הקרב הבא של ישראל ולבנון: הפעם בקולנוע האמריקאי - התמונה הגדולה - הבלוג של אורון שמיר - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקרב הבא של ישראל ולבנון: הפעם בקולנוע האמריקאי

אחרי שהלבנונים עקפו את ישראל במירוץ לאוסקר, בעוד כמה שבועות יגיעו סרט על דיפלומט אמריקאי בביירות ועל מבצע אנטבה מנקודת מבט בריטית. האם הפקות אמריקאיות, עם ג׳ון האם מצד אחד ומאידך אדי מרסן בתפקיד שמעון פרס, חייבות משהו למדינות וללאומים שהן מספרות את סיפורן?

תגובות
מימין: דין נוריס, ג'ון האם ורוזמונד פייק ב"ביירות"
Sife Eddine El Amine

רוחות המלחמה שנשבו לרגע בצפון הארץ והטרמפ הקבוע של שרת התרבות על ״פוקסטרוט״ שהפעם מעורר מחלוקת בפריז – הכל מזכיר את המלחמה הקודמת בין ישראל ולבנון. זו על הכרטיס לאוסקר, בה השכנה מהצפון עקפה אותנו מימין, ביותר ממובן אחד. הנציג הלבנוני, ״העלבון״, התברג לחמישיית השפות הזרות, בעוד אותו ״פוקסטרוט״ שייצג את ישראל על אפה וחמתה של השרה הסתפק בשלב חצי הגמר. מי שלא רצו באוסקר את סרטו השני של במאי ״לבנון״ שמוליק מעוז, קיבל במקומו סרט של לבנון. מי שחששו מהייצוג העצמי של ישראל וצה״ל, ייאלצו להתמודד עם סרט בו המילים ״ציוני״ ו״יהודי״ הם עלבונות ואריאל שרון משול לוולדמורט – זה שאין לומר את שמו, ושעצם אזכורו מוביל לסכסוך משפטי בין לבנוני נוצרי חמום מוח לבין קבלן פלסטיני. נחשו לבד בעד מי העולם במשפט שמתנהל ביניהם. רמז: השחקן כאמל אל-באשה, איש תיאטרון ממזרח ירושלים המגלם בסרט את הקבלן הפלסטיני, זכה בפרס המשחק בפסטיבל ונציה האחרון.

הקרב על האוסקר כמובן אבוד ונותר רק לגלות אם לבנון תפתיע בענק בתחילת חודש מרץ ותיקח הביתה אוסקר ראשון אחרי מועמדות ביכורים. אבל מבט קדימה אל סוף מרץ ותחילת אפריל חושף מערכה קולנועית נוספת בין ישראל ולבנון, שאולי תשווה את התוצאה דווקא דרך שתי הפקות אמריקאיות. מצד אחד, ״ביירות״ המתמקד בנציג אמריקאי התקוע במשימת תיווך בין לבנון וישראל, ומן העבר השני, ״7 ימים באנטבה״, גרסה מחודשת לסיפור הגבורה הישראלי של חילוץ חטופי המטוס באנטבה, שכמובן הונצח בין היתר בסרט ״מבצע יונתן״.

בשני הסרטים יש כוכבים בינלאומיים (כולל אחת משותפת) לצד שחקנים ישראליים, צוות מרשים מאחורי המצלמות, וחוט מקשר של לוחמה בטרור בשנות ה-70 וה-80 ומדינה שתקועה בין ישראל לאויביה. אפשר יהיה להתרשם מהם בשבועות הקרובים, אבל כבר עכשיו יש כמה וכמה שאלות בוערות שיכולות לחמם מחדש את הגזרה.

״ביירות״ כבר הפציע בפסטיבל סאנדנס בחודש שעבר וצפוי לערוך את בכורתו בבתי הקולנוע האמריקאים והישראליים ב-12 באפריל. זהו הסרט היותר ״לבנוני״ מבין השניים, על אף שהוא הפקה אמריקאית במאה אחוז, שצולמה בכלל בטנג׳יר אשר במרוקו. ג׳ון האם (״מד מן״) מגלם דיפלומט אמריקאי בלבנון של 1972, השוכל את אשתו בתקרית טרור ונמלט מהמדינה. עשור לאחר מכן הוא נקרא לשוב למדינה השסועה על ידי סוכנת CIA (רוזמונד פייק), כדי לתווך בעסקת שחרור של חברו הנחטף בידי ארגון טרור. אותו ארגון שככל הנראה היה אחראי לטראומה הקודמת בחייו, מה שמוסיף שמן למדורה.

מנחם גולן וצוותו על סט הצילומים של "מבצע יונתן" ב-1976
יעקב סער / לע"מ

עוד פרצופים מוכרים בקאסט כוללים את שיאה ויגהאם (״אימפריית הפשע״), דין נוריס (״שובר שורות״), ליילה בכטי (״נביא״) הצרפתייה ונציגנו אלון אבוטבול בתפקיד איש הקשר עם ישראל. את התסריט כתב טוני גילרוי, המתמחה במותחני ריגול ודיפלומטיה (סרטי ״ג׳ייסון בורן״, ״משחק כפול״ ועוד) ועל הבימוי מופקד בראד אנדרסון (״המכונאי״, ״הקריאה״). על העיצוב האמנותי אחראי ערד שאואט הישראלי זוכה האופיר על ״הערת שוליים״, ״מי מפחד מהזאב הרע״ וגם ״פוקסטרוט״, אם לחפש סגירת מעגל.

״7 ימים באנטבה״ מסקרן אף יותר מנקודת מבט ישראלית, ומגיע 40 שנה אחרי ״מבצע יונתן״ של מנחם גולן, שייצג את ישראל באוסקרים של אותה השנה (והפסיד לישראלי אחר, משה מזרחי שייצג את צרפת עם ״כל החיים לפניו״). את סיפור חטיפת המטוס מתל-אביב לפריז ונחיתת החירום באוגנדה ביים הברזילאי ז׳וזה פדיליה, שקנה את עולמו בסרטי ״יחידת עילית״, הופקד על הרימייק של ״רובוקופ״ ומצא את קולו מחדש כמפיק-במאי של הסדרה ״נרקוס״. את התסריט כתב גרגורי ברק (״71״), והקאסט הפעם לא ייאמן: דניאל ברוהל (״ממזרים חסרי כבוד״) ורוזמונד פייק (שוב היא) מגלמים את צמד הטרוריסטים הפרו-פלסטינים שהשתלטו על המטוס והנחיתו אותו במדינה של אידי אמין (נונזו אנוזיי, ״שטח פראי״). את ראש הממשלה יצחק רבין מגלם ליאור אשכנזי (למקרה שצריך עוד קישורים ל״פוקסטרוט״), בעוד השחקן הבריטי אדי מרסן (״חופשיה ומאושרת״) הוא לא אחר מאשר שר הביטחון שמעון פרס. ערבוב הזהויות ממשיך עם וינסנט ריוטה ונטלי סטון הבריטיים בתור דן שומרון ולאה רבין, מארק איווניר כרמטכ״ל מוטה גור, נתי רביץ בתור מפקד חיל האוויר בני פלד, יפתח קליין כאהוד ברק, ואנחל בונני בתפקיד יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ״ל שנפל במבצע חילוץ החטופים, שמאז קרוי על שמו.

אדי מרסן (מימין) בתפקיד שמעון פרס ב"7 ימים באנטבה"
ערוץ היוטיוב של בתי קולנוע לב

כמובן שזו לא הפעם הראשונה בה הפקה שאינה ישראלית מעבדת למסך את הסיפור, כפי שהיה בסרטי הטלוויזיה ״ניצחון באנטבה״ (1976) עם אנתוני הופקינס, ברט לנקסטר, אליזבת טיילור וריצ'רד דרייפוס ו"הפשיטה על אנטבה" (1977) עם צ'ארלס ברונסון ובבימויו של ארווין קרשנר (שהמשיך משם אל ״מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית״). סרטו של גולן הגיע בין היתר כתגובה לסרטים ההם, ובשעה שהמקרה האמיתי עדיין מהדהד חזק בתודעה העולמית, והוא משודר בימי עצמאות בישראל עד היום. אך האם הקולנוע הישראלי של ימינו מוכן להתמודד מחדש עם אותו הסיפור? או אולי נותן לאחרים לעשות את העבודה בשבילו כמו שהיה עם ״מינכן״ של סטיבן ספילברג? שכן במקרים כאלה שבו מקבלי ההחלטות חפים מאינטרסים לאומיים, למרות שילוב שחקנים ישראליים בצוות, יהיה הרבה יותר קשה לבוא בטענות לתוצאה הסופית.

הסרט החדש ״7 ימים באנטבה״ אכן נסמך על מקורות זרים יותר מאשר על סיוע ישראלי, ולמעשה מבטיח לחשוף פרטים חדשים על האירוע המוכר בעיקר בעקבות ספרו של סול דייויד הבריטי. הספר שיצא לאור יחסית לאחרונה, ב-2015 ליתר דיוק, תחת הכותרת האינפורמטיבית מאוד: ״Operation Thunderbolt: Flight 139 and the Raid on Entebbe Airport״. אפשר לומר שאף אחד מהם -  לא הכותבים הבריטיים וגם לא הבמאי הברזילאי, שהביא את הצוות הקבוע שלו לצלם, לערוך ולהלחין – לא חייב שום דבר לישראל מבחינת ייצוג הדברים והמשתתפים. מצד אחר, אפשר גם להאשים את האמריקאים שכמו במציאות הם מתערבים בארצות שאין להם מה לחפש בהן, במקרה של ״ביירות״, או להרחיק לכת ולבקר את הבריטים על חידוש הקולוניאליזם ב-״7 ימים באנטבה״. אבל האמת היא ששתי ההפקות פשוט נמשכו לחומרי הגלם ולא לאינטרסים פוליטיים.

אפשר לראות זאת בבחירות האמנותיות. בהפקה אמריקאית טנג׳יר יכולה לשמש כביירות והצופה המערבי ממילא לא יבחין בהבדל, לפחות לדעת קברניטי הסרט. בסרט האחר, שחקנים בריטיים יכולים לגלם דמויות צבריות (שכמובן מדברות ביניהן באנגלית אבל במבטא ישראלי), בעוד סט של שדה תעופה במלטה אמור לשמש כלוקיישן המרכזי באוגנדה. אף אחד משני הסרטים האלה, בין אם הם מבוססים על המציאות או על דמיונם של היוצרים, לא מתיימר להיות דוקומנטרי ולכן הנאמנות שלו היא קודם כל לסיפור ולחזון הקולנועי. שום גורם לא יבקר אותם על סילוף המציאות, לא מבלי להביך את עצמו, ואם הלבנונים, הישראלים, הפלסטינים או אפילו האוגנדים חוששים מאיך שהסרטים יגרמו להם להיראות בעיני העולם – הפתרון היחיד הוא לצלם את הסיפור שלהם בעצמם. כאמור, ללבנון זה עבד יפה עם ״העלבון״, שהגיע עד האוסקר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#