הזוג שעבר לגור במשאית ומצא בית

בגיל 55, בתחילת אוגוסט 2017, עזבו נועה ושרון, ההורים של הצלם אורי ברקת, את הבית בירושלים ועברו לגור במשאית שהוסבה ליחידת מגורים. איך מצמצמים ספרייה של 1,500 ספרים ל-14 מ"ר, כמה צלחות צריך ואיך יודע החתול לאן לחזור?

ד
דניאל צ'צ'יק
דניאל צ'צ'יק
דניאל צ'צ'יק
דניאל צ'צ'יק

האתגר המשמעותי ביותר במגורים האלה היה ללמוד איך לחיות עם פחות. פחות זמן במקלחת כי מיכל המים מוגבל, פחות מרחב באופן כללי וכמעט ללא מרחב אישי ועם כלים בכמות שמספיקה לארוחה אחת בכל פעם.

הניידות מאפשרת עצמאות וחוסר תלות. החשמל מגיע מלוחות סולאריים על גג המשאית, את המים ממלאים כל כמה ימים בצינור חצר או בתחנת דלק. על ארנונה אין מה לדבר ושכר הדירה הומר בדלק לנסיעה. כשהם מגיעים למקום שלא מספיק טוב להם בו, הם מקפלים את השולחן, סוגרים טוב את המגירות ונוסעים למקום אחר.

הם בחרו לחיות קצת אחרת במציאות, אך לא באופן מנותק ממנה. שניהם עובדים "מהבית" מול הלפטופ, שמחובר לרשת אלחוטית סלולרית. הילדים כבר בגרו ועזבו. מסך הטלוויזיה משמש בעיקר כחוצץ שנותן קצת מרחב אישי ופרטיות לכל אחד. בימים חמים במיוחד הם מדליקים את המזגן ומוציאים מים קרים מהמקרר. יש להם דוד בשביל מים חמים, כירת גז ותנור אפייה.

בתחילת הדרך, כשהם עוד לא נדדו ממקום למקום, הם טיפלו בגור חתולים שאמא שלו נטשה אותו כמה ימים אחרי ההמלטה. בהתחלה הם חשבו שרק יצילו אותו וישגיחו עליו עד שהנדודים שלהם יתחילו, אבל מהר מאד הבינו שהוא איתם כדי להישאר. הוא התרגל מהר לאופן החיים. הוא יודע שכל כמה ימים יכניסו אותו לכלוב, המשאית קצת תטלטל, יפתחו את הדלת והוא ירוץ החוצה לגלות לאן הוא הגיע. לפעמים יהיה לו חול מתחת לרגליים ולפעמים דשא. לפעמים הוא יפגוש בחיות חדשות ולפעמים יהיה לו כל כך חם שהוא לא יצא מהמשאית. 

אין להם הרבה רכוש, גם לא מקום קבוע. הנוף מהחלון משתנה כל כמה ימים. אבל אם החתול יודע בכל פעם לאן לחזור, כנראה שיש להם בית. (אורי ברקת)

לחצו כאן כדי להיכנס לחשבון האינסטגרם החדש שלנו, לעקוב ולשתף את עבודותיכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ