הקו שמחבר בין השקיעה בקיבוץ לברלין של שנות ה-20

רונית פורת מציגה בימים אלה שתי תערוכות שונות בתכלית, אך שתיהן מהוות צוהר לעולמה הפרטי ולמקום שבו היא חיה. בלוג הצילום עם עבודותיה של הצלמת שהפסיקה לצלם

ד
רונית פורת
רונית פורת

במשך שנים אני מצלמת את כפר גלעדי, הקיבוץ בו גדלתי. זה חוק, בכל ביקור אצל הוריי אני יוצאת לשוטט בקיבוץ קצת לפני שהשמש שוקעת, ומצלמת. עם זאת, בשיחי גלריה בתערוכותיי מהשנים האחרונות כשנשאלתי האם יש בתערוכה צילומים שלי ולא רק קולאז'ים המבוססים על צילומי ארכיון, אני מספרת שמאז שהצטרפתי לאינדי - הגלריה השיתופית לצילום - הפסקתי לצלם.  

איני יודעת מתי בדיוק נפלה ההחלטה להפסיק לצלם (או יותר נכון להציג צילום שלי) אבל בשנים האחרונות מצאתי את עצמי חוקרת ארכיונים צילומיים שונים, שולפת מהם דימויים ומחברת ביניהם לכדי מיצבים בהם שזורים גם משפטים בכתב ידי המייצרים קו נרטיבי בין היסטוריות שונות והביוגרפיה שלי.

בימים אלה מוצגות שתי תערוכות יחיד שלי אשר משרטטות את המנעד בין שני קצוות עיסוקיי: במוזיאון תל אביב מוצגת התערוכה The Sentence (אוצרת: רז סמירה), זו התערוכה השלישית בטרילוגיית תערוכות העוסקת בנערת רחוב גרמנייה בשם לישן ניומן ובמר אולבריך, שען וצלם שחי בברלין בשנות ה-20 וכוללת הצבה של עבודות קולאז'; בתערוכה השנייה - כמוסה - במכון לאמנות אורנים (אוצרת: טלי כהן גרבוז) מוצגים צילומים ישירים שלי מקיבוץ כפר גלעדי.

שתי התערוכות שונות בתכלית אך בפועל שתיהן מהוות צוהר לעולמי הפרטי וחיבור למקום שבו אני חיה.

לחצו כאן כדי להיכנס לחשבון האינסטגרם החדש שלנו, לעקוב ולשתף את עבודותיכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ