העיתונות טעתה פעמיים בעידן הרשת והתיקון הוא קטן-גדול

שינוי במודל התשלומים של הרשת יכול להציל את "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ולמעשה את כל מי שעיסוקו הוא יצירתי. למיקרופיימנטס יש גם את הכוח לשקם את החוסן החברתי-תרבותי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בית דפוס בבריטניה. המעמד היצירתי נידון לחיי עוני וחוסר ביטחון כלכלי

עידו הרטוגזון

עליית הרשת בתחילת המאה ה-21 לוותה בהבטחות שבאינטרנט התוכן יהיה המלך ויוצריו יהיו ממליכי המלכים. בפועל, 20 שנה מאוחר יותר, האינטרנט נראית יותר כמו בצת קליקבייטס עתירת ספאם שהאפשרות להתפרנס בה מיצירה נשחקת בצל השליטה הגוברת של משרדי יח"צ. אז מה השתבש? האם יכול להיות ששורשו של המצב העגום הזה הוא במודל כלכלי עקום שהתקבע בימיה הראשונים של הרשת וממשיך להחריב אותה עד היום?

בתחילת המילניום שלט האופטימיזם בתחזיות לגבי השפעתה התרבותית של הרשת. באותה התקופה הבטיחו פרשני המרחב הקיברנטי שבקרוב נזכה לעולם בעל שפע חסר תקדים של תוכן איכותי וזמין שיפתח הזדמנויות מופלאות עבור יוצרי תוכן להתפרנס בגמישות ולהתקיים ברווחה. ספרים כמו Rise of the Creative Class ו-The Cultural Creatives חזו עתיד ורוד לאנשי המקצועות היצירתיים: סופרים, עיתונאים, מוזיקאים, משוררים, קולנוענים.

אלא שבחלוף שני עשורים הנבואות על עליית המעמד היצירתי נראות מופרכות מאי פעם. זו לא רק הקורונה. המשכורות בעולם העיתונות נשחקות כבר שנים ארוכות ואיתן גם מספר המשרות בתחום. סופרים, מתרגמים ועורכים רואים את יצירותיהן נבזזות על-ידי גולשים שמעדיפים קבצי PDF פיראטיים וחינמיים. מוזיקאים אינם יכולים להתפרנס ממכירת אלבומים ונאלצים להסתמך על הכנסות מהופעות. השתייכות למעמד היצירתי הפכה במקרים רבים גזרה של חיי עוני וחוסר ביטחון כלכלי.

את אחד ממקורות מצב הביש הזה ניתן למצוא באחד הרעיונות המכוננים של הרשת לפיו כל התוכן באינטרנט צריך להיות חינמי. הרעיון הזה נוסח בדרך אחרת עוד ב-1984 בוועידת ההאקרים תחת הסיסמה "אינפורמציה רוצה להיות חופשית". בראשית ימי האינטרנט, בתקופה שבה נראה היה שהרשת תהיה כר פורה לאנרכיזם יצירתי ואוטופי, הרעיון שלא צריך כבר לשלם על תוכן הלם היטב סנטימנט אנושי כללי יותר שמעדיף לקבל דברים בחינם. וכך, התרבות החינמית הפכה להיות צו השעה בראשית שנות האלפיים. סרטים, מוזיקה וסדרות הפכו למשהו שמורידים אותו בעזרת תוכנות כמו נאפסטר, קאזה וביטורנט. העיתונות התמסרה אף היא לרוח לפיה מי שנותן לא רק את מעילו אלא גם את כותנתו, יזכה בחיי נצח בעולם הדיגיטל.

חומת תשלום באתר וול סטריט ג'ורנלצילום: צילום מסך

הכל התבדה והתגלה כנאיבי להחריד. רכישות המוזיקה בפלטפורמות הדיגיטליות רחוקות מלפצות על אובדן ההכנסות מרכישת דיסקים ותקליטים, ההכנסה מפרסומות ברשת אינה קרובה לפצות על הירידה הדרמטית בהכנסות מפרסום בתקשורת המודפסת. המצב החריף עוד יותר כשההכנסות שעוד נותרו ופרנסו אקולוגיה שלמה של בעלי מקצוע, תועלו אל ענקיות טכנולוגיה. גוגל ופייסבוק התייצבו ליד ברז הדפדפן והפכו עצמן גם לסוכנויות חדשות, בידור וחברות שמתפרנסות ממסחר בתוכן שיצרו אחרים מבלי להשקיע אגורה ביצירה מקורית.

ניתן לטעון שהבעיה בחוסר האפשרות להתפרנס מיצירה ברשת מטרידה רק ענף מסוים בשוק העבודה, אלא שהשלכותיה רחבות הרבה יותר וצריכות לעניין כל אחד. העיתונות, "כלב השמירה של הדמוקרטיה", לא יכולה לתפקד כראוי בלי תקציבים שמאפשרים לעיתונאים מנוסים להתפרנס בכבוד, לייצר תחקירים ותוכן מאתגר אחר שחיוני לתפקוד החברה ולחיי התרבות. עולם שבו מוזיקאים וסופרים לא יכולים להתפרנס בלי להיות תלויים בחלטורות, הוא עולם שבו אנחנו מאבדים אינספור יוצרים. עולם שבו התרבות תלויה בפרסומות וחסויות הופכת רדודה ועשויה מקלקר. זהו מצב תרבותי שדן עצמו לכלייה איטית.

אחת מהבעיות הכרוניות של עולם התוכן היא שאנו נדרשים לשלם על סחורה שאנחנו לא בהכרח מעוניינים בחלק גדול ממנה. כדי לקרוא כתבה שמעניינת אותי בעיתון, עלי לקנות את כל העיתון גם אם שאר התוכן בו גרוע או לא מעניין אותי. האינטרנט הציע פתרון לבעיה הזו: ברגע שמאמרים הפכו לאובייקט בפני עצמו ניתן היה לראשונה לשלם ישירות עליהם, ועליהם בלבד.

המודל הזה זכה לכינוי "מיקרו-תשלומים" (Micropayments). במקום לשלם עשרה שקלים על עיתון שאנחנו רוצים לקרוא רק כתבה אחת מתוכו, במודל החדש אפשר לשלם 20 אגורות על קריאת כתבה ספציפית, עוד 20 אגורות על כתבה במגזין אחר, ועוד 20 על כתבת ארכיון מלפני 15 שנה. באופן זה ניתנה לקוראים האפשרות ליהנות מחרות חסרת תקדים והכותבים זכו באפשרות להתפרנס ואף לקבל תמלוגים על חומרים שפרסמו בעבר ועדיין רלוונטיים.

בית דפוס בראש העין. עיתונות חלשה היא כר פורה לפוליטיקה סמכותנית הנוגדת עקרונות של ממשל בריאצילום: אמיר לוי

אלא שהעיתונות, למרבה הצער, הלכה בכיוון הפוך. כשגודל הקטסטרופה הכלכלית של פרדיגמת התוכן החינמי התבררה, העמידו רבות ממערכות העיתונים "חומות תשלום". זהו המצב בעיתון זה, "הארץ", וכך גם ב"ניו-יורק טיימס" ובעיתונים רבים אחרים בעולם. הקוראים נקראו לחזור ולשלם על מנוי, אך הסוסים כבר ברחו מהאורווה עבור ציבור גדול שהורגל לשפע החינמי. הדרישה לשלם נראתה לפתע מופרכת לחלוטין. המהלך של חומות התשלום לא רק שלא ניצל את הפוטנציאל של הרשת להפוך את המאמרים לזמינים בעלות מזערית, הוא החריף את חוסר הזמינות של מידע. כעת, כשהקורא רוצה לקרוא מאמר ב"הארץ", לצורך העניין, הוא נדרש לעשות מנוי – וזו החלטה כבדה בהרבה. 

התוצאה היא אבסורדית. אם אני מעוניין למשל לקרוא את הביקורות שהתפרסמו על ספר או סדרה בשלושה מגזינים שונים, אין לי אפשרות לרכוש את הביקורות הללו ישירות. אני נדרש לעשות מנויים שנתיים לכל אחד מהמגזינים הללו. זהו מצב שלא טוב לקוראים, לא טוב למגזינים ולא טוב לתרבות ולדמוקרטיה. קריסת המודל הכלכלי של העיתונות מתבטאת גם בשינויים מהותיים במאזן הכוח בינה לבין צורות של יח"צ, קידום ותעמולה. בלי עיתונות טובה קשה להבחין בין אמת ושקר ואת המחיר אנחנו משלמים בכל פעם שאנחנו מתקשים למצוא ביקורות מוצר בלתי תלויות ברשת. ברמה הקולקטיבית יותר - עיתונות חלשה, ללא מודל כלכלי, היא כר פורה לפעילות פוליטית סמכותנית הנוגדת את עקרונות הממשל הביא ונשלטת בידי בעלי הון הרואים בה שופר לאינטרסים שלהם.

עם יד על הלב, האם רובנו לא היו מעדיפים לשלם 10 אגורות, 30 אגורות או אפילו - רחמנא ליצלן - חצי שקל שלם עבור כתבה איכותית באופן שיאפשר ליוצריה להתפרנס, מאשר לפלס את דרכנו בתוך קקופוניית הפרסומות המקדמות את פנינו בכניסה לכל אתר? הן מקשות על הקריאה, מזהמות את התודעה וכופות עלינו במקרים רבים צורות מעקב מתקדמות. לאינטרנט אין כל ערך ללא התוכן שממלא אותו. הוא מגיע באדיבות יוצרים, אך אלה אינם מתוגמלים עליו בשל שיטה שמעניקה את כל הרווחים לבעלי האלגוריתמים שיושבים על הברז.

בספרו Who Owns the Future מתאר חלוץ הרשת ז'ארון לניר מודל כלכלי אלטרנטיבי לאינטרנט. זהו מודל שעושה שימוש במיקרופיימנטס ומתגמל כל כותב. אם פייסבוק ודומותיה מרווויחות מהתנועה שהפוסטים שלנו מייצרים ומהמידע שהוא מאפשר להן לאסוף, למה שאנחנו, יוצרי התוכן הזה, לא נרוויח גם? לניר מתאר עולם שבו ההגנות החברתיות של המאה העשרים – התנאים הסוציאליים שהופכים נדירים יותר ויותר בתקופתנו - מקבלים חיזוק וגיבוי נוסף בצורה של תמלוגים שכל אחד מקבל טיפין טיפין מהרשת ואינם מבוססים על מערכות בינאריות ומפלות. כך, במקום שהרשת תהיה מוקד לאגירת הון חסרת תקדים מצד ענקיות הטכנולוגיה, היא תהפוך לכלי שמחזק את המעמד הבינוני והמעמד היצירתי.

מיקרופיימנטס אינם פתרון קסם כמובן. הוא דורש שינוי מהותי באופן שבו אנו צורכים ובאופן שבו אנחנו מנהלים מערכות תשלומים ברשת. אך בתמורה נקבל רשת חזקה ואיכותית הרבה יותר שלא מבוססת על ביזה ועל ריסוק החוסן התרבותי והחברתי.

ד"ר עידו הרטוגזון הוא מרצה וחוקר בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן

רדיקל לוגו

רדיקל | רדיקל - מעבדה לרעיונות

מעבדה לרעיונות חדשים, קיצוניים, פורצי דרך, שנויים במחלוקת. בעולם שבו הפתרונות הופכים ממיושנים ללא רלוונטיים, למוחות החריפים ביותר יש תפקיד - לחשוב על הכל מחדש, לא לעמוד שמוטי לסת מול התהפוכות ההיסטוריות, אלא להוביל אותן. 

רדיקל הוא פרויקט מבית "הברית הישראלית". לאתר של רדיקל

לשליחת מיילים לעורך הראשי, איתמר ויצמן: itamar@radical.org.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ