חשיפה / בלוג הצילום

אז והיום, העצב והשתיקה תמיד נוכחים

הצלם גילי יערי תיעד לפני עשר שנים ניצולי שואה בהוסטל בית חולים פסיכיאטרי "שער מנשה". השנה חזר אל המקום ואל האנשים שעבורם הזמן עצר מלכת. מספרם מתמעט והולך מיום ליום, האם זה התיעוד האחרון?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
משמאל: 2020 - ישראל שיינר, בן 82, יליד אוקראינה, בחדרו. שיינר עלה לישראל ב-1989 עם אביו. מימין: 2020 – בית העלמין שער מנשה נמצא ממש מעבר לגדר
משמאל: 2020 - ישראל שיינר, בן 82, יליד אוקראינה, בחדרו. שיינר עלה לישראל ב-1989 עם אביו. מימין: 2020 – בית העלמין שער מנשה נמצא ממש מעבר לגדר
גילי יערי
גילי יערי

פגשתי את אפרים קרוזל, ניצול שואה בן 80, יושב על מיטת ברזל גדולה מול דלת הכניסה ובוהה בנקודה במרחק. הוא ישב באותו מקום שבו ראיתי אותו בפעם האחרונה, לפני עשר שנים, ועל פניו היה אותו מבט. רק כמה קמטים שנוספו בפניו הרכות, כמו כסא הגלגלים הקטן שהתחלף. עשור חלף, אבל עבור אפרים קרוזל הזמן עמד מלכת לפני 75 שנה.

ההוסטל "שער מנשה" משמש כיום בית לעשרות ניצולי שואה. לאורך השנים חיו בו, כמו גם במוסדות אחרים, אינספור ניצולי שואה. היו גם כאלה שהשתלבו במידה מסוימת בחברה, עד שחוסנם הנפשי לא עמד להם והם נזקקו לאשפוז. רוב מי שהגיע לכאן נשאר כאן לשארית חייו.

מרבית האנשים שצילמתי בביקורי הראשון מתו כבר. כך אריה בלייר, יליד הונגריה, שהזכיר לי כל-כך את סבי האהוב, כך יוליה העדינה והנעימה, ורבים אחרים. רובם נקברו בבית העלמין שנמצא ממש מעבר לגדר. דיירים חדשים, ניצולי שואה שכוחם לא עמד להם, ממשיכים להגיע אך בקצב פוחת והולך. כאלה הם ישראל הרשקו, יליד רומניה בן 94 , שהגיע יחד עם אשתו כשנזקקה לאשפוז ונשאר אחרי שמתה; ישראל שיינר, יליד אוקראינה שעלה לישראל ב-1989; וגולדה שוורץ, ילידת רומניה.

מוקפים במתנדבים ובמטפלים מסורים שמנסים למלא ולהנעים את זמנם, הם מעבירים את שנותיהם האחרונות. חלקם עדיין מתעוררים מסיוטים, שומעים קולות, מתנתקים ומתחברים שוב למציאות, שוקעים לדיכאון וקמים ממנו, נצמדים לריטואלים, מחכים בכניסה לחדר האוכל בציפייה שייפתח, יושבים במקומות קבועים מול הטלוויזיה ומחזירים כל חפץ למקומו. העצב והשתיקה תמיד נוכחים.

לצד ניצולי השואה שחיים בינינו, חשוב לזכור, לתעד ולספר את סיפורם גם של אלה ששרדו פיזית אך לא נפשית, וחיים גם היום את טראומות מלחמת העולם השנייה. הם מסמלים את כל ניצולי השואה. כולם נושאים צלקות נפשיות קשות. את התיעוד הזה התחלתי כאמור לפני עשור וכעת זוהי "התחנה" השנייה. בעוד עשור מהיום ספק אם עוד יהיה את מי לתעד.

משמאל: 2020 – עומדים בתור ונכנסים אל חדר האוכל. מימין: 2010 – מחכים בכניסה אל חדר האוכל
משמאל: 2020 - ישראל הרשקו, 94, פורץ בבכי שהוא חוזר על סיפור מות אחיו במלחמה. הגיע לשער מנשה עם אשתו שמתה לפני שנתיים. מימין: 2010 - מיכאל אנטושביץ, בן 70, בחצר. מת לפני שנתיים
משמאל: 2020 – גולדה שוורץ, 90, וישראל שיינר, 82, בחדר האוכל. מימין: 2010 - מיכאל אנטושביץ, 70, יליד בלארוס, ורותי זילברברג, 80, ילידת רומניה בחדר האוכל. שניהם מתו לפני שנתיים
משמאל: 2020 - אפרים קרוזל, 80. מימין: 2010 – דיירים סיעודיים בחדר האוכל
משמאל: 2020 - נרות חנוכה דולקים ליד לוח התאריך בחדר האוכל. מימין: 2010 - חמסות שיצרו הדיירים בחדר האוכל
משמאל: 2020 - אפרים קרוזל, 80, יושב במקומו הקבוע בהוסטל. מימין: 2010 – מאיר מוסקוביץ', 82, יליד רומניה, בלובי ההוסטל. הוא מת לפני שנים אחדות
משמאל: 2020 - גפילטע פיש ויין בערב שבת. מימין: 2020 - גולדה שוורץ, 90, ילידת רומניה בחדר האוכל
מימין: 2010 - החצר משכה אליה את המעשנים בכל שעה עגולה, עת קיבלו את הסיגריה המוקצבת להם. כיום החצר ריקה רוב הזמן
בכל יום מקפיד הצוות לעדכן את התאריך על הלוח שבחדר האוכל
משמאל: 2020 - ישראל שיינר, בן 82, בחדר האוכל. מימין: 2010 - אריה בלייר, בן 80, בחדר האוכל. בלייר שרד את מחנה הריכוז מאוטהאוזן. הוא מת לפני שנים אחדות
משמאל: 2020 - אפרים קרוזל, בן 80, יושב בנקודה הקבועה שלו בהוסטל . מימין: 2010 – אפרים קרוזל, אז בן 70
משמאל: 2020 - ישראל שיינר, בן 82, יליד אוקראינה, בחדרו. שיינר עלה לישראל ב-1989 עם אביו. מימין: 2020 – בית העלמין שער מנשה נמצא ממש מעבר לגדר

על הבלוג | חשיפה

על הבלוג: דניאל צ'צ'יק - עובד ב"הארץ" משנת 2003, מצלם עבור מוספי גלריה וסוף השבוע. יזם ועורך בלוג הצילום של "הארץ". עבודותיו הוצגו במיטב המוזיאונים בארץ וגם במספר תערוכות וירידים בחו"ל. ניתן להתרשם מעבודותיו באתר: danieltchetchik.com
הצעות לפרסום ניתן לשלוח ל: danielt@haaretz.co.il צילומים ברוחב 2,500 פיקסלים וטקסט עם תיאור קצר של עד 400 מילה. יש להעביר את החומרים ב- wetransfer

תגובות