טרילוגיה של אובדן ותקווה - חשיפה: בלוג הצילום של הארץ - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טרילוגיה של אובדן ותקווה

לכתבה
אמה וטליה

ראיון עם הצלמת לורה לכמן על אבל, כאב ומבט אופטימי קדימה

15תגובות

מה הקשר בין שלוש הסדרות?

"כשאמא שלי חלתה בסרטן התחלתי לצלם פרויקט שעוסק בהתמודדות עם המחלה מנקודת המבט שלי. ב'אבודה' התמודדתי עם הפחד לאבד אותה. כשאמא שלי מתה, המצלמה המשיכה לעזור לי ככלי ריפוי. בסדרה 'אבל' נפגשתי עם נשים חולות בסרטן או שהבריאו מסרטן וצילמתי אותן בביתן. כל מפגש יצר מרחב מוגן שבו הזמן כמו נעצר, ויכולנו לשתף אחת את השנייה בחוויות. הקשר שנוצר בינינו היה קשר קצר אך אינטנסיבי בגלל טבעו של הנושא.

"כשגמרתי לעבוד על 'אבל', התחלתי מיד לצלם פרויקט נוסף שבו אני מתמודדת עם נושא כואב אחר: אמהות ובנות. הקשר בין אם לבת הוא עמוק, רגשי ואינטימי. אמהות הן דמות להערצה וחיקוי עבור בנותיהן. הן מלמדות אותן איך לחוות את העולם בתור אשה, שזה דבר לא פשוט. כשאמי אבדה לי, איבדתי גם את האור שהנחה אותי, וכשראיתי סביבי אמהות עם בנותיהן, הרגשתי את האבידה גדלה עוד יותר. תחושה של קנאה נוראית ורעילה הציפה אותי. לכן, בסדרה 'יום האם' בחרתי לצלול לנושא ולהתמודד איתו". 

צילמת כמעט רק נשים. 

"לפני שאימי חלתה, צילמתי בעיקר גברים. בדרך כלל אני מתחברת אליהם יותר בקלות. כשהתחלתי לצלם את 'אבל', גיליתי שבעצם יש בי רצון וכמיהה למלא את החלל שאמא שלי השאירה במערכות יחסים וקשרים עם נשים. יש עוצמה בקשר נשי; הבנה, אמפתיה ובעיקר חופש להיות פגיעה. גיליתי שאפילו שתי נשים זרות, הבאות מעולמות שונים לגמרי ימצאו מכנה משותף באיך שהן חוות את העולם וכיצד הן לוקחות חלק בחברה שדיכאה נשים במשך שנים. מתוך הדיכוי נולד חיבור בין אשה לאשה. הוא אינטואיטיבי".

איך השפיע החינוך בבית על היצירה שלך?

"גדלתי בבית עם חינוך אירופאי, אך למרות שהורי היו מאוד ליברלים ונתנו לנו חופש מוחלט להיות מי שנרצה, תמיד הרגשתי שאין מקום לרגשיות המוגזמת שלי. אחרי שאמא חלתה, הבנתי שאם לא אמצא דרך להוציא את הרגשות שלי, הם יקברו עמוק בתוכי וייצרו מפלצת. כיוון שאני אמנית וצלמת, הדרך הטובה ביותר להביע את העצמי ולייצר סביבה בטוחה שבה אוכל לדבר על הרגשות שלי, היתה באמצעות תיעוד העולם הפנימי שלי דרך העולם שסביבי ודרך החוויה של אנשים אחרים. אבי תיעד את כל הילדות שלי בווידאו ואני חושבת שממנו מגיע הצורך המוגזם שלי בתיעוד כל האירועים בחיי".

הצילום עזר בהתמודדות?

"הוא הפך לכלי שנותן לי סיבה למפגש עם נשים אחרות ומחזיק אותי במסגרת שמשמרת את תהליך ההבראה שלי. זאת גם תמיד היתה הדרך שלי להגיע לקהל רחב יותר ולהציג את המחשבות שלי בצורה ברורה, בתקווה שדימויים יוכלו לשנות את הפרספקטיבה לגבי נושא מסוים. בשלוש הסדרות האלה מדובר בהצגת מחלת הסרטן בפן הרגשי שלה, שמשפיע לא רק על החולה גם על הסובבים אותו. בדרך כלל הסרטן מופיע כסממן פיזי בתמונות ולי חשוב להעביר משהו שהוא מעבר לפיזיות, לצלקות, לאיבוד השיער וכו'".

את ממשיכה לצלם?

"הפרויקט 'יום האם' הוא פרויקט מתמשך. מכיוון שהנושא עדיין כואב לי, אני לא מרגישה שהמסע הזה נגמר. אני עדיין מחפשת אמהות ובנות לצלם. בנוסף לסדרות העוסקות במחלה של אימי ובפטירתה אני גם מצלמת פרויקטים נוספים הרחוקים מהנושא. אחת מהסדרות עוסקת בזוגות מגזעים מעורבים. התחלתי בה כשגרתי באארצות הברית עם בעלי, שהוא אמריקאי-אסייתי, בן למהגרים מלאוס. הסדרה החלה שדונלד טראמפ הפך לנשיא והחרדה התחילה להשתלט עליי, היות שאנחנו זוג כזה. אני מצלמת את הסדרה הזו רק כשאני בארה"ב, מפני ששם מאני מרגישה את המתיחות, אבל אולי בעתיד אמשיך אותה גם בארץ. הנושא הזה נמצא במחלוקת גם בישראל".

ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד
ד

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את כל סדרות הצילום ישירות לפיד שלכם


על הבלוג: דניאל צ'צ'יק - עובד ב"הארץ" משנת 2003, מצלם עבור מוספי גלריה וסוף השבוע. יזם ועורך בלוג הצילום של "הארץ". עבודותיו הוצגו במיטב המוזיאונים בארץ וגם במספר תערוכות וירידים בחו"ל. danieltchetchik.com
חומרים ניתן לשלוח ל: danielt@haaretz.co.il עבודות ב-2500 פיקסלים רוחב וטקסט קצר

פוסטים קודמים בבלוג הצילום

*#


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות