שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חללים

״מסע בין חדרים של חללי צה"ל הוביל לגילוי ארוך ומעמיק של הפשטות והשקט שנותרו בהם. המרחק שיוצרות אותן אנדרטאות הנצחה רשמיות התפוגג, ונגלה בפני שכול קרוב, פשוט ומוחשי״

נעה קסטל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
החדר של טל שגב, אשדוד

חללים

קיץ 2014, ימים של מלחמה. תמונות קפואות של חיילים מחייכים מבעד למסך הטלוויזיה. תמונות שהתערבבו בשמות, בשעות אינסופיות של חדשות.
ככה הם נחרטו לי בראש. ילדים, חיילים, מחייכים.
הגבול הדק שבין הגבורה לנאיביות, שבין הבגרות לילדות, שבין אותן תמונות רשמיות של חללים לבחורים שהם באמת היו, מעסיק אותי. הגבול הדק הזה הוליד את הדחף לספר משהו מן הסיפור של אותם חיילים-בחורים, לספר משהו מן הסיפור הבלתי נגמר של החברה הישראלית רוויית המלחמה והשכול.
הצילומים שלי לא נועדו להיות עוד אנדרטת זיכרון או מונומנט הנצחה. הם מציגים את מה שנשכח מאחור, את הפשטות ואת השקט. יש בהם ניסיון למוסס מעט מן המרחק שמייצרות כל אותן אנדרטאות ולהפוך, ולו במעט, את השכול לקרוב, פשוט ומוחשי.
הדחף הזה הוציא אותי אל מסע. מסע במקומות שונים בארץ ואל אופנים שונים של ישראליות. מסע אל תוך חדרים של בחורים צעירים, והמראה השונה-דומה שמאפיין אותם. מסע אל תוך עולם השכול והמשמעויות הנחבאות שלו. (נעה קסטל)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ