למה אתם לא מכירים את הסרטים שיתמודדו על פרס אופיר - התמונה הגדולה - הבלוג של אורון שמיר - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אתם לא מכירים את הסרטים שיתמודדו על פרס אופיר

פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע מבקשים להתקרב השנה לקהל, אבל רק שניים מתוך 25 הסרטים העלילתיים שהוכרז על השתתפותם אתמול כבר הוצגו בבתי הקולנוע

תגובות
ג'וי ריגר ומנואל אלקסלסי בסרטה של קרן בן רפאל "אין בתולות בקריות"
דמיאן דופרן

בסוף השבוע של חג הפסח הכריזה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה על 25 הסרטים שיתמודדו השנה על פרסי אופיר, או ״הכרטיס לאוסקר״ כפי שקוראים להם בתקשורת וברחוב כאחד. רק שני סרטים מתוך היבול השנתי, כלומר 8% בלבד, מוכרים בשמם לקהל רוכשי הכרטיסים - ״האופה מברלין״ שהפך ללהיט קטן עם הפצתו בבתי הקולנוע וברשותו גם מניין פרסים, ו״מונטנה״ שיצא מעוטר מפסטיבל הסרטים של חיפה וסיים לא מזמן את הסיבוב שלו באולמות.

גם אם מוסיפים סרטים אחרים שהוקרנו לרגע בפסטיבלים מקומיים, כמו ״אנתרקס״ ו״ילדי הסתיו״ הז׳אנריסטיים, זו עדיין כמות זעומה שמותירה את רוב רובה של הרשימה כאנונימית עבור הקהל הרחב. לקרוא על הרפתקאותיו של ״פרה אדומה״ בפסטיבל ברלין האחרון, או להתרגש יחד עם צוות הסרט ״אין בתולות בקריות״ על השתתפותו בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי בסוף החודש, זה פשוט לא אותו הדבר כמו לראות או אפילו רק לדעת מה מסתתר מאחורי שמות הסרטים.

דווקא השנה פרסי אופיר הבטיחו להיות רלוונטיים מתמיד, עם שינוי מיוחל בתקנון המאפשר התמודדות רק לסרטים שכבר הוקרנו מסחרית, במטרה לקרב בין הקהל לתחרות ולמצב את הטקס כחגיגה של הקולנוע הישראלי ולא רק מסיבה פרטית של התעשייה. לבסוף, התקפלה האקדמיה בראשות המפיק מוש דנון (״עג׳מי״, ״משפחה״) מההצהרות המקוריות והכריזה על פשרה מורכבת ומסועפת. בשלב הראשון, שהחל למעשה החודש, יירשמו כרגיל הסרטים החפצים בכך על הזכות להתמודד, ויוקרנו אך ורק בפני חברי וחברות האקדמיה במהלך השבועות הקרובים. בשלב מאוחר יותר של הקיץ ייערכו הצבעות ויוכרזו המועמדים לפרס לפי חמש קטגוריות שונות כנהוג בטקסי פרסים כמו האוסקר - עליו ישראל עדיין חולמת. זהו השלב בו הוכנס לתקנון סעיף שקובע כי על מנת להיות כשיר למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר על הסרט להיות מוצג מספר מסויים של פעמים בפני הציבור בזמן קיום התחרות, כלומר עד ספטמבר.

כאמור, הרעיון מאחורי השיטה החדשה להוציא את האירוע מחיק התעשייה בלבד, וגם מהגטו התרבותי של תל אביב – שכן אחוז מההקרנות חובה פתוחות לציבור מחוייב שייערך בפריפריה. על הנייר, יש שיגידו שמדובר באופציה שכדאי לנסות, אבל המיקום בלוח השנה יוצר מגוון רחב ומיותר של בעיות. חודשי הקיץ בהם ״פסטיבל פרסי אופיר״ אמור להתקיים הם התקופה העמוסה בשנה הקולנועית מכל זווית שלא תבחרו. מבחינת פסטיבלי קולנוע מספיק למנות את ירושלים ושדרות כדי להבין שלוח הזמנים צפוף גם ככה, ואם נוסיף פסטיבלים בינלאומיים שמחייבים בכורות עולמיות – המועמדים לאופיר יהיו בבעיה כשייאלצו לבחור. שנית, זוהי עונתם של הסרטים הישראליים בעלי האפיל המסחרי יותר, אלה שלא נספרו על ידי חברי האקדמיה בשנה שעברה אבל הצליחו אצל הקהל, והשנה נדמה שוויתרו על מועמדות. שחרורם במקביל למועמדים העתידיים לפרס אופיר עלול ליצור בלבול ותחרות מיותרת. בנוסף, זוהי גם העונה החמה של הסרטים האמריקאיים הגדולים אך קלילים, אותם הקהל מבכר בכל מקרה.

לכן, חבל פעמיים שהאקדמיה לא ניצלה את ההזדמנות להפוך דווקא השנה את הענקת פרסי אופיר לנגישים באמת לקהל, במקום הפלסיבו שהיא מציעה. ראשית, משום שאל חגיגות ה-70 למדינת ישראל כדאי בהחלט היה להצמיד גם תחרות הפתוחה לקהל בכל שלביה, מה שהיה אפשרי בקלות לו היו מתקנים את הטעות הנגררת של אישור התמודדות רק לסרטים שכבר הופצו ומוכרים לקהל (כנהוג בכל העולם מלבד ישראל, אגב). שנית, משום שעל פי מעט המידע שאפשר לקושש על המתמודדים שפורסמו, דווקא מסתמנת שנה מעניינת שיהיה חבל שתתמסמס. חציה של הרשימה המגוונת שייך לסרטי ביכורים, ועל הגיוון שלה תעיד העובדה חלק לא מבוטל ממנה נהנה מייצוג של יוצרות כבמאיות או תסריטאיות, לצד שלושה סרטים העוסקים בעדה האתיופית שלא מונצחת לעתים קרובות על המסכים - ״ליידי טיטי שרה בלוז״ ו״עץ תאנה״ של במאיות בנות העדה האתיופית וגם ״הנשף״ של הצמד שרון מימון וטל גרניט (״מיתה טובה״) שאחת משלוש גיבורותיו הצעירות היא בת העדה.

״הנשף״ גם מסתמן כפייבוריט מבעוד מועד, בזכות זהות יוצריו ועיסוקו בשלוש תיכוניסטיות שיעשו הכל, כולל לטוס לקייב לניתוחים קוסמטיים, כדי להפוך למקובלות בבית ספרם לקראת נשף הסיום. סרטים מסקרנים נוספים מאת יוצרים ותיקים יחסית הם ״עירום״ של ירון שני (״עג׳מי״) שאמור להיות ראשון בטרילוגיה תמטית על אהבה, ו״גאולה״ מאת יוסי מדמוני (״בוקר טוב אדון פידלמן״) ובועז יהונתן יעקב (צלם שהפך לבמאי) על חוזר בתשובה ומוזיקאי רוק בעברו, שחוזר לנגן בחתונות חרדיות כדי לגייס כסף לטיפולים בבתו. ותיק היוצרים השנה הוא ינקול גולדווסר (״מתחת לאף״, ״אין לה אלוהים״) שחוזר לעשייה עם הדרמה המשפחתית ״שרוכים״. עוד שווה להזכיר את העיבוד של הסופר דודו בוסי ליצירתו ״פרא אציל״, בבימויו של מרקו כרמל (״אחותי היפה״), ואת ״סדקים״ בבימויו של אריק לובצקי (״תפוחים מן המדבר״), בו המחזאית מיכל אקרמן מעבדת את יצירתה ״גבול״ על התמודדות של כפייה מינית מהצד של המשפחה המתפרקת.

נעה בירון ב"מונטנה" של הבמאית לימור שמילה
איתן חתוכה

מבין היוצרים הצעירים שינסו להטביע חותם ראוי לציין את אלירן מלכה (״שבאבניקים״) וסרטו ״הבלתי רשמיים״, המביא את סיפור היווסדה של סיעת ש״ס, וכן את רומן שומונוב שסחף אל עולם של תרבות היפ-הופ אשדודית-רוסית בסרטו התיעודי ״החולמים מבבילון״ ויבקש להמשיך זאת בסרטו העלילתי ״כאן ועכשיו״. לקינוח, ישנו גם התפקיד האחרון של אסי דיין בתור לודוויג ואן בטהובן, בסרט ״התשיעית של אסי״ מאת ויקטור בראון ושחר צפניה.

לשם הבהרה, רק חמישה מבין אלה או האחרים שהוזכרו לעיל או בהמשך, יהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ולכן יחוייבו להיות מוקרנים בפני הקהל הרחב עוד בקיץ הנוכחי. אפשר לקוות שזה יעורר מעט את התחרות ולא רק יוסיף מתח והתעסקות מיותרת ליוצרים, ממש כשם שחובה להמשיך לייחל ליישור קו מוחלט של האקדמיה עם הנהוג בעולם ועם ההיגיון הבריא – פרסים פנימיים של התעשייה לעצמה זה נחמד, אבל כדי שיהיה לטקס ערך עבור אלה שעבורם נעשים הסרטים, כלומר הקהל, חגיגת הקולנוע הישראלי השנתית צריכה להיות מורכבת אך ורק מסרטים שכבר נחשפו ברבים.

לרשימת הסרטים העלילתיים באורך מלא המתמודדים לפרסי אופיר 2018.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#