה מסוימת של אנשים סובלים, כגון ניצולי שואה או נכים, ולא חס וחלילה לפי יכולתם להשיג את המטרה, כלומר להפחית את הסבל של חברי הקבוצה. קידום רמת החיים של כלל הציבור בישראל כלל אינו נכלל בסדר היום שלהם, ואנשים שאינם סובלים מספיק, כמו למשל עשירים או בעלי דירות, מסומנים בתור אויב העם.

מכיוון שהאכפתיות היא לא אמצעי אלא מטרה, האכפתיסטים מעוניינים בו זמנית במיסוי נמוך ובמערכת רווחה רחבה, למרות שהדברים אינם מסתדרים מבחינה לוגית. באופן כללי האכפתיסטים אינם מצטיינים בלוגיקה. למשל, הם תומכים במתן הטבות מס למעמד הביניים, למרות שמעמד הביניים משלם את מרבית המסים, כך שההטבות עבורו הן בסך הכל סיבוך בירוקרטי מיותר המעביר כסף מכיס אחד לכיס אחר של אותה קבוצה.

פעולות רבות של כחלון, כגון "נטו למשפחה" למיניהן, החוק המיותר להגבלת שכר הבכירים במערכת הפיננסית, והימנעותו מהעלאת גיל הפרישה לנשים משקפות את התפישה האכפתיסטית, את המיקוד בכוונות ולא בתוצאות. גם מדיניות הדיור של כחלון משקפת את אותה התפישה, למשל בנוגע לתוכנית המטופשת למתן משכנתא בשיעור של 90% מערך הדירה, בנוגע לתוכניות פיקוח על שכר הדירה (שהובילו לעימותים ביני ובין ח"כ לשעבר רועי פולקמן), ובעיקר בנוגע ליהלום שבכתר - תוכנית "מחיר למשתכן". רק אכפתיסט מושבע יכול לשווק הגרלת דיור המונית בתור "מדיניות חברתית", למרות שמהותה היא העברת כספי ציבור למספר מצומצם של זוכים שאינם עניים כלל, תוך כדי יצירת בזבוז עצום בדרך. תוכנית זו מעולם לא נועדה באמת להשפיע על מחירי הדירות. כחלון אמר בראיון ב-2016 שהוא מאמין שהמחירים עולים ויורדים באקראי, הוא פשוט קיווה שיתמזל מזלו לכהן בתקופת הירידה. המטרה האמיתית של תוכנית מחיר למשתכן היתה להפגין אכפתיות.

כחלון ושרת השיכון מסיירים באתר פרויקט "מחיר למשתכן" בבאר שבע. הגרלה המונית כמדיניות חברתית
כחלון ושרת השיכון מסיירים באתר פרויקט "מחיר למשתכן" בבאר שבע. הגרלה המונית כמדיניות חברתיתצילום: אליהו הרשקוביץ

חייבים להודות שכחלון לא המציא את הגלגל. גם לפיד היה אכפתיסט ותוכנית "מע"מ אפס" שניסה לקדם היתה אפילו גרועה יותר ממחיר למשתכן, מכיוון שהיה קשה יותר לבטל אותה. ניתן לזהות עקבות אכפתיזם בקרב פוליטיקאים ישראלים רבים בהווה ובעבר, אך כחלון שרד בתפקיד זמן רב יותר מלפיד והפך את האכפתיזם לאמנות. התוצאה היתה שבירה חדה של תפקידו המסורתי של משרד האוצר, מה שמעביר אותנו לסעיף הבא.

2. כניעה לקבוצות אינטרס

במשך עשורים רבים היה משרד האוצר המגן הראשון והאחרון על כספי הציבור בישראל. שריו ופקידיו היו אלו שעמדו בפרץ ומנעו על פי מיטב יכולתם תוכניות פופוליסטיות, העברת כספים לקבוצות אינטרס ובזבוז במגזר הציבורי, וכן קידמו רפורמות חשובות שתרמו לרמת החיים, בדרך כלל על חשבון פגיעה בקבוצות אינטרס צרות. שאר משרדי הממשלה, לעומת זאת, שימשו במידה רבה בתור לוביסטים של קבוצות האינטרס: משרד התעשייה היה הלוביסט של התעשיינים, משרד החינוך שימש בתור לוביסט של ארגוני המורים, משרד החקלאות תפקד בתור הלוביסט של החקלאים, וכך הלאה. משרד האוצר היה היחיד שהסתכל על המכלול מנקודת מבטו של האזרח הישראלי הממוצע, ולא מנקודת מבטה של קבוצת אינטרס כזו או אחרת. לא תמיד הוא ניצח במאבק הפוליטי, אבל עצם קיומו של שומר בשער היה קריטי להתנהלות התקינה של כלכלת ישראל.

ואז הגיע כחלון והתגלה במהלך כהונתו כשר אוצר נעדר חוט שדרה, המסרב להילחם בקבוצות אינטרס ומתכופף שוב ושוב בפני כל רוח המאיימת לנשוב. במקום להבין שתפקידו הוא להמשיך ולהגן על הקופה הציבורית מהשודדים הרבים המאיימים לכלותה, הוא נתן לשודדים להיכנס פנימה. בין השאר, נכנע לחקלאים בנוגע לרפורמות בענף המזון, נכנע לדרישות התקציב של משרד הביטחון, נכנע לדרישות השכר של ההסתדרות, נכנע לארגוני הנשים בנוגע להעלאת גיל הפרישה, ובשנה האחרונה נכנע גם לדרישות המופרכות של גמלאי השוטרים והסוהרים. כמובן, לכל שר אוצר ישנו סדר עדיפויות משלו, ויתכנו שרי אוצר שיעדיפו להקצות תקציבים לקבוצת אוכלוסייה כזו ולא לאחרת. אך לכחלון אין סדר עדיפויות, הוא פשוט נכנע לכולם. בידו האחת הוא הגדיל את הוצאות הממשלה על הטבות לשלל גורמים (והיה מגדיל אותן עוד יותר, למשל בנוגע להסכם עם הנכים, אם גורמים אחרים לא היו עוצרים בעדו), ובידו השנייה הפחית את הכנסות הממשלה באמצעות הנחות מיסוי שונות, שנועדו, כאמור, להפגין אכפתיות.

נכים חוסמים את כביש החוף ב-2017
נכים חוסמים את כביש החוף ב-2017

התוצאה המיידית של כניעה לסחטנות היא התגברותה של הסחטנות. על כן, חסימת כבישים בהפגנות הפכה לאירוע שבשגרה. בשנתיים האחרונות נחסמו כבישים באזורים שונים בארץ על ידי ארגוני הנכים, על ידי עובדי "מלט הר טוב" שמחו על יבוא מלט לישראל ועל ידי עובדים סוציאלים, והאופנה התפשטה עד מהרה גם למאבקים שאינם קשורים באופן ישיר למדיניות כלכלית, כגון מאבקם של יוצאי אתיופיה.

3. הגדלת הגירעון

תוצאה חמורה עוד יותר של האכפתיזם והכניעה לסחטנות, היא הגידול בגירעון. במהלך השנים האחרונות השתמשו כחלון ושליחיו בשיטות שונות כדי להסוות את הגדלת הגירעון, נושא שהגיע גם לדו"ח מבקר המדינה (לא במקרה שכר כחלון עורך דין כדי להגן על עצמו מהדו"ח). במקום סובסידיות שקופות שנספרות בתקציב המדינה הוא העדיף לחלק למגזרים שונים הנחות מס, והעלויות של תוכנית מחיר למשתכן נרשמו בספרי רשות מקרקעי ישראל. התרעותיהם של שומרי הסף, כגון החשבת הכללית לשעבר במשרד האוצר מיכל עבאדי-בויאנג'ו ועדי ברנדר מבנק ישראל, נפלו על אוזניים ערלות. במקום לדבר על הגירעון עצמו, ההפרש בין הכנסות הממשלה להוצאותיה, כחלון ושליחיו עברו לדבר על הסטייה מיעד הגירעון - כאילו שרק סטייה ממנו היא "גירעון", ואם בשנה אחת אנחנו סוטים למעלה ובשנה אחרת אנחנו סוטים למטה - אז בעצם הכל בסדר.

אבל לא הכל בסדר. כל שנה של גירעון מגדילה את חובותיה של המדינה. מדיניות כלכלית נבונה תחתור להפחתת הגירעון בתקופות טובות לכלכלה, כגון העשור האחרון, על מנת שכשיגיע משבר כלכלי וההכנסות ממסים ירדו בחדות יהיה אפשר להגדיל את הגירעון באופן זמני, ולהפחית את הפגיעה ברמת החיים של האזרחים. כחלון הוביל מדיניות הפוכה: הוא הגדיל את הגירעון, והציב את מדינת ישראל במקום מסוכן מאוד. אם יתרחש משבר כלכלי עולמי בקרוב, הממשלה תאלץ לחתוך בחדות בהוצאות על בריאות ורווחה ולהעלות מסים, מכיוון שהיא תתקשה ללוות כספים ולהגדיל את הגירעון. העלות הכלכלית והחברתית של מדיניות צנע שכזו עשויה להיות גבוהה מאוד. כלכלני האוצר מודעים כמובן לבעיה, אבל תחת כהונתו של כחלון הם לא יכלו לעשות דבר, מה שמוביל אותנו לנקודה הרביעית והאחרונה.   

4. פוליטיזציה של משרד האוצר

פקידי האוצר הם ככל הנראה הראשונים שינשמו לרווחה כשכחלון יעזוב את המשרד. הם כמובן אינם יכולים להביע בפומבי את סלידתם ממנו ומהמנכ"ל שמינה מעליהם, אך היא ידועה היטב לכל מי שמכיר את ההתרחשויות מאחורי הקלעים, ובולטת גם במסגרת העיסוק בתחזיות הגירעון. הסיבה ליחסים המעורערים בין כחלון לבין פקידיו היא הפיכת משרד האוצר ממשרד מקצועי, הממליץ על מדיניות בהתאם לתובנות העולות מהמחקר הכלכלי, למשרד לחלוקת מתנות לאוכלוסיות שכחלון מעוניין בקולותיהן בקלפי. השיא של התהליך היה שלטי החוצות המפארים את מדיניותו של כחלון, משל היה מנהיג דיקטטורי של ארץ מתפתחת כלשהי.

כחלון ועבאדי-בויאנג'ו. לא שעה לאזהרות
כחלון ועבאדי-בויאנג'ו. לא שעה לאזהרותצילום: ליאור מזרחי

משרד האוצר הפך לעוד משרד לובי אבל לא של קבוצת אינטרס ספציפית, כי אם של כל קבוצות האינטרס יחדיו. אין יותר ערך לדו"חות כלכליים מלומדים, ניתוחי עלות-תועלת, אנליזה של נתונים - הכל נזרק לפח ברגע שהשר מגיע למסקנה שאפשר לקושש עוד כמה קולות מהיכן שהוא. כתוצאה מכך, לא קודמו רפורמות חיוניות שיכלו להעלות את פריון העבודה בישראל או להגביר את רמת התחרותיות, לא בוצעו מספיק השקעות בתשתיות, וישראל לא סגרה את הפער ברמת החיים בינה ובין המדינות העשירות.

לנוכח השתקתו של משרד האוצר, בלית ברירה, נאלץ בנק ישראל לקחת את המושכות, לתפקד בתור המבוגר האחראי, ולבקר בחריפות את מדיניותו של כחלון. טוב שיש עוד גורם אובייקטיבי במגזר הציבורי מלבד משרד האוצר, אך בסופו של דבר לבנק ישראל "אין שיניים". רק למשרד האוצר יש. אם מגמת הפוליטיזציה של משרד האוצר תימשך גם בממשלות הבאות, התוצאה תהיה הידרדרות דרמטית בנורמות ההתנהלות התקינה שממשלת ישראל אימצה מאז תכנית הייצוב של 1985 - אותן נורמות שהן המאפיין העיקרי המבדיל בין מדינות מפותחות למדינות נחשלות.

סיכום

לפני שנים רבות הכרתי ילד בבית הספר היסודי שניסה לקנות חברים בכסף. בסופו של דבר הוא נשאר ללא כסף וללא חברים. כחלון מזכיר מעט את הילד ההוא, מלבד העובדה שהכסף שחילק לא היה שייך לו, אלא לכלל משלמי המסים. מהלכיו לא הצליחו להקנות לו תמיכה משמעותית בציבור, כולנו התרסקה במערכות הבחירות האחרונות, ועל כן כחלון נאלץ לפרוש מהמערכת הפוליטית. לצערנו, הוא פורש לאחר שמרבית הנזק כבר נעשה, ושרי האוצר הבאים יאלצו לטרוח רבות על מנת לשקם את הכלכלה.

האם כחלון הוא האשם היחיד בכל הרעות החולות שמניתי? לאורך כל תקופת כהונתו, הוא נאלץ לעבוד תחת ראש ממשלה שאחת ממטרותיו היתה להעביר קולות בוחרים מכולנו לליכוד. בהחלט ייתכן שגם אם כחלון היה בוחר להיאבק נגד קבוצות האינטרס, הוא היה מוצא את עצמו לבד במערכה, ללא שום גיבוי מצדו של נתניהו. וכך, התחרות בין השניים דחפה את כחלון לרמות גבוהות יותר של פופוליזם.

נתניהו וכחלון בישיבת הממשלה, השבוע
נתניהו וכחלון בישיבת הממשלה, השבוע. תחרות שדחפה את שר האוצר לפופוליזםצילום: אלכס קולומויסקי

מצד אחד, עובדה זו איננה פוטרת את כחלון מאחריות. הוא לא טירון פוליטי, הוא היה יכול להעדיף מראש משרד אחר ובחר לכהן בתור שר האוצר כשהוא מודע לאילוצים הללו. מצד שני, המשמעות היא שגם נתניהו אשם במידה לא מועטה בכל הכשלים שציינתי. על כן, כפי שמורשתם הכלכלית של כחלון ולפיד תיזכר לשלילה, כך גם מורשתו הכלכלית של נתניהו בשנים האחרונות, לפחות מאז מינוי לפיד לשר האוצר.

היעדרה של ממשלה מתפקדת כיום פוגע ביכולת הסחיטה של קבוצות האינטרס, וכן כופה קיצוץ מסוים בגידול התקציבי - מגמות חיוביות בהשוואה לתקופת כהונתו של כחלון. מיד עם הקמת הממשלה הבאה צפויה לנו תקופה של קיצוצים והעלאות מסים, ועבורה זקוקה ישראל לשר אוצר מסוג אחר: פוליטיקאי שיהיה חלק ממפלגת השלטון, לא ינהל מלחמות פופולריות עם ראש הממשלה, יקדם רפורמות להעלאת הפריון והצמיחה, ויעסוק בשמירה על היציבות הכלכלית של ישראל במקום בניסיונות להתחבב על ציבורים כאלו ואחרים.

אורי כץ | |דעת מיעוט

על עצמי:

דוקטור לכלכלה, חוקר בכיר בפורום "קהלת" לכלכלה. נושא הכתיבה העיקרי שלי הוא כלכלה, גם ברמה האקדמית וגם ברמה האקטואלית, אם כי מדי פעם אני כותב גם על תחומים אחרים.

לפוסטים קודמים בבלוג, כאן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ