כשאתה חלק מההמון, אתה לא מתנהג אותו הדבר - חשיפה: בלוג הצילום של הארץ - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשאתה חלק מההמון, אתה לא מתנהג אותו הדבר

לכתבה

מתוך סקרנות ולחץ חברתי הגיע היית'ם ולהפגנות בגדר המערכת בגבול ישראל-עזה. סיפור אישי כמעט תמיד הולך לאיבוד בכותרות ודעות הפולטיות

59תגובות

שום דבר כאן לא משתנה לעולם: צעיר קטוע רגל בעזה מנסה להחזיר את חייו למסלול. "אם אתה אוהב אותי, אל תלך לשם", אמר אביו של היית'ם ביום השני של הפגנות הגבול בעזה במרץ 2018. ההפגנות, שנמשכות מאז כבר יותר משנה, הותירו אלפי פצועים ויותר מ-200 הרוגים. הצעיר בן ה-19 הבטיח להוריו שיתרחק מהגדר. אבל, בעת שלגם קפה עם חברים אחר הצהריים, סקרנותו גברה והוא החליט ששום דבר רע לא יקרה אם ילך לצפות במתרחש באירוע הגדול שכולם בעזה דיברו עליו. כשהגיע לאזור התאספו שם אנשים רבים והאווירה היתה מחשמלת. הוא עמד בצד והדליק סיגריה.

ההחלטה להתחיל לעשן היא ההחלטה הראשונה שהיית'ם קיבל בגיל 13. בערך באותו הזמן הוא עזב את בית הספר ומצא את העבודה הראשונה שלו: מכירת ירקות. נראה בעיניו בלתי מתקבל על הדעת שיוציא על קניית סיגריות אפילו שקל אחד מהכסף של אביו. אביו איבד את מקום עבודתו אחרי שהמפעל שבו עבד במשך 14 שנה נסגר, עקב הירידה בייצוא. הגבלות תנועה שהטילו ישראל ומצרים גבו מחיר כבד מכלכלת הרצועה והביאו אותה לקיפאון. כילד היית'ם ראה כיצד אביו מתקשה לפרנס את המשפחה בת עשר הנפשות בעבודתו כנהג מונית. הוא הרגיש שמוטלת עליו האחריות לתת כתף.

"הוא היה תלמיד מבריק כל כך", מקוננת אמו של היית'ם. "כולם בבית הספר אהבו אותו". כמו נערים רבים בני גילו שגדלו אחרי שעזה נותקה משאר העולם, היית'ם לא האמין שהשכלה תועיל לו. שיעור האבטלה כאן בקרב בוגרי אוניברסיטה, 68%, הוא מהגבוהים בעולם. "הם לומדים לתואר באוניברסיטה ואז תולים את הדיפלומה שלהם על הקיר ועובדים באותן עבודות כפיים כמוני. אז למה לבזבז את הזמן?", הסביר היית'ם את החלטתו להפסיק ללמוד.

מאחר שהיית'ם מאמין אמונה עמוקה שאפשר ליצור הזדמנויות גם במקום שבו נדמה שאין כל סיכוי, הוא ערך חיפוש יסודי בשכונה, פנה לחנויות, לבתי מלאכה ולאתרי בנייה, הציע את שירותיו וביקש ללמוד את המיומנויות הנדרשות. מאחר שהוא מהיר תפישה ומצטיין בקשירת קשרים, בתוך זמן קצר הוא כלל ברזומה שלו עבודות בניין, טיפול במכוניות, מסגֵרות ונגרות. בהיותו אימפולסיבי וחסר סבלנות הוא נהנה מעבודות שהניבו תוצאות מהירות. "בתוך זמן קצר תהיה יותר טוב ממני", אמר לו פעם הבעלים של המוסך שבו עבד.

למרות ההצלחות האלה, מאחר שכלכלת עזה המשיכה להידרדר עד לנקודת שפל מאז המלחמה ב–2014, לא היו לו לא מספיק עבודה ולא מספיק כסף. החלום של היית'ם לספק הכנסה יציבה למשפחתו נראה רחוק מתמיד וסבלנותו הלכה ופקעה: "מעולם לא החמצתי הזדמנות ללמוד משהו חדש. אבל אז הבנתי שלא משנה כמה טוב אהיה, פשוט אין עבודה. אני מעדיף למות ולא לחיות עם הרגשה כזו".

אחרי שסיים את הסיגריה שלו, היית'ם התמזג בהמון, שניסה להתקרב לגדר הגבול: "ברגע שאתה בתוך ההמון, אתה כבר לא מתנהג אותו הדבר. קשה לך לשלוט במה שאתה עושה". בשלב מסוים הגדר היתה קרובה מאוד ונראה היה לו שאם ירוץ מספיק מהר הוא יוכל לצאת מעזה. לעזוב מאחוריו את העוני, התסכולים והכלא של הרצועה, שבה שום דבר טוב לעולם לא יקרה לך. לשנייה נראה היה לו שהוא רץ לעבר עתיד טוב יותר במקום רחוק כלשהו, שם יוכל לחיות ולעבוד.

היית'ם שב להכרה במיטת בית החולים, חווה גל של כאב ואת הצער והחרדה של הוריו. הם התקשו לעכל את העובדה שרק כמה שעות קודם לכן הוא היה בבית אתם, וכעת ראו אותו עם קליע ברגלו, מתמודד עם האפשרות המצמררת שיאלצו לקטוע את רגלו. "הרופאים אמרו לנו שדחיית כריתת הרגל מסכנת את חייו", משחזרת היית'ם את ההחלטה הקשה ביותר שנאלצה לקבל אי פעם. "כשהוא איבד את רגלו, איבדתי את כל הגוף שלי. איבדתי את הנשמה שלי", הוסיפה ופרצה בבכי.

היית'ם היה מאושפז שבוע בבית החולים, כשהוא סובל מכאבים עזים. בעקבות האלימות בגבול, מערכת הבריאות השברירית ברצועה קרסה תחת עומס הפצועים הרבים. בתי החולים נקלעו למחסור בתרופות, כולל משככי כאבים.

כשהיית'ם חזר הביתה הוא נדרש להתמודד עם בעיות נוספות, מעבר לכאב. הוא חווה התקפי זעם תכופים בהרבה מבעבר ובהדרגה התרחק מחבריו. "הרגשתי כאילו שהם מאשימים אותי במה שקרה. תמיד ריחפה באוויר השאלה: 'למה הלכת לשם?'. מי שלא חווה את זה לעולם לא יוכל להבין", אמר היית'ם.

בעזה יש כ–1,600 קטועי גפיים בקרב אוכלוסייה של כשני מיליון תושבים. כחצי מהאנשים בגיל העבודה מובטלים, והתחרות בשוק העבודה עזה. בעלי מוגבלויות נמצאים בעמדת חולשה, שכן כבישים ובניינים אינם נגישים לכיסאות גלגלים, ועבודות רבות דורשות כוח גופני.

אחרי שהשתחרר מבית החולים היית'ם חזר למכור סיגריות בצד הדרך, אחת מהעבודות הראשונות שעשה כנער. בכל פעם שמכונית עצרה לידו והקונה יצא מהמכונית, לפני שהיית'ם הצליח לעמוד ולהושיט לו את החפיסה לחלון — הוא חש שכשל. הוא לא יכל לשאת את המחשבה שאנשים מרחמים עליו ובתוך זמן קצר ויתר על העסק. כשניסה למצוא הזדמנויות חדשות, העתיד נראה פחות ודאי מתמיד. "בעבר תמיד הייתי בתנועה", אמר היית'ם. "הצלחתי למצוא עבודה על ידי כך שהלכתי להרבה מקומות והגעתי אליהם מהר".

לפי משרד הבריאות של עזה, 136 בני אדם איבדו גפיים מאז פרוץ האלימות באזורי הגבול לפני יותר משנה. בפגישות שיקום היית'ם פוגש צעירים אחרים שעוברים תהליך ארוך וכואב, במאמץ ללמוד ללכת ולחיות מחדש. בכל פעם שהוא שמע על מישהו שנפצע ואיבד גפה, הוא הלך לבקר אותו. הוא זכר כמה מבודד חש בחודשים הראשונים לאחר הפציעה, וניסה למצוא את המלים שהיה שמח לו מישהו אחר היה אומר לו כשנפצע: "אמרתי להם שאם איבדת גפה זה לא אומר שתהיה כלוא עד סוף ימיך. אתה עדיין יכול לעשות דברים".

באפריל שעבר היית'ם הצטרף לקבוצת כדורגל של קטועי גפיים. כשהלכתי לצפות באימון לקראת משחק מתוכנן, לא ראיתי אותו בין השחקנים שעשו תרגילי מתיחות וחימום בשמש האביב הבוהקת. לבסוף, ראיתי אותו עומד בחוץ, מעשן לבד. קודם לכן הוא שפך קפה על המדים החדשים שלו, וזה הרגיז אותו כל כך שהוא החליט לא לשחק. אבל כעבור זמן קצר מצב רוחו השתפר, והוא הצטרף לאימון. כשראיתי אותו רץ — בעזרת קביים ממתכת — ובועט בכדור בעוצמה שהעיפה אותו לצדו השני של המגרש, חשבתי שאין דבר בעולם שיוכל לעצור אותו. לא המבוי הסתום בזירה הגיאו־פוליטית, שבכל יום שעובר מטביע את עזה ותושביה עמוק יותר, לא המשבר הכלכלי המעמיק, לא הניתוק של רצועת האדמה הקטנה, שבה היכולת לנסוע ממקום למקום היא פריבילגיה השמורה למתי מעט בני מזל.

כשדיברנו על העתיד, יכולתי לשמוע בטון הדיבור של היית'ם הרבה אי־ודאות, מעורבבת באופטימיות הזהירה ובחוסר הסבלנות הרגילה שלו. בקיץ שעבר הוא פגש נערה במחנה לבעלי מוגבלויות. הוא לא חושב על נישואים. אין לו את הכסף הנדרש לשם כך והוא לא מעוניין לקחת אחריות על עוד אנשים. הוא הגיש לצלב האדום בקשה למענק להקמת בית קפה עם משחקי וידיאו בשכונה שלו. הוא שקל את זה בקפידה ומשוכנע שיצליח. "שלחתי את הבקשה לפני שבוע ועדיין לא שמעתי כלום. אם הם לא יסכימו לתמוך בפרויקט שלי, אמצא משהו אחר. אבל נמאס לי. שום דבר כאן לא משתנה לעולם".

ד
סיפור על קטוע רגל מעזה
סיפור על קטוע רגל מעזה
סיפור על  קטוע הרגל מעזה.
סיפור ל קטוע הרגל מעזה.
סיפור על  קטוע הרגל מעזה.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את כל סדרות הצילום ישירות לפיד שלכם


על הבלוג: דניאל צ'צ'יק - עובד ב"הארץ" משנת 2003, מצלם עבור מוספי גלריה וסוף השבוע. יזם ועורך בלוג הצילום של "הארץ". עבודותיו הוצגו במיטב המוזיאונים בארץ וגם במספר תערוכות וירידים בחו"ל. danieltchetchik.com
חומרים ניתן לשלוח ל: danielt@haaretz.co.il עבודות ב-2500 פיקסלים רוחב וטקסט קצר

פוסטים קודמים בבלוג הצילום

*#


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות