חשיפה / בלוג הצילום

צילום בעת מחאה, אז והיום

ראש המחלקה לצילום בבצלאל על נקודת מבטו של הצלם בעת הפגנות ומחאות חברתיות ומה ניתן למצוא בו ממרחק הזמן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ד
צילום של אוהד צויגנברג

משחלפו, מהפכות ומחאות נחקקות בזיכרון הקולקטיבי בצורה של ייצוגים ויזואליים או טקסטים, אולם בעת התרחשותן, החיה בזמן הווה, כוחן נמדד בסחף שהן מעוררות בציבור וביכולתן להביא לשינוי.

הציור ״החירות מובילה את העם״ (La Liberté Guidant le Peuple) של אז'ן דלקרואה, מתאר את המהפכה שהעלתה ב-1830 את לואי פיליפ לשלטון בצרפת. מריאן, הדמות שבמרכז הציור, האוחזת בדגל הטריקולור כשהיא חשופת חזה, חושנית ומלאת חיים, היא מעין אלגוריה לחירות. בשולי הדרמה - דמויות נוספות של ילד עם אקדחים, נערי רחוב, פועל בסינר, פועל פצוע לבוש חולצה כחולה וגבר בורגני עם רובה.

"רפסודת המדוזה" של תאודור ג׳ריקו (Le Radeau de la Méduse) הוא ציור שהוצג לראשונה ב-1819 והפך לאחד הסמלים הנודעים של הרומנטיקה הצרפתית. הוא מציג את ניצולי כלי השיט שמילט נוסעים מספינה שנטרפה מול חופיה המערביים של אפריקה. לאחר שמונה ימים, רק מעט מן הנוסעים בני המעמד הנמוך שרדו, והציור הפך למסמך ויזואלי-חברתי המתאר את הפקרת הנוסעים הזוטרים בידי הממשל ובעלי השררה.

שני הציורים הללו הם נקודות התייחסות עבור דימויים של מהפכות ומחאות חברתיות מאז הוצאו בפעם הראשונה.

בעקבות משבר הקורונה, אנו עדים בחודשים האחרונים למחאות ציבוריות מסוגים שונים בארץ ובעולם: מחאות של מגזרים ויחידים נגד המדיניות הממשלתית ונגד אוטוריטריות שלטוניות. נחושים ואמיצים, המפגינים והמפגינות בגלי המחאה האחרונים בארץ נושאים דגלים ומפגינים חירות יצירתית. הם יוצאים אל הרחוב ואל מעשה המחאה כשהם לבושים בתחפושות מאולתרות, חמושים באביזרים ונושאים שלטים מעוצבים. גם במחאות אלה היו מעשי התערטלות גופנית בידי נשים.

מפגינים ומפגינות אלה מבינים היטב את הדימוי המצולם ואת האופן בו יחרתו בזיכרון דימוייה של המחאה הנוכחית. אגב כך, הם כמו מצטטים ״בגופם ונוכחותם״ מתוך הלקסיקון החזותי המוכר להם. זהו לקסיקון השואל מהעבר ומההווה, ומפנה, במכוון או שלא-במכוון, אל מחאות מעבר לים ומבעד לזמן. ססגוניות המחאה, לצד תעוזה, הפרובוקטיביות והאומץ, יוצרים דימוי חדש-ישן. בדומה לציור של דלקרואה, אירועי המחאה ברחוב בלפור והתצלומים המלווים אותה, ממחיזים אלה לצד אלה סצינות מרכזיות ושוליות, מנצחים לצד מפסידים, ושמאלנים לצד ימנים.

בהמשך למסורת הפוטוז׳ורנליזם, הדימוי הצילומי של העת האחרונה לא מדגים בדרכו רק את כוונות הצלם ועמדתו או את כוונת העיתונאים והעורכים, אלא מעניק ביטוי לכוונתם של המפגינים שמכוננים את הדימוי הצילומי דרך ההופעה שלהם וגם באמצעות הצילום ככלי, שכן המפגינים הם גם צלמים ומעלים תמונות. הססגוניות והביטויים הקרנבליים של המחאה מצטלמים נהדר ומופצים באופן ויראלי ברשתות החברתיות

שני הציורים המוזכרים לעיל משמשים עוגן צורני ותרבותי אליו נקשרים צילומי המהפכה והמחאה הנוכחיים. בצילומים של תומר אפלבאום, שרון אברהמי, אלכס קולומויסקי, מיכאל ליאני ואחרים, ניתן לזהות בבירור חיבור לאתוסים מיתולוגיים ותנ״כיים, כפי שתוארו בידי ציירים צרפתים בתקופת המהפכות. ההד הוויזואלי פועל הן כחזית אסתטית והן כחזית רעיונית. לפנינו, אפוא, מונחת תשתית פוליטית שזועקת מחאה וביקורת חברתית נגד הריבון, השלטון והשחתת הערכים הדמוקרטיים.

בראשית ימי הקורונה צילם אפלבאום את ההפגנה הראשונה שנערכה בכיכר רבין תחת הכללים החדשים של הריחוק החברתי. הצילום, שנעשה כמו ממעוף ציפור, המחיש את היענות האזרחים לסדר החדש. ההצרנה האסתטית של המחאה אז העידה על היותה של המחאה לא כלי מרד, אלא כלי בהשמעת זעקת הכאב על אובדן מקורות פרנסה. התצלומים שצולמו בימים האחרונים בזירות המחאות המתמשכות לאור כישלונה המפואר של המדיניות הממשלתית בטיפול במשבר, מציגים יותר מכל את הפרתו של הסדר שהושת על הציבור בראשית ימי הקורונה. תצלומים אלו מגיבים באופן מוחשי למציאות, וניתן לראות איתם ודרכם את רצונם של המוחים לפרוע חוק ולשבור מוסכמות. עירום וצפיפות, ללא מסכות הגנה, תחת מעטה של זיעה ורסיסי רוק - התצלומים מתעדים אלימות, מרדנות, בלאגן, קרנבל, שחרור והשתחררות מעולו של המנהיג.

בראשית ימי הקורונה, בסוף פברואר, טען הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן כי
בשל המצב אנו נאלצים להקריב את התנאים הנורמליים של החיים, קשרינו החברתיים, משלח ידינו ואפילו את חברינו, עד כדי סכנה שנשלם עבור כך בבריאותנו. לחיות חיים חשופים, חיים שהופשטו מהגנת החוק, הינו מצב מעוור ומפריד בין בני אדם. המגפה הובילה למצב חירום חריג שהפך במהרה לשגרה. אגמבן תהה מה טיבה של חברה נטולת ערכים פרט להישרדות. חברה שחיה במצב חירום מתמיד, הוא קובע, אינה יכולה להיות חברה חופשית, אלא היא מתקיימת בפחד ובהיעדר ביטחון.

מה מגלים לנו אפוא הימים האחרונים? פחד או אומץ? שחרור או שיכרון חושים? כצלם אני מחפש סדר. את אותו רגע מזוקק ופואטי בתוך המולת המחאה והזעם. את שבריר השנייה שבה חמלה ומבט מתלכדים לכדי אמת אחת, כנה ואותנטית.
ימי הסגר, הבידוד והריחוק החברתי, בהם אדם ספון בביתו מרצון או בכפייה, הדגישו את כוחו של הדימוי הצילומי להגיב באופן מיידי למציאות המטלטלת, להעניק תוקף לאירועים ואולי להוביל למהפכות חברתיות. מה היה קורה אילולא אחזה ידו של עובר האורח במצלמה שתיעדה את ג'ורג' פלויד נחנק למוות מברך שוטר הצמודה אליה לצווארו? מה היה קורה אילו היתה זו מצלמתם של השלטונות? האם בדומה לירי באיאד אל-חלאק, ניתן היה לטעון כי המצלמות בזירת האירוע לא פעלו? מה היה עולה מתוך מצלמתו של תומר אפלבאום אלמלא הופל והותקף בידי רשויות החוק בעת צילום הפגנה חוקית?

מתוך ״עין מתאווה לאושר״. נכתב עבור תערוכת הבוגרים והבוגרות של המחלקה לצילום בבצלאל, 2020

בקרוב תיפתח תערוכת יחיד של צלם ״הארץ״ תומר אפלבאום בגלריית המחלקה לצילום בצלאל, קמפוס הר הצופים — באוצרות דוד עדיקא ואילנית קונופני.

צילום של תומר אפלבאום
צילום של תומר אפלבאום
צילום של אוהד צויגנברג
צילום של אוהד צויגנברג
צילום: תומר אפלבאום
צילום: תומר אפלבאום

על הבלוג | חשיפה

על הבלוג: דניאל צ'צ'יק - עובד ב"הארץ" משנת 2003, מצלם עבור מוספי גלריה וסוף השבוע. יזם ועורך בלוג הצילום של "הארץ". עבודותיו הוצגו במיטב המוזיאונים בארץ וגם במספר תערוכות וירידים בחו"ל. ניתן להתרשם מעבודותיו באתר: danieltchetchik.com
הצעות לפרסום ניתן לשלוח ל: danielt@haaretz.co.il צילומים ברוחב 2,500 פיקסלים וטקסט עם תיאור קצר של עד 400 מילה. יש להעביר את החומרים ב- wetransfer

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ