חשיפה / בלוג הצילום

זיכרון של זיכרון

הזיכרון הראשון שלי מהתמונות הללו הוא כשהייתי קטן: היינו מתאספים כולנו בסלון ואבא היה מוציא מהקופסאות הלבנות את השקופיות, מסדר אותן לפי הסדר הנכון ומקרין לנו. אני מרגיש שהן עיצבו אותי כאדם משפחתי יותר וכצלם טוב יותר

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ד
גדעון לוין

הזיכרון הראשון שלי מהתמונות הללו הוא כשהייתי קטן: היינו מתאספים כולנו בסלון ואבא היה מוציא מהקופסאות הלבנות את השקופיות, מסדר אותן לפי הסדר הנכון ומקרין לנו. המכשיר היה משמיע רעשים מתכתיים בעת העברת השקופיות. זה רעש נעים ונוסטלגי מאוד עבורי.

אבא שלי תמיד מצלם. זה לא בא ממקום אמנותי, אלה יותר מהצורך לקבע חוויות משפחתיות. העמדת הפריימים שלו היתה מדויקת והתאפיינה במסדר צבאי. שום דבר ספונטני לא היה בהם, כנראה משנותיו הרבות בצבא הרוסי, שעת חלקן עשה כצלם צבאי. החשיפות היו מדויקות והצבעים מהפנטים.

אבא שלי תיעד הכל: טיולים, שנת לימודים חדשה, ימי זיכרון, השבעה בטירונות בצבא האדום של אחי, ארוחות משפחתיות, ובמיוחד את הרכב החדש. זו היתה תקופה שבה רכב פרטי היה דבר נדיר. היינו יוצאים לפיקניקים והרכב היה חלק מהפורטרט המשפחתי.

נתחתי כל פיקסל בשקופיות. מה היה על הקיר? איזה סרט הוקרן בטלוויזיה? מהם הספרים והאוכל שמונח על השולחן? וכמובן, הבעות פנים של המצולמים עצמם והעמדה של כל אחד מהם. סיקרן אותי לדעת כל אינפורמציה על הרגע המתועד. יש בתמונות חפצים שעדיין איתנו ומרגש אותי לראות אותם גם היום. יש בהם משהו שלא ניתן להסביר. יש בהם משהו שמזכיר לי רגעים שלא הייתי, אבל מה שמרגש אותי בעיקר זו הצניעות. הם פשוט שם, בפשטות ובלי מילים מיותרות. השקופיות היו בעלות ערך מאוד גדול עבורי בילדות. אני מרגיש שהן עיצבו אותי כאדם משפחתי יותר וכצלם טוב יותר. 

היום לאבא שלי יש סמארטפון, וגם היום הוא מצלם אותנו בארוחות המשפחתיות באותה שיטה מוקפדת - כאילו זו השקופית האחרונה שלו. המצלמה והפילם התחלפו, אבל הרוח והאותנטיות בתיעוד המשפחה נשארו. אולי עוד הרבה שנים אסתכל על התמונות מהנייד באותה הדרך שאני מסתכל על השקופיות.

הצילומים צולמו בבלרוס ואוקראינה בשנות ה ה70 וה 80.

על הבלוג | חשיפה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ