חשיפה / בלוג הצילום

ילדה שלי, את איבר מגופי

קאיה שלי, בייבי קאיה, גוש פרווה מפונק עם גינונים של נסיכה. כמה אופי ביצור אחד מושלם. היית מתהלכת לך בעולם כאילו הוא קיים רק בשבילך וככה גם צילמתי אותך. תמיד במרכז. עד הסוף. פרידה אחרי 12 שנה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ד
אתי נמיר
אתי נמיר

זה הבוקר הראשון בלעדייך. אוהבת אותך ילדה שלי, בכל לבי. 12 שנים יחד, ואני כבר לא זוכרת מה זה בלעדייך. חיים שלמים בשלוש שורות כי לא היה צריך יותר. מי שקרוב ומכיר אותנו יודע, קאיה ואתי זה אחד, תמיד יחד, גם הם לא זוכרים אחרת.

ביקשו ממני טקסט, ילדה שלי, ואני לא טובה במלים. אני צלמת, מדברת בדימויים ובכל זאת יש לי הזדמנות לספר לעולם עליך ואני מנסה. "בייבי קאיה", גוש פרווה מפונק עם גינונים של נסיכה. כמה אופי ביצור אחד מושלם. היית מתהלכת לך בעולם כאילו הוא קיים רק בשבילך וככה צילמתי אותך. תמיד במרכז, והעולם עומד דום אל מול יופייך ואופייך. שנים של טיפול ועבודה עצמית כדי לדעת איך לתת לעצמי "מקום", איך ללמוד כאשה להלך בטוחה במרחב, והנה את, ילדה שלי, הראית לי איך חיים בתחושה שהיקום נועד בשבילך.

לקח לי זמן להבין שהפארקים הפכו לסטודיו שלנו. ואת, ילדה שלי, היית הכוכבת של כל הדבר הזה. מדי בוקר היינו יוצאות מוקדם לטיול כדי להרוויח את השקט, את ריח האדמה לפני ש"נכנסים" לנו לפריים. "איבר מגופי" זו לא קלישאה. מבוקר עד הלילה יחד. 90% מהזמן, גם בעבודה. מקימה סט צילום, תאורה, רקע, ואיכשהו דקה לפני תמיד את מתיישבת. גורמת לנוכחים על הסט לצחוק בקול רם, "משחררת" את המצולמים שלי, במקום שיחששו מהעדשה יהיו עסוקים בך. קרדיט הצילום שלנו היה משותף בייבי קאיה.

לפני שנתיים וחצי עברנו דירה. חיפשתי מקום שיהיה מושלם עבורך לעת זקנה. אמנם היה זמן ובכל זאת חשבתי קדימה. מעלית - לימים שלא תוכלי לטפס במדרגות. חנייה צמודה - לימים שלא תוכלי לצעוד רחוק. מרפסת מפנקת - לימים שיהיה לך קשה לצאת לטיולים. דירה שהיא גם סטודיו - לימים שלא אוכל לעזוב אותך. זה היה קצת כמו נבואה שהגשימה את עצמה, רק מוקדם מדי. ואז הכל הגיע בהפתעה, בלי שלבים ובלי הכנה.

בחודש וחצי האחרון הרמתי אותך בעיקר בידיים. 33 ק"ג של מתיקות (הגב שלי חשב אחרת) אחרי ניתוח. כשהיית מנסה לקום בלילה, הייתי קופצת מתוך שינה. זה נהיה מורכב, אז לישון איתך יחד על הרצפה. כל הבית היה מכוסה מזרנים ושטיחים כדי למנוע החלקה. סמכת עלי, היה לך את המבט הבטוח, המבט של בייבי קאיה שלי, ואני המשכתי לצלם עד היממה האחרונה וקבלת ההחלטה.

הבטחתי לך תמיד שלא אתן לך לסבול, ילדה שלי. אמרתי שכשתגיע השעה אתן לך ללכת. עזבת את העולם כשאת בידיים שלי, אמנם בבית חולים ולא בבית כמו שתמיד דמיינתי את זה, אבל בידיים שלי. צילום אחרון, יד ביד, כשאת כבר ללא רוח חיים. צילום של פרידה. את לא כאן, ילדה שלי, וחלק ממני הלך יחד איתך.

יום הולדת 9

על הבלוג | חשיפה

על הבלוג: דניאל צ'צ'יק - עובד ב"הארץ" משנת 2003, מצלם עבור מוספי גלריה וסוף השבוע. יזם ועורך בלוג הצילום של "הארץ". עבודותיו הוצגו במיטב המוזיאונים בארץ וגם במספר תערוכות וירידים בחו"ל. ניתן להתרשם מעבודותיו באתר: danieltchetchik.com
הצעות לפרסום ניתן לשלוח ל: danielt@haaretz.co.il צילומים ברוחב 2,500 פיקסלים וטקסט עם תיאור קצר של עד 400 מילה. יש להעביר את החומרים ב- wetransfer

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ