חשיפה / בלוג הצילום

הקביים שאני אוהב ורוצה להשמיד

רונן ללנה, מצלמי המוזיקה החשובים בישראל בשנות התשעים, סובל ממחלת עיניים נדירה. את המציאות הוא חווה בדו-ממד, כמו בתוך פוסטר אינסופי. התרופות הפכו למערכת יחסים מצולמת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ד
רונן ללנה

לפני מספר שנים הפכתי לאדם עם לקות ראייה בגלל מחלת עיניים נדירה. עשרה ניתוחים, איכילוב, מלאכים בלבן, ומחלה אחת עם שם אחד (קואוטס), אך פנים רבות. אני חווה את המציאות בדו-ממד, חי בתוך פוסטר אינסופי. חרק או מטוס? לא בטוח עד שיהיה במרחק נגיעה.

האור שנהגתי לפסל על פניהם של כוכבי רוק הפך אויב. העומק שניסיתי להעניק לצילומים שלי הפך זכרון קלוש. תפר שהיה סמוי עד כה החל להיפרם. כצלם, חשתי שהמחלה היא אתחול מחדש של הווייתי. בתהליך ההחלמה אתה נדרש לא רק להסתגל למציאות חדשה - שטוחה ומעוותת ככל שתהיה - אלא גם לא לפחד מפניה. התהליך הזה נמצא בעיצומו. כבר שכחתי איך ראיתי פעם, איך שרובכם רואים.

לאורך הדרך טופלתי בתרופות רבות. שמרתי את כולן. יש להן שמות מתעתעים, מפתים, חידתיים. אחת מרחיבה את האישון המצולק, שנייה עוזרת לישון, שלישית עוזרת לצעוד את המרחק הקצרצר אך הבלתי עביר בין ביתי לבית החולים. תרופות הן נושא מושתק ולא סקסי, אך למדתי שאני מנהל איתן מערכת יחסים. הן הקביים שלמדתי לאהוב ושאני רוצה להשמיד.

הפרויקט צולם בעזרת בני משפחה באמצעות מצלמת פוקט, פנסים ואש

על הבלוג | חשיפה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ