האחיות שרבות על בגדים בעיר העשנה

איילת צברי עברה לקנדה בעקבות אהבה שהסתיימה. אחרי שנים של נסיונות למצוא את הבית, היא החלה לכתוב באנגלית על ישראל והפכה לאחת הסופרות הישראליות המצליחות בעולם. בשיחה היא מדברת על כתיבה על החיים בצל המלחמה, על זהות מזרחית ועל התרגום החדש של ספרה לעברית

אסנת איטה סקובלינסקי
אסנת איטה סקובלינסקי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילת צברי
איילת צבריקרדיט: נועה יפה
אסנת איטה סקובלינסקי
אסנת איטה סקובלינסקי

״כשאני רואה חדשות ממקומות אחרים״, אומרת הסופרת איילת צברי, ״כשהשדרן עומד על הגג ומאחור נראית העיר העשנה, נורא מעניין אותי מה קורה שם בבתים. אני מדמיינת את המשפחות ואת הזוגות שמתאהבים ונפרדים ואת האחיות שרבות על בגדים. זה מה שאני רוצה מספרות ואני נורא אוהבת לקרוא ספרות זרה שמספרת לי סיפור שאני לא מכירה. היתה לי הזדמנות נפלאה ליצור את זה בשביל ישראל, בשביל הבית שלי, ליצור את החוויה הזו לקוראים אחרים״.

השאיפה הזו מתממשת באוסף הסיפורים הקצרים של צברי, ״המקום הכי טוב בעולם״, שיצא במאי השנה בהוצאת עם עובד. צברי נכנסה לפנתיאון של הסופרות הישראליות המצליחות בעולם אחרי שפירסמה את ספרה בהוצאת רנדום האוס היוקרתית. אוסף הסיפורים הקצרים שלה זכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית, תורגם לעברית ונכנס לרשימת רבי המכר בישראל. הספר מלא בסיפורים אנושיים על הרצון להשתייך, שנכתבו ברגישות ובכישרון על רקע מטענים של הגירה, מלחמה, מתח בין דורי ושסעים בחברה הישראלית, שיוצרים שסע גם בין אנשים לבין עצמם.

איילת צברי
איילת צברי. סיפורים על הרצון להשתייךצילום: אלסין דוידי

צברי עושה הרבה יותר מלהיכנס לחלון ולספר מה קורה בלבן של הנפשות הפועלות. היא שואלת גם שאלות אחרות: מה קורה בהגירה? מה קורה למי שמהגרים ומה קורה לילדים שלהם, להורים שלהם? ומה קורה למהגרת, למי שעוזבת את הבית ומקימה במו ידיה בית חדש. יש משהו חלוצי, מערער ומפחיד בחוויה הזו, שאני חווה בעצמי בשנה וחצי האחרונות, והספר של צברי נגע בכל כך הרבה נקודות של קושי.

לפני שקראתי את הספר קראתי טקסט קצר שלה, שבו תיארה כיצד מכל המקומות בעולם מצאה בית וקהילה במסעדה ערבית בוונקובר שבמערב קנדה. היא סיפרה שהגיעה לשם בעקבות אהבה שנגמרה ובמשך תקופה מסוימת לא ממש ידעה מה לעשות. ההמשך היה מעורר השראה: היא החלה לכתוב באנגלית, למדה כתיבה יוצרת ופירסמה את ספרה הראשון שעורר תהודה. באותו זמן הייתי במקום דומה לזה שהיתה בו בוונקובר. הגעתי לקנדה בעקבות אהבה שנגמרה פתאום ולא ממש ידעתי מה לעשות וכיצד להמשיך, אם לחזור הביתה או להישאר, אם להמשיך לכתוב בעברית או להתחיל לעבוד על אחת המשימות הקשות ביותר – החלפת שפת כתיבה. יצרתי קשר עמה. נפגשנו בבית קפה בטורונטו ודיברנו בזמן שבתה שיחקה למרגלותינו, מחליפה בין עברית לאנגלית.

כחצי שנה לאחר מכן צברי ביקשה ממני להנחות שיחה איתה בספרייה היהודית במונטריאול, הסכמתי בשמחה. התיאורים בספרה היו מדויקים וחושניים. הם נגעו בכל: בעצבים החשופים, באיכויות של הקשרים הבין אישיים, בריחות ובצבעים של תל אביב, ירושלים והמדבר. כשסיימתי אותו רציתי לתת עותק של הספר לכל החברים הלא ישראלים שלי, כדי שיבינו יותר טוב את המקום ממנו אני מגיעה.

מהגרים תמיד צריכים להתחיל מחדש. לבסס קריירה, לפתח מעגל חברים. בכל קשר שנוצר עם מישהו לא ישראלי יש נעלם שכל כך מובן מאליו בארץ. הרקע הבסיסי של הפוליטיקה הישראלית, של התבגרות בצל המלחמה, של חיים מלאים באהבה וחופש ועושר אבל גם בהמתנה חרישית למלחמה הבאה. חיים בתוך חברה שסועה ומתוחה. אי אפשר להסביר את זה לכל חבר חדש שפוגשים, במיוחד לאלה שגדלו בקנדה השקטה והליברלית. אנחנו לומדים לחיות עם חוסר היכולת להסביר מאיפה באנו ולקוות שהזמן ישלים את החסר. למדתי למצוא חצי נחמה בכך שהיכולת שלנו להכיר אחד את השני באמת מוגבלת. גם רקע דומה לא יכול באמת לפצות על כך.

הספר "המקום הכי טוב בעולם", איילת צברי
הספר "המקום הכי טוב בעולם". צברי מצאה בית במסעדה של משפחה ערבית בוונקובר

בספרייה היהודית במונטריאול, מול כמה עשרות דוברי עברית, ניהלנו את השיחה הבאה:

"כדי לכתוב בשפה אחרת את צריכה להרשות לעצמך להיכשל, לאפשר לעצמך להיות הכי פחות טובה, יש משהו מאוד משחרר בזה".

נתחיל מההתחלה. איך בעצם כותבת סופרת ישראלית שמגיעה לקנדה והופכת לסופרת קנדית שכותבת באנגלית על ישראל?

 ״היה כמעט עשור שבו לא ממש כתבתי. הרגשתי קצת אבודה בין השפות, הרגשתי שהעברית שלי נשחקת קצת וזו חוויה מפחידה למישהי שהשפה היא הכלי שלה. לא היו לי חברים ישראלים כשגרתי בוונקובר. לא היה פייסבוק. הקשר הישיר עם ישראל לא היה קיים. האנגלית שלי לא היתה טובה מספיק והרגשתי שהיא אף פעם לא תהיה טובה מספיק. לא כתבתי כמה שנים וזה היה נורא. כשהתחלתי, הרבה בזכות בן הזוג שלי שדחף אותי, כתבתי טקסטים איומים, מלאי קלישאות ושגיאות. כדי לכתוב בשפה אחרת את צריכה להרשות לעצמך להיכשל, לאפשר לעצמך להיות הכי פחות טובה, יש משהו מאוד משחרר בזה. למדתי ליהנות מהראשוניות והחידוש ומהמגבלה. בשבילי המגבלה היתה עולם ומלואו, שבתוכו מצאתי המון חופש".

את כותבת באופן קרוב לישראל, אף על פי שאת בקנדה כבר 17 שנים. זה ספר מאוד ישראלי, אף על פי שהחוויה שלך היא כבר קנדית. איך זה בא לידי ביטוי בכתיבה שלך?

"כשהתחלתי לכתוב באנגלית לא רציתי לכתוב על ישראל, פחדתי. הבחירה לכתוב כבר היתה מפחידה. הבחירה לכתוב באנגלית היתה אפילו יותר מפחידה. בנוסף על זה לכתוב על ישראל היה יותר מדי. לא יכולתי לקחת על עצמי את האחריות הזו. פחדתי שיראו את זה בצורה פוליטית, לא משנה מה אכתוב, שאנשים יתעצבנו עלי מכל הצדדים, זה היה כבד עלי. כשהתקבלתי לתואר שני בכתיבה יוצרת תיכננתי לכתוב ספר גלובלי, עם דמויות מכל מיני מקומות, אבל זה לא הרגיש נכון. ברגע האחרון החלטתי להתחיל מחדש ולכתוב על ישראל. רציתי לכתוב ספר סיפורים קצרים שמתרחש בישראל על רקע של מלחמה ושל טרור, אבל לא רציתי שזה יהיה הסיפור. רציתי  לתאר דמויות שחוות חוויות אוניברסליות של אהבה, כאב, אובדן, דינמיקה משפחתית וזוגית. שהמצב הרע יהיה תמיד מאחור, כי זה מה שמייצג את החיים בארץ, אבל שלא יהיה העיקר. הרי את לא כל הזמן חושבת על זה, את חושבת על החיים שלך. ברגע שהתחייבתי לרעיון הזה הכתיבה זרמה בקלות. יש בישראל משהו שמעורר בי השראה, מטיל עלי כמעט סוג של כישוף. אני קצת סנטימנטלית, אולי זה חלק מהעניין".

״זה מה שספרות עושה, האחר נעשה פחות אחר כשאנחנו נכנסות לתוך ספר וחוות את החוויה שלו. ספרות יוצרת אמפתיה וזה דבר מדהים".

איך אנשים שלא קשורים לחוויה הישראלית או לחוויה היהודית הגיבו על הספר שלך?

"לא פעם אמרו לי שהספר איתגר אותם קצת, שהם באו אליו בהנחה שהוא יעשה משהו אחד, אבל הוא עשה משהו אחר. היתה ציפייה שזה יהיה יותר דומה לספרות ישראלית שהם כבר קראו או מבוסס על משהו שהם כבר ראו בחדשות. רציתי ליצור ספר שנותן יותר מישראל ממה שרואים בחדשות. מישהי אמרה לי, 'ואו, הדמויות הן ממש כמונו', וזה היה ממש לראות איך אנחנו 'האחר'. אבל זה מה שספרות עושה, האחר נעשה פחות אחר כשאנחנו נכנסות לתוך ספר וחוות את החוויה שלו. ספרות יוצרת אמפתיה וזה דבר מדהים".

איך ההרגשה לקרוא את המילים שלך על הארץ שלך, שלא את כתבת, שתורגמו ונכתבו מחדש בעברית על ידי מישהו אחר?

״כשכתבתי את הספר דימיינתי שיום אחד אתרגם אותו בעצמי. היתה לי תחושת בגידה שאני כותבת לא בשפת האם שלי, שפה שאני מאוד אוהבת ואני מרגישה צורך להתנצל ולהצדיק ולהסביר שאני מאוד אוהבת וקשורה לעברית. אמרתי שאשכור דירה בתל אביב ואשב כמה חודשים על התרגום וארגיש טוב עם עצמי, אבל זה היה לפני שנולדה לי ילדה. כשאלו המילים שלך, זה לא תרגום אלא כתיבה מחדש של הספר ולא באמת רציתי לחזור אחורה בזמן שאני כבר שקועה בפרויקט חדש. החלטתי שאתן למתרגמת של עם עובד לעשות את זה ושאני רוצה שתהיה לי מילה בתרגום. כשקיבלתי את הספר אהבתי אותו ובמקביל רציתי לפרק לו את הצורה ולעשות בו שמות. במשך כמה שבועות שיניתי משפטים, מילים, לא כי המילים שהיא בחרה לא היו טובות, אלא פשוט כי רציתי מילה אחרת. באותה תקופה קראתי הרבה ספרים בעברית ובכל פעם שנתקלתי במילים שאהבתי הייתי כותבת אותן על דף. שיניתי באופן שרירותי לכאורה. טביעות האצבעות שלי נמצאות על כל הספר. יש שני סיפורים בספר שבמקור נכתבו בעברית. אחד הוא 'משוררים בחלון המטבח', והשני הוא 'אבדות'. מצאתי את הסיפורים המקוריים, והכנסתי שורות שלמות מתוכם לתרגום בעברית. אז למעשה התרגום קצת שונה, יש בו תוספות שאין באנגלית. למרות שאני לא המתרגמת שלו, הספר לא מרגיש לי זר״.

״יש שורה אחת של אבא שלי, שבכל פעם שאני קוראת אותה הלב שלי נשבר: 'מלאכת המשורר היא מלכות אמן, לא למענך – אתה בן תימן'. זה נורא לחשוב שהוא חשב שזה משהו שהוא לא יכול היה לעשות".

יש הרבה רגעים של חוויות הגירה בספר, וגם הדהוד לחוויות הגירה של דורות קודמים, כמו הסבתא מתימן בסיפור ״בלתי נראית״. ב״משוררי חלון המטבח״ יש דמות של בחור צעיר שרוצה להיות משורר ומתבאס כי הוא לא נתקל באף משורר ממוצא מזרחי. אין אף משורר בן דמותו שאיתו הוא יכול להזדהות, עולם השירה הופך להיות זר לו. התמה של הזהות המזרחית עוברת בכל הסיפורים. זה משהו שתמיד עסקת בו? זו היתה החלטה מודעת לכתוב על זה והאם זה מתכתב עם תנועת ערס-פואטיקה?

"הייתי מאוד מודעת לכך שאני רוצה לכתוב על דמויות מזרחיות. זו היתה דרך בשבילי לתקן קצת את חוויית הילדות. הייתי ילדה שקראה מכל הבא ליד, ולא מצאתי את עצמי אף פעם בספרות הישראלית שאהבתי. לא מצאתי את סבתא שלי או אמא שלי או אבא שלי. פשוט לא היתה שום עדות לחוויה המזרחית שיכולתי להזדהות איתה. אני לא חושבת שהייתי מודעת לזה כל כך כילדה, אבל אני מבינה במבט לאחור שיש בזה משהו שגורם לילד שרוצה לכתוב קושי בלהאמין שזה משהו שאפשר לעשות. הדמות של הילד המשורר היא דמות אהובה עלי. אבא שלו הוא משורר שכותב למגירה וכשהוא מגלה את זה אמו מספרת לו שהוא נהג לכתוב עד שהחליט שזה לא ריאליסטי למישהו כמוהו. אני חושבת על אבא שלי, שהיה משורר וב-1967 הוא פרסם שיר בעלון של אפיקים – אגודה של משוררים תימנים שפתחו הוצאה לאור ומגזין ספרותי כי הם הרגישו שלא היה להם מקום לפרסם את השירים שלהם. אחרי מותו הם פרסמו את ספר השירה שלו. יש שורה אחת שלו שבכל פעם שאני קוראת אותה הלב שלי נשבר: 'מלאכת המשורר היא מלכות אמן, לא למענך – אתה בן תימן'. זה נורא לחשוב שהוא חשב שזה משהו שהוא לא יכול היה לעשות. מובן שדברים השתפרו והשתנו ובעיני זה תענוג לראות מה קורה בארץ. זה מעורר אנשים וזה מאוד מעניין למה אנשים מתערערים מזה. נפלא שתהיה יותר שירה, שיהיו יותר משוררים, שיהיו יותר קולות, אבל זה ערער את ההגמוניה והאנשים ששייכים לה נלחצים. פתאום הם אלו שחשים קצת תחושת אי שייכות. כשגל השירה המזרחית התחיל, נורא התרגשתי וקצת קינאתי שאני לא בארץ ושאני לא יכולה להיות חלק מזה. נפגשתי עם עדי קיסר בארץ, כי כתבתי עליה ל-'Forward'. היא אמרה לי, 'את כן חלק מזה, זה יותר גדול מישראל'. זה מאוד שימח אותי. הספרות הישראלית גדולה יותר מהגבולות של המדינה. יש ראובן נמדר שזכה פרס בספיר וגר בניו יורק, יש סופרים שגרים בברלין. זה נפלא שיש ספרות ישראלית שנכתבת ברחבי העולם".

אסנת איטה סקובלינסקי

אסנת איטה סקובלינסקי | |מונטריאול, ז׳ה טם

החורף מאתגר את הקיום האנושי, הקיץ לוהט ונטול מזגן, והקולינריה מערבבת פואה גרה בטוסט. הגעתי למונטריאול בטעות, נשארתי כדי להגיש רשמים בסירופ מייפל.

אסנת איטה סקובלינסקי היא עיתונאית, צלמת והרפתקנית.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ