מסתנכרנת עם הירח

באמצעות מנוע הטלסקופ, שנע בסינכרון עם תנועת כדור הארץ (כך שגרמי השמיים נראים קפואים במקום), שירה חרש מצלמת את הכוכבים ושואפת לדון בחוויה הקיומית של האדם, מקצב הנשימה ועד האין סוף הקיים מעלינו

שירה חרש
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שירה חרש

הלבנה ועץ הקקטוס- סילביה פלאת'

"זהו אור הנפש, קר וקוסמי.

עצי הנפש שחורים, האור כחול.

העשבים פורקים את צערם לרגלי כאילו הייתי אל,

דוקרים את קרסולי וממלמלים על שפלות רוחם.

ערפילים מעלי עשן שוכנים במקום זה

המופרד מביתי בשורת אבנים

פשוט אין לי מושג לאן אפשר להגיע."

האור החוזר משנותיו. מעקב דרך טלסקופ ממונע הנע אחר תנועת כדור הארץ

מה את מתעדת?
אני נמצאת בנקודת המפגש בין עבר לעתיד בה אני והמצלמה עומדות –בעכשיו, בבורות לוץ בגבעתיים. אני יוצרת מקומות טקסיים, שעוזרים לי להסתכל מפרספקטיבה.

מהו הלך הרוח שאת מנסה להקנות לעבודות?
אני נמצאת בתנועה מתמדת על הציר שבין חוויה מתווכת ללא מתווכת, בין ריקות לצורה, בין העשייה לבין הצפייה, ברגע שהופך לעבר, לצילום.

צילום: ורה ולדימירסקי

מה מוביל אותך לציר הזה, לשאוף לנקודת תצפית מרוחקת?
העבודות שלי הן כמו לירות חץ למקום אחד ולהתחיל ללכת לשם, כשאני מוותרת מראש על להגיע. אני שמה לב רק לנשימות שלי. אני שוהה במרחב פעולה סיזיפי, בשטח ההפקר שבין חרדה למדיטציה.

ממה את חרדה?
מההצפה. מתנהלים כל כך הרבה דברים במקביל. אנחנו מסוגלים להכיל מקסימום 7. אני חרדה מזיכרון קולקטיבי.

אז למה תפני עורף כשאת הולכת ?
מוותרת על הסיפורים -והאמונות - וההגדרות של מי אני, על איך אני צריכה להיות, מוותרת על העבר ועל נוסטלגיה, על לבחור צד, על להוכיח מי צודק,  על הזדקקות, מוותרת על שייכות

מראיינת: ים מאירי

האור החוזר משנותיו. צעדת נזירים
אור מן ההפקר. ברכת הלבנה
האור החוזר משנותיו. ערפילית הלגונה M8 (ערפילית רחם)
האור החוזר משנותיו. גלקסיה ספירלית M51
אור מן ההפקר. ברכת השמש
רגע למען רגע למען רגע _ 1

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ