טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלימות המדינה - אלכס ליבק בטור אישי

תגובות

אם רצינו בהוכחה שהכיבוש משחית, שאין לו גבולות ומחסומים, שהוא זולג מהשטחים למדינת ישראל ופוגע בזכויותינו הבסיסיות, באה הוכחה שריסקה את פנינו ב״כדורי ספוג".

ביום שישי, 2 ביולי בשעה 12 בצהרים, נורתה צלמת אתר "וואלה!״ טלי מאייר (24) על ידי שוטרי יס"מ. היא נפגעה בפניה מכדור ״ספוג״ ופונתה לבית החולים הדסה הר הצופים. התוצאה: שני שברים בלסת, שני חתכים באזור לחי ימין - אחד בעומק של 4 ס"מ והאחר של 2 ס״מ. כמו כן נפגעה בלוטת הרוק בצד ימין.

כדי לתקן את הנזק החמור שנגרם בעקבות ירי ״כדור הספוג״, טלי עברה ניתוח של למעלה מ-4 שעות. ביקרתי אותה בבית החולים שאליו הועברה, הדסה עין כרם, ביום ראשון, שלושה ימים לאחר הפציעה. פניה נפוחים וחבושים. לסתה התחתונה מהודקת לעליונה כדי להביא לאיחוי השברים. כיוון שאינה יכולה ללעוס היא ניזונה מנוזלים בלבד, בעזרת קש המוחדר לצדו השמאלי של פיה. לעורק זרועה הימנית הוחדרה מחט עירוי שדרכה הועברו לגופה גם משככי כאבים.

יאנוש קיאלה

כאזרח אני מרגיש שאין מי שיגן עלי. כאשר שוטרים, שזה תפקידם, מתנכלים לזכותי לעבוד כעיתונאי, מאיימים על חיי, פוגעים בי פיזית מרסקים את הציוד שלי בגלל המקצוע שאני מאמין בו ומתפרנס ממנו, וזאת למרות שאני נושא תעודות עתונאי רשמיות מטעם ממשלת ישראל, אני מבין שאני חי במשטר לא דמוקרטי; משטר אפל המנסה להחשיך את המידע ולהסתיר אותו כאשר הוא לא מתאים ל״הסברה״ הלאומית.

עכשיו, כשפוגעים בצלמי עיתונות ישראלים-יהודים אני מתלונן. למה לא יצאתי בעבר נגד הפגיעה בצלמים פלסטינים הנמשכת עשרות שנים? גם אני אשם בפגיעה בטלי מאייר כי גם אני חלק מהשיטה, משתתף פאסיבי בכיבוש. האמנתי שמה שקורה ״שם״ לא נוגע לי, כי  לי, פה, זה לא יקרה.

ועכשיו - חכם שלאחר מעשה - אני מתלונן. הנה בלי מודעות, בנקודה הזאת, מצאתי את עצמי משרת את הכיבוש, כמו כולם. אני אשם בפגיעות האלה בנו כיוון שהן חלק בלתי נפרד ממציאות הכיבוש. הפנמתי  את העובדה שמתנכלים לצלמים הפלסטינים מתוך כוונה ברורה למנוע מהם דיווח. קוצר ראיה משווע. שנים רבות, מאז האינתיפאדה הראשונה, היינו אני ועמיתי העיתונאים חייבים לעשות מעשה. לא נתתי דעתי על כך שהשתיקה שלנו תיפגע גם בנו בסופו של דבר. נכון, צלמים נפצעים ונהרגים תוך כדי עבודה בכל מקום בעולם, זה סיכון מקצועי. אבל כאן, בשועפט, נוכחנו בירי מכוון בצלמים  ועיתונאים שעמדו בקבוצה, במרחק של עשרות מטרים מהיורים, מאנשי היס"מ ומהמפגינים.

הצלמים לא נמצאו במקום שהיה עלול לסכן אותם. הירי נעשה מתוך כוונה לפגוע, בצורה הברוטאלית ביותר בתקשורת. התקשורת - כשאינה תומכת בממשלה היא ״שמאלנית ובוגדנית״. הסתה נגדה היא ענין שבשגרה. אין לה לגיטימציה ובבוגדים צריך לטפל - כל אחד בדרכו. המשטרה יכולה  לפגוע פגיעה פיסית חמורה כיוון שהחוק בידיה וגם הנשק. כדור אחד שששובר את לסתה של הצלמת  טלי מאייר  יכול להיות תועה, אבל כשהכדור הבא אחריו פוגע בעורפו של אורן זיו, הצלם שבא לטפל בה ובצלמים אחרים  שהתגודדו באותה נקודה, זה כבר מטווח מכוון ויעיל שמרחיק את הצלמים עד לבית החולים. אין ספק שמישהו נתן פקודה לירי.

אלימות כזאת  לא באה מתוך גחמה. היא מגובה על ידי הציבור הרחב שתומך בה בגלוי.  דוגמה אחת להשתתפות פעילה של אזרחים באלימות ברוטאלית של המשטרה היתה בזמן פרוק מחנה המחאה של אסירי חולות. אזרחים שהיו במקום שלא בתפקיד - השתתפו בכמעט לינץ׳ בשחורים.

אלכס ליבק

אסור לשכוח שהצלמים הם כוח מרסן בשטח. פעם שוטרים חששו שיפורסמו תמונות בהן הם נראים מפעילים אלימות מיותרת. זו כשלעצמה סיבה נוספת ״להעיף את הצלמים״ -  כפי שהתבטאו לאחרונה. אני חייב לציין שמעולם לא סולקתי בכוח מצד המשטרה, בזמן העבודה, למרות שהרבה פעמים מנעו ממני לצלם. אבל מכות וריסוק מצלמות אינם עוד חריגים ועכשיו גם יורים במכוון. תעודות לשכת העיתונות הממשלתית הפכו לחסרות משמעות (סליחה, עדיין הן מאפשרות כניסה חינם למוזאונים), אלימות קשה מופעלת בשיטתיות מצד אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית על צלמים פלסטינים, משטרת ישראל אינה שונה. מניעת אינפורמציה בכוח היא סימפטום פשיסטי מובהק.

ב״עין השביעית״ דווח על פעילות  משטרתית  חריגה באלימותה  נגד צלמים, ביום ירושלים השנה. אורן זיו, צלם ״אקטיבסטילס״ שחטף ״ספוג״ בעורף כשניסה לחלץ את טלי, סיפר  שביום ירושלים החליטה המשטרה לסגור הרמטית את אזור שער שכם גם לצלמים בגלל ״ריקוד הדגלים״ המסורתי הגורר אחריו עימותים עם הפלסטינים מירושלים המזרחית. ״הם פשוט החליטו לנקות לחלוטין את הרחבה שליד שער שכם״.

צלם אחר שפחד להזדהות מחשש ״לנקמה מצד דוברות המשטרה״, צוטט ב״עין השביעית״: ״פתאום שלחו שוטרי מג׳ב, שהיו נורא אלימים ודחפו אותנו כאילו היינו בהמות. רגע אחד שוטר מוציא רימון הלם וזורק עלינו רימון הלם. הפעם כבר לא היתה הבחנה בין צלמים ישראלים לפלסטינים. מי שהיתה לו מצלמה - חטף". כל זה קרה לפני תחילת ההפגנה הפלסטינית. הרחבה היתה כמעט ריקה. היידי לוין, צלמת עתונות ותיקה ועתירת נסיון  אמרה: ״השוטרים ממש איבדו את זה אתמול. פחדתי מהשוטרים יותר מכל דבר אחר״.

ממשטרת ירושלים נמסר: "לבית החולים הגיעה הצעירה (טלי מאייר) שנפגעה ופונתה מאזור ההתפרעויות בשכונת שועפט. בשלב זה לא ברור מקור הפגיעה. יחד עם זאת מדגישים במשטרה כי בשל הפרות הסדר הקשות שכללו השלכת מטעני נפץ, בקבוקי תבערה, אבנים וזיקוקים, כאשר מנגד השתמשו כוחות המשטרה באמצעים לפיזור הפגנות לשם הדיפת המתפרעים, מנעה המשטרה כניסת אזרחים לאזור ההתפרעות וכך גם לצלמים. גורמים שבחרו להתעלם מהנחיות השוטרים ונכנסו בדרכים אחרות לאזור ההתפרעות נהגו בחוסר אחריות ותוך סיכון אישי גבוה".

באשר לתגובה - חשוב להדגיש שצלמים הנוהגים כהגדרת המשטרה ״בחוסר אחריות ותוך סיכון אישי גבוה״, עושים זאת על דעת עצמם, כאנשים מבוגרים. צלמי עיתונות לוקחים סיכונים. זהו חלק בלתי נפרד מהמקצוע. עד עתה הסיכון הגבוה בא מכוון כוחותינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות