"עוד 300 נגטיבים ואז אני מת"

שיחה קצרה עם אחד מהצלמים הגדולים של דורנו, הירושי סוגימוטו, שמציג במוזיאון תל אביב תערוכה ראשונה בהיקף רחב בארץ

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ש
צילום דניאל צ׳צ׳יק
דניאל צ'צ'יק
דניאל צ'צ'יק

גווני האפור בוהקים מהדפסי השחור-לבן, כמעט כסופים, שעה שאני יושב לשיחה קצרה מדי עם עם הצלם האגדי הירושי סגימוטו בחלל התערוכה שלו. ים שנעלם אל מעמקי התת-מודע, פוחלצים מצולמים בהתייחסות קפדנית ביותר, כאילו חיות הפרא האלה נמצאים במרחב הטבעי שלהם, דמויות אמיתיות עשויות שעווה. הירושי סגימוטו מטשטש את גבולות האמת ומתעתע בצופה.

התערוכה היא עולם נעלם – איטי, עמוק, רוחני. עולם אנלוגי שנמוג לאיטו מהזמן הזה.
על העולם הטכנולוגי/דיגיטלי אומר סוגימוטו: "הצילום נהיה כמו ציור״, והוא לא מתכוון לכך במובן הטוב. ״אין גבולות, אין חוקים, אלא לכך שהצילום של היום הוא כבר לא פעולה של תיעוד אמין. אפילו המשטרה ברוב המקרים חדלה מהשימוש בצילום כראיה״. 

הפרקטיקה הישנה של הצילום נעלמת. ״בשנים האחרונות פוג׳י ייצרו עבורי במיוחד את הנגטיבים שלי, הם לא יכולים לעמוד בזה יותר. נשארו רק עוד 300 נגטיבים, הפסיקו לייצר גם את הנייר שאתו אני עובד", הוא אומר בכבדות.

ואז מה?

״ואז אני מת״.

התערוכה מוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב לאמנות, שמציג כאן את אחת התערוכות היפות ביותר שראיתי בין קירותיו מאז היווסדו.

אוצרת: רז סמירה

בית בראגן, 2002
זאבי אלסקה, 2012
אימפריאל, מונטריאול 1995
מגדלי התאומים, 1997
בית קולנוע, אוהיו
1980 ,הים הקריבי
ציפורי האלפים, 2012
ופיטי ,1980

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ