במשך שנתיים וחצי רציתי לצלם את דניאל

הצלם אורי ברקת, סטודנט במכללת מוסררה, מסביר איך שני צדדים באופיו משפיעים על העשייה - צד אחד כועס ושבור וצד שני עדין ומאמין ביופי ובדיוק

ד
אורי ברקת
אורי ברקת

את דניאל ניסיתי לתפוס לצילום מהרגע שבו הכרתי אותה דרך ידידה משותפת, במשך קרוב לשנתיים וחצי. היא לא הצטלמה מעולם באופן רציני וזה לא כל כך התאים לה. אחרי כמה שיחות סיכמנו שננסה בכל זאת. כעבור שנתיים וחצי ואחרי אינספור ביטולים ברגע האחרון, הצלחנו לקבוע סשן סטודיו.

מאז שראיתי אותה ידעתי שאני רוצה לצלם אותה באופן קלאסי ונקי. פורטרט בתקריב עם רקע נייטרלי ובלי הפרעות. השתמשתי לצורך כך במצלמה הדיגיטלית ובמצלמת פורמט בינוני טעונה בסרט שחור לבן. אני מחשיב את הפורטרטים האלו לבין הטובים שיצרתי בתקופה האחרונה, ובכלל. מבחינתי זו הייתה הגשמה מוחלטת, מעבר למה שקיוויתי, של חזון של אסתטיקה וניראות, שתכננתי במשך כמעט שנתיים וחצי מהרגע שראיתי את דניאל וידעתי בדיוק את האופן שבו שארצה לצלם אותה.

כצלם (ולא רק), אני חווה איזשהו פיצול. אני שואף להגיע ליופי מושלם, ללא רבב, עוצר נשימה. כאלה שאולי יתחילו לגרד את הקרסוליים של צלמים קלאסיים כמו אירווינג פן.

צילום:

מנגד, לפעמים אני רוצה לשרוף הכל ולהפסיק לדאוג כל הזמן שהכל יהיה בפוקוס ו"כמו שצריך". לא לפחד לעשות טעויות ולאפשר לעצמי לסטות גם ממה שתכננתי. להרשות לעצמי להיכשל ולראות מה אני יכול להרוויח מזה. לצלם כמו שאני מרגיש, ולאו דווקא כמו שאני חושב.

המתח בין הפריימים הקלאסיים - שאליהם אני מכוון ושואף ואותם אני מתכנן מראש עוד לפני שאני מגיע פיזית אל הלוקיישן - לבין הכישלונות והפגמים שבחומר, בנגטיב, מאפשרים לי לקיים את הפיצול שקיים בי ואת המתח בין שני הצדדים. (אורי ברקת)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ