לרגע קצר אחד, חלף שביב תקווה ברצועה

בראשית שנות התשעים היה אסף זילברשטיין חייל ברצועת עזה. התמונות שהוא מציג שרוטות ודהויות, בדיוק כמו הזיכרון של הרגע בו הגיע השלום לעזה

אסף זילברשטיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים32
אסף זילברשטיין

בין 1990 ל-1993 הייתי חייל בפלוגות חרמ"ש שעסקו בטיפול באינתיפדה הראשונה ברצועת עזה. בחלק האחרון של שירותי עסקנו בעיקר בשמירה על ציר התנועה הראשי מפני זורקי אבנים שיצאו ממחנות הפליטים של מרכז הרצועה. בכל יום עמדנו מול קבוצת ילדים ונערים במשך שעות. הם קיללו אותנו וזרקו עלינו אבנים, אנחנו מדי פעם רדפנו אחריהם וירינו עליהם רימוני גז וכדורי גומי. אפשר לומר שהייתה בינינו היכרות כמעט אישית.

התמונות האלו צולמו ב-13.09.93, סמוך לחתימת הסכמי אוסלו. ביום הזה יצאו אלפי אנשים לרחובות בהפגנות שמחה ספונטניות. דגלי אש"פ, שהיו בלתי חוקיים רק יום קודם לכן, הונפו בכל מקום. הילדים שזרקו עלינו אבנים כל יום הגיעו בתהלוכה אל הג'יפ שלנו וקישטו אותו בעלי זית. עמדנו מובכים ולא ידענו מה לעשות או איך להגיב.

דבר אחד שנחרט לי בזיכרון הוא ילד שבא אלי ושאל: "זהו? זה נגמר? כבר לא יהיה יותר עוצר? לא יהיה יותר צבא?". לא ידעתי אז מה להגיד לו, אבל לרגע קצר אחד חלף שביב תקווה ברצועה.

בעוד חודש ימלאו 21 שנים לתמונות האלו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ