הילה ווגמן
הילה ווגמן

בדיוק לפני שנה היתה לי תאונת אופניים. ניסיון לא מוצלח לעלות על מדרכה גבוהה הביא לכדי איבוד  שיווי המשקל - עפתי קדימה באוויר, האופניים התרסקו והפנים שלי נחבטו במדרכה. באותו הרגע לא זכרתי מי אני, מאיפה באתי ולאן הייתי אמורה להגיע. כשהצלחתי כבר לקום הוכבדו הפנים כלפי מטה, העין נאטמה והרגשתי שאני לא מצליחה לראות.

הזיכרון חזר לפרקים עד הרגע בו האמבולנס חנה בבית החולים, העין ספגה כמה שברים, נפתחה לאט לאט ושבה לראות תוך מס' ימים אך הפציעה הייתה חשופה וברורה לכל. הצלחתי להסתכל על הסביבה שלי בעין אחת, גם הסביבה שלי התבוננה בי באופן שעוד לא חוויתי. הדרך היחידה שהצלחתי להתבונן בעצמי הייתה רק דרך התמונות שאפשרו מרחב הגנה מסוים ומוגבל מהדבר עצמו, הצילום מוסס את מה שהמציאות חבטה בי. מדי כמה ימים תיעדתי את השינוי ותהליך ההחלמה של העין והפנים עד שכמעט לא נשאר זכר לאירוע עצמו (הילה ווגמן)

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ