האם פסטיבל קאן איבד את מעמדו היוקרתי? - התמונה הגדולה - הבלוג של אורון שמיר - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם פסטיבל קאן איבד את מעמדו היוקרתי?

פסטיבל הקולנוע הצרפתי הכריז על תוכניית סרטים שונה מזו שציפו לה בתקשורת, שהחלה בתלונות ובספקולציות עוד לפני שמבקריה צפו בסרט ראשון. מי מבין שניהם הוא השמרן הלא מעודכן?

תגובות
סצינה מהסרט "פיירו המשוגע" בכרזה הרשמית של פסטיבל קאן השנה
HANDOUT/רויטרס

מעמדו של פסטיבל הקולנוע היוקרתי בעולם נמצא בסכנה. בסוף השבוע הוכרזה המהדורה ה-71 של פסטיבל הקולנוע של קאן, ונדמה שאף אחד לא מרוצה. עדיין לא שקע ענן האבק של מהומת יחסי האהבה-שנאה בין הפסטיבל הצרפתי לענקית הסטרימינג נטפליקס, ומאז שנודע כי האחרונה מושכת את סרטיה ולא תגיע לריביירה, נעשים מאמצים מצד הפסטיבל להגיע לפיוס. גם העיתונות עסוקה בתלונות על הסרטים שאינם, וגם כשהיא מטפלת בסרטים שכן הוכרזו, ההתמקדות היא בחוסרים. למשל, מיעוט הבמאיות בתחרות הראשית. יכול להיות שפסטיבל הקולנוע שנחשב למעוז השמרנות משתנה לנגד עינינו, אבל כולם עסוקים מדי בפחד משינויים מכדי להבחין בכך? והאם זה לא סוג אחר של שמרנות?

על פסטיבל קאן, לפחות זה שמנהל תיירי פרמו מאז תחילת האלף הנוכחי, נהוג לומר שהוא מועדון סגור. התחרות הראשית, זו שבסופה זוכים ב״דקל הזהב״ שנחשב לשיא השיאים לכל קולנוען, מונה בכל שנה כ-20 סרטים שאמורים להיות הטופ העולמי. אלא שכדי להתקבל אליה צריך בדרך כלל להיות באותה רשימה לא ארוכה מדי של במאים שכבר הציגו בעבר בפסטיבל, מה שהעלה טענות על קבלה אוטומטית של הוותיקים על חשבון לקיחת סיכונים אמנותיים ומתן צ׳אנס לקולות חדשים. עוד קובלנה או טענה חוזרת נגד הפסטיבל הצרפתי היא הסתנוורות מאור הכוכבים של הוליווד והעדפת סרטים עטורי סלבריטאים שיצעדו על השטיח האדום, להוספת גלאם והגדלת סיכויי הסיקור בתקשורת העולמית. אלא ששיטה זו של העדפת שמות גדולים הן בבימוי והן בצוות השחקנים לא הוכיחה את עצמה בשנה שעברה, שבה חגג הפסטיבל את מהדורתו ה-70 שהיתה אמורה להיות מפגן עוצמה – אבל רוב היוצרים החשובים או הכוכבים הגדולים לא היו בשיאם.

ספייק לי
Chris Pizzello/אי־פי

יכול להיות שבפסטיבל הפנימו והפיקו לקחים, אבל העיתונאים שוב לא מרוצים. ״איפה השמות שאנו מורגלים בהם?״ הייתה השאלה שנידונה, והליין-אפ תואר כחלש עוד לפני שמישהו ראה סרט אחד. כלומר, מלבד הוועדה של הפסטיבל שבוחרת את הסרטים לאחר הצפייה בהם, אבל איבדה את אמינותה בעיני התקשורת דווקא כשחרגה מן הנוהל האוטומטי שלה. בהחלט עדיין ניכרים סימנים של ברירות מחדל בתוכנייה השנה, עם הרבה פרגון לקולנוע הצרפתי והאיטלקי ושמות שלא יפתיעו איש, כמו ז׳אן לוק גודאר הקשיש או היוצר האמריקאי ספייק לי. אבל אם לבחון זאת ברצינות, מדובר בקאמבק של לי אל התחרות לראשונה מאז ״קדחת הג׳ונגל״ ב-1991. יכול להיות שסרטו, המבוסס על ספרו של העיתונאי האפרו-אמריקאי רון סטולוורת׳ שהסתנן אל שורות הארגון הגזעני הקו קלוקס קלאן, הוא סרט שראוי להתחרות בקאן? לא נדע עד שלא נראה, אז למה לשפוט מראש?

מבחינת גיוון אתני או מגדרי, הפסטיבל תמיד מזכיר שהוא בוחר את הסרטים לפי איכותם, ובכל זאת נעשתה כאן עבודה טובה מהרגיל בסטנדרטים של הפסטיבל. הקולנוע האסיאתי נוכח מאי פעם, עם נציגים מיפן, סין ודרום-קוריאה – החל ממאסטרים כמו הירוקאזו קורה-אדה (״סיפור משפחתי״) או ז׳אנג ז׳יה-קה (״מגע של חטא״) והמשך בעיבוד מסקרן לסיפור של הרוקי מורקמי, ״האסם הבוער״. אליהם אפשר להוסיף שני יוצרים איראנים, המאסטר אשגר פרהאדי, שזכה באוסקר על ״פרידה״ ו״הסוכן״, שגם יפתח את הפסטיבל, וג׳אפר פאנהי המוחזק במעצר בית אבל מצליח איכשהו ליצור קולנוע. אגב, גם היוצר הרוסי שיציג בתחרות, קיריל סרברניקוב (״הסטודנט״), עצור במולדתו – כך שאי אפשר להאשים בפחדנות פסטיבל המזמין ומנסה לארגן אישורים לשני יוצרים המסובכים עם השלטונות שלהם.

שווה להזכיר שיש בתחרות גם צמד סרטים מזרח תיכוניים – סרט ביכורים של יוצר מצרי בשם אבו בחר שוואקי, וסרט חדש לבמאית הלבנונית נאדין לבאקי (״לאן הולכים עכשיו?״) שאותה מטפחים בקאן זה שנים במסגרות המשניות של הפסטיבל. בנושא מספר הנשים בתחרות הרשמית, שלוש במאיות מתוך 18 אכן נשמע כמו יחס בעייתי, אבל הוא קבוע בשנים האחרונות ומהווה שיפור לעומת חוסר ייצוג או עלה תאנה בדמות במאית בודדה לפני שנים לא רבות. אם להביט במסגרת השנייה בחשיבותה, זו שנקראת ״מבט מסוים״, אפשר לספור שבע במאיות מתוך 15 סרטים. זה כמעט חצי מן התחרות, כלומר קרוב יותר לייצוגן של נשים באוכלוסייה (לשם השוואה, פסטיבל טרייבקה הניו-יורקי שמתקיים החודש, מתגאה ב-46% הנשים היוצרות שייקחו בו חלק בכל המסגרות). יחד עם השלוש של התחרות זה אומר עשר במאיות שמתמודדות על פרסים בפסגת הקולנוע העולמית, מספר שאפשר היה רק לחלום עליו לפני שנה או שנתיים בלבד.

מתוך "דולפין מגומי" של אורי אהרון
דויד רודוי

מהזווית הישראלית, שני הטסים לריביירה הצרפתית בחודש הבא יתמודדו במסגרות הסרטים הקצרים. אורי אהרון מבית הספר לקולנוע על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, יתמודד עם סרטו ״דולפין מגומי״ במסגרת הסינפונדסיון המוקדשת לסרטי סטודנטים, ואילו אורן גרנר יתחרה במסגרת הסרטים הקצרים העצמאיים עם הפקה דוברת צרפתית בשם ״גבריאל״. האם לשרת התרבות ולביתן הישראלי המתוקשר לא תהיה הרבה עבודה? סביר להניח שדווקא יהיו עוד סרטים ישראליים בקאן, משתי סיבות. הראשונה היא שטרם הוכרזו סרטי המסגרות בעלות השמות הקלנדריים ״שבועיים של במאים״ ו״שבוע הביקורת״, שנוטות להכיל יצירה ישראלית בשנים האחרונות. שנית, באתר האקדמיה הישראלית לקולנוע אולי חשפו יותר מדי כשהכריזו בסוף החודש שעבר על המתמודדים לפרסי אופיר 2018. אחד הסרטים, ״פרא אציל״ של הבמאי מרקו כרמל (״אחותי היפה״) על פי ספרו של דודו בוסי באותו שם, ציין תחת הרובריקה ״פסטיבלים ופרסים״ את פסטיבל קאן 2018. האם זו היתה חשיפה מוקדמת, או אולי היאחזות בקש של עיתונאי ששוב רואה איך כמו באוסקר, שוב מעדיפים את שכנותיה של ישראל על פניה? נגלה בקרוב ונחזיק אצבעות לעוד יצירה ישראלית בפסטיבל הקולנוע שעד שיוכח אחרת, הוא עדיין המוביל בתחומו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#