בלוגים

הבלוג של רמי לבני / הבלוג של רמי לבני

הסקרים משקפים את התמכרות הישראלים לאינרציה ופאסיביות

הנה כמה מסקנות מהסקרים שנערכו אחרי סבב הלחימה האחרון בעזה: העם כועס על נתניהו, מבקש בחירות כעונש אבל אין לא כל כוונה להעניש את הליכוד. מה הסיבה לכך? התשובה ברחוב בלפור

74% מהציבור אינם שבעי רצון מהתנהלותו של בנימין נתניהו בסבב הלחימה האחרון ברצועת עזה (סקר "החדשות"). 58% סבורים שנתניהו מנע בחירות משיקולים פוליטיים (סקר גל"צ). 53% קוראים לבחירות עכשיו. השכל הישר אינו מאפשר להבין את הנתונים הללו, אלא ככאלה שמצביעים על תרעומת ניכרת כלפי ראש הממשלה ועל רצון לשינוי. ובכל זאת, כל הסקרים שנערכו בימים האחרונים מראים שהליכוד בראשות נתניהו לא ייפגע בבחירות הקרובות ויזכה לכ-30 מנדטים.

הלאה: מכך ששלושת רבעי מאזרחי ישראל אינם תומכים במדיניות ההכלה של נתניהו, עולה שהם מצדדים ביותר אקטיביזם מול חמאס, מהסוג שמקדם נפתלי בנט. ניתן היה לצפות, לפי ההיגיון, שהמעדיפים גישה לוחמנית יותר, גם יתמכו במי שלטענתו יישמה. אך לאו דווקא. רק 24% מהישראלים תמכו במינוי בנט לשר הביטחון (סקר "פגוש את העיתונות"), שיעור שבוודאי גרם מפח נפש ליו"ר הבית היהודי. הוא בוודאי מקונן בלבו על היעדר חשיבה קוהרנטית בדעת הקהל.

בנימין נתניהו ונפתלי בנט.רק פוליטיקאי אחד מרוויח מהסקרים
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

ארבע דילמות בחו"ל שדורשות פיתרון כבר בנתב"ג

האם לבקר במוזיאון שאתה יודע שתסבול בו? האם להתעדכן בחדשות או שחובה להתאפק? האם להצהיר שאתה ישראלי או לנסות להיות אזרח העולם והאם להיכנס לוויכוח על הפלסטינים. כל התשובות כאן

לכבוד עונת תיירות החגים הנמצאת בעיצומה, בשעה טובה, אספנו למענכם הקוראים ארבע דילמות המעסיקות אותנו, התיירים הישראלים, בחו"ל ואולי מטרידות גם אתכם. קראו, התלבטו וחישבו: מה אתם הייתם עושים?

1. ללכת או ללכת למוזיאון?

מצד אחד, המדריך שבידיכם כמעט יוצא מגדר דפיו בזעקות התמוגגות: "הפראדו במדריד הוא גולת הכותרת החד-פעמית של הביקור בעיר! / מוזיאון הארכיאולוגיה עוצר הנשימה באתונה הוא המוזיאון הכי חשוב של העת העתיקה! / הגוגנהיים הוא מקדש מסחרר לאמנות מודרנית! לא תשכחו אותו".

איש חרד מטיסה, אילוסטרציה
להמשך הפוסט

כך התאהב המיזנטרופ שבי במועמד לראשות העיר, ועוד ברמת גן

הבחירות המקומיות הן הזמן שבו אנו מתוודעים למועמדים חדשים מלוא החופן. חלקם ססגוניים ומסתוריים, אחרים רעננים וצעירים ויש גם את אלה שנכנסים ללב. לי כבר יש את "האחד" מהכרזות על הבניינים האפורים. וזו ממש מערכת יחסים

אם לנסח זאת בעדינות - אני לא אדם שאוהב במיוחד אנשים. על פי רוב, הבריות הן לטורח עלי. יש כאלה שאף אומרים שאני מיזנתרופ, גם אם במידה כלשהי של הגזמה. מאז בית הספר התיכון הכרתי רק ידידים ספורים חדשים. ואז הכול השתנה כשהתוודעתי לליעד אילני.

האם באמת אינכם יודעים מיהו אילני? הבחור הצעיר הזה הוא סוד שמור של הולכי הרגל ונהגים קשי היום, אשר חולפים בשגרה בחוצות רמת גן. זיו פניו מאיר בלבם מעט חמדה ונחמה. לפני כחודשיים הכרנו זה את זה בראשונה, כשכרזות המבשרות על מועמדותו לראשות העיר רמת גן החלו לצוץ מעל חלונות בתי משרדים ובנייני מגורים מאפירים במרכז העיר, כמו גם על גבי כתלי בתים צמודי קרקע בעיבוריה. ומאז פורחת בינינו מה שאין להגדיר אלא כמערכת יחסים משמעותית.

ליעד אילני בכנס בחירות
דף מטה הבחירות של ליעד אילני
להמשך הפוסט

רק הדגל הליברלי יוכל לאיים על נתניהו

זה נשמע מוזר, אבל העובדה היא שככל שישראל הופכת להיות יותר ימנית ופחות חילונית - היא הופכת להיות גם יותר ליברלית

העצה הראשונה, הטריוויאלית, שנותן כל יועץ פוליטי למועמד או למפלגה שפונים לעזרתו היא: "בחרו את מגרש המשחקים", כלומר היו אתם אלה שבוחרים את הנושא והעיתוי של המאבק הפוליטי שלכם, על פי מה שנוח לכם ומזיק ליריב. את העצה הזאת יישם נתניהו באדיקות בשנים האחרונות, וקבע כמעט לבדו על מה "כולם" ידברו, ועל מה "כולם" יתווכחו: מהערבים שנוהרים לקלפיות, ועד חמאס, סוריה, איראן, ארגוני השמאל הבוגדניים והתקשורת העוינת. זאת היתה הסיבה המרכזית להגמוניה שלו, ובכך הוא הכניס את השמאל למלכוד, שלא השכיל לצאת ממנו.

והנה, זה כמה שבועות שיש לשמאל פתאום עדנה בלתי צפויה. אולי בפעם הראשונה מאז כינון ממשלת נתניהו הנוכחית, השמאל מצליח סוף סוף לעצב את סדר היום הציבורי: במחאת הקהילה הגאה, בתרעומת נגד חוק הלאום מצד האזרחים הדרוזים, ובמידת מה עוד קודם לכן במורת הרוח מחוק המרכולים ומהדרת נשים בחברה הדתית והחרדית. אי אפשר לדעת כמובן אם המומנטום החיובי הזה יימשך, או שנתניהו המיומן ישתלט שוב על הזירה, אולם בהחלט אפשר לשבוע נחת מכך שראש הממשלה מצוי במגננה בלתי אופיינית, נראה מופתע ולחוץ, וכך מועד יותר לעשות טעויות.

כרזה עם פניו של נתניהו מונפת לצד דגל ישראל בהפגנה נגד שחיתות בתל אביב ביולי האחרון
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

לא רק גבר לבן פריבילגי: געגועים לארי שביט הפובליציסט

לא בטוח ששביט צריך לחזור לעיסוקו ככותב מאמרים - אבל בין כל מה שנאמר בסערה הנוכחית, יש מקום גם להזכיר שהיה פובליציסט טוטאלי: עצמאי, יצירתי, מחויב וחדור תשוקה. מבחינה זאת חסרונו הוא אבדן לעיתונות

בתוך הסערה הנוכחית סביב ארי שביט, פרשיותיו וראיונותיו, יש עוד דבר שנחוץ לומר. שביט היה לא רק דמות בעייתית מבחינה מוסרית שכשלה, ולא רק "גבר לבן פריבילגי", אלא גם עיתונאי וכותב מאמרים חשוב, אולי בעל הטור הבכיר במקומותינו. בלי קשר לשאלה אם יחזור לעיסוקו – וכלל לא בטוח שנכון מבחינת כל הצדדים הנוגעים בדבר שיחזור - סילוקו מהבמה הוא החמצה לכל מי שרואה בפובליציסטים יותר מהגיגנים גרידא, ובפובליציסטיקה יותר משפיכת מלים תגרנית; לכל מי שרואה בהם מוסד יום-יומי הכרחי לליבון והנהרת החיים הפוליטיים בישראל וכלי לטיפוח אזרחים בעלי מחשבה ביקורתית וחופשית.

מעבר לכישרונו, כמה סיבות עמדו ביסוד מעמדו המיוחד של ארי שביט. הראשונה היא עצמאותו. שביט לא כתב בשם זרם אידיאולוגי מובהק, לא ימין חד משמעי, לא שמאל ברור, לא התנגדות לכיבוש, לא סוציאליזם. גם לא היתה לו עמדה מקצועית או ז'אנרית חיצונית של איש אקדמיה, מומחה, משפטן, או עיתונאי-אקטיביסט. התודעה העצמית שלו היתה של פובליציסט; מי שאמון על שלב הביניים של תיאור ודיאגנוזה של המציאות, זה שבין שלב הדיווח עליה לשלב הניתוח האנליטי שלה. לכתיבה פובליציסטית יש חסרונות הנוגעים לרצינותה ולהסתמכותה על נתונים מסודרים, אבל היא נהנית מיתרון שבקרבה לאירועים ומחירות יצירתית ופואטית. שביט היה אמן בתחום זה. אין עוד כותבים רבים כאלה כיום, שזהו משלח ידם וזוהי זהותם.

העיתונאי ארי שביט
ג'ייסון מריט / גטי אימג'ס / אי-אף-פי
להמשך הפוסט

מרגש! קלישאות המוזיקה שמסרבות לנטוש

אם לא המצאתם את הישראליות מחדש, לא חיברתם בין מזרח למערב, לא ריגשתם, לא השמעתם קול פעמונים, או דווקא קול חרוך, לא יצרתם אינדי משובח, ולא התאבדתם על הבמה - סימן שלא עניינתם את מבקרי המוזיקה

המציא את הישראליות מחדש – פעם כתיבה על ישראליות נחשבה לכתיבה על מה שקורה וצומח באופן ייחודי כאן, דווקא כאן, ומי ש"המציאו את הישראליות" היו שירי ארץ ישראל והרוק הישראלי הקלאסי; אך כיום נראה ש"להמציא את הישראליות" זה לבסס אותה על חומרים ממקורות אחרים: מהמסורת היהודית, מההוויה האוריינטלית, או מהשורשים של מדינות המוצא.

ישראליות, בעצם, היא ניגוד של כל מה שנחשב בעבר ישראלי, ומה שמבטא את רוח המקום כבר לא מגיע למעשה מהמקום עצמו.  אם אתה זמר צעיר, שרוצה "להמציא את הישראליות מחדש", מה תעשה? תתחבר למסורת המוזיקלית הערבית, או הפרסית של סבא ששמעת בבית? תשקיע בהלחנת פיוטים או בחיבור שירי יראה לבורא עולם? תכתוב בנוסטלגיה על הדמויות הציוריות משכונת נעוריך, על המעמול של הדודה והבדיחות של אבא?

סטטיק ובן אל בהופעה
מגד גוזני
להמשך הפוסט

המשחק המשעמם והמעניין ביותר בעולם

לא אחת אוהדים נשאלים, איך הם יכולים לשאת את שעמומו של המשחק. "מה פתאום?", הם מוחים בבוז. "כדורגל הוא הדבר המרתק ביותר עלי אדמות!". אבל יש להודות שכדורגל הוא כן משעמם. הוא משעמם, אפילו משעמם מאוד – ואין סתירה לכך שהוא גם מעניין. הכי מעניין

אחד הדברים שנראה שאוהדי כדורגל סובלים ממנו יותר מכול, הוא אוהדי כדורגל אחרים אשר טורחים להסביר ולפרשן כדורגל. שהלוא מי שמם? האם הם היו אי פעם על כר הדשא, ויכולים להעיד על מומחיות מקצועית? האם הם סבורים שניסיון של רביצה בתחתונים ובהייה במסך מקנה להם הבנה כלשהי ברזי בניית הרכבים, אסטרטגיות בעיטה וביקורת על השיפוט? זו הרי בלי כל ספק שערורייה, ומכאן כנראה הסיבה לתלונות על הזמנת ארחי פרחי שאינם כדורגלנים או בני סמכא מדופלמים לאולפני שידור המונדיאל. אם פבלו רוזנברג ומוקי יכולים לדבר על כדורגל בנימה ידענית – אז למה בעצם לא הבת של השכנים, או המאבטח במרכול? ולמה לא אני?

ובכל זאת, המילה האחרונה כיום בתחום פרשנות הספורט היא דוברים שהם "כמוני כמוך", שכמו נקטפו במלקחיים מהסלון הפרטי שלהם, כפם עודה טמונה בקערית הפיצוחים, ונתחבו אל הסלון הלאומי לתרום לאומה מדברי החוכמה, שהיו שמורים עד כה רק לבני משפחתם וידידיהם הקרובים. ניתן לשער שמאחורי זאת עומדת הדאגה שמא הכדורגל, הענף העממי ביותר, עדיין אינו ידידותי מספיק להמונים, וגם האת חלק האליטיסטי יחסית שלו, הפרשנות, יש להפוך לשווה לכל נפש, למען מי שהם כה נבערים, עד שגם מוטי איווניר וגיא לוי נשמעים להם אינטלקטואלים מורמים מעם. מעתה כל אחד יכול להיות פרשן, כפי שכל אחד, אם רק ירצה, יכול להיות שף עם החריימה האהוב של סבתא.

אוהדי נבחרת תוניסיה צופים במשחק הנבחרת מול אנגליה במסגרת גביע העולם בכדורגל
Hassene Dridi / AP
להמשך הפוסט

די לאובססיית הזהות היהודית

יש המון אנשים שרוצים להטיף לחילונים בישראל, שהם צריכים להפסיק להיות שליליים ולפתח "יהדות חיובית" משל עצמם. צריך להגיד להם: לא תודה. יש לנו המון זהות יהודית. אנחנו מתפוצצים מרוב זהות יהודית. היא פשוט לא בשבת ובבית הכנסת, אלא בחיים עצמם

בפרפראזה על דבריו של ג'ון לנון, כי "החיים זה מה שקורה כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות", ניתן לומר כי זהות יהודית היא הדבר שקורה דווקא בזמנים שבהם נדמה לנו שאיננו עסוקים בפעילויות הקשורות לזהות יהודית. וזה מה שצריך לחזור ולהשיב למי שמטיפים לחילונים כי הם מוכרחים להניח למלחמות שלהם בדת, לא רק להסתפק בביקורת שלילית ולפתח "יהדות חיובית" משל עצמם, עצה רווחת, שהאחרונה שהעניקה אותה במאמר ב"הארץ" היא הרבה סיוון מלכין-מס בשבוע שעבר.

כמה מייגע להסביר שוב ושוב את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו, אבל אין ברירה: כל שיח החיפוש אחר הזהות היהודית בישראל משקף אובססיה לא בריאה, הנובעת מחוסר ביטחון עצמי שמזין את עצמו, מהפנמה פתולוגית של הכפשות רבות שנים ומבלבול תרבותי מזיק. התזזית הזהותית, או ה"זהותנות", כפי שאני מכנה אותה, מאפיינת חברות או קבוצות תרבותיות שההיסטוריה לא הקנתה להם בסיס לאומי מודרני חזק, ולכן היא מוכרת הרבה פחות ממדינות מערביות מפותחות, שנפח הציביליזציה שלהן ויציבותה בתנאים נורמליים (טריטוריה, לשון וכד') מבטיח קיום של אדני זהות מספקים, שעומדים היטב באתגר של חיבוטים אפשריים.

חוף הים בתל אביב
Oded Balilty/אי־פי
להמשך הפוסט

מדוע אנו זקוקים לפזמונים?

אומרים ששירים יכולים מקסימום "לרגש" ו"להרים", אבל במיטבם הם יכולים לזרות על המציאות הישראלית רומנטיקה וקסם, חן וחסד, פליאה ותשוקה, ולעתים דוק של תוגה וכיסופים. כמה זה עצוב, שלא נוצרים כאן כבר פזמונים כאלה

חשבתם פעם על הסיבה שבשלה אנחנו בכלל צריכים פזמונים? פזמונים, מילה שלא לגמרי נקלטה במקומותינו, ומתייחסת לשירים קלים מולחנים, להבדיל משירה.

בדרך כלל נוהגים לזלזל בפזמונים ובצורך בהם, לעומת הספרות והשירה ה"רציניות", שמדברים עליהן בערבים חברתיים, ולומדים אותן בבית הספר. בטלוויזיה טוענים שהם יכולים לכל היותר "לרגש", ומומחים אומרים שהם מסוגלים לעורר בסך הכול סנטימנט שטחי, כמו נוסטלגיה, געגוע, או אהבת מולדת. פזמונים. על פי גישה זאת, אפשר לפזם, וכדברי יוסי בנאי, "להעביר את הזמן", וזהו.

קהל בהופעת האיחוד של להקת כוורת ב-2013
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

הכל פוליטי, גם מרק קובה וגם מידברן

הפוליטיקה, שהיתה פעם משהו משמים של חנונים, הוצאה לחופשי. לא הפוליטיקאים קובעים עוד מה פוליטי. העם קובע. החתונה של הארי ומייגן? פוליטי. האירוויזיון? פוליטי. להכין מרק קובה של סבתא וללכת למידברן? פוליטי. והפוליטיקה הישנה של עזה ואיראן יכולה לחכות

מקובל לחשוב שהחברה הישראלית הופכת להיות פוליטית פחות ופחות – שיעורי ההצבעה בבחירות הולכים ומצטמקים, וכמוהם שיעורי החברות במפלגות. אנשים פחות קוראים עיתונים, פחות מקוטבים לימין ולשמאל מאשר בעבר ופחות מדברים על פוליטיקה, על הסכסוך ועל ה"מצב", אם בארוחות ערב שבת עם המשפחה, אם במשרד, ואפילו בנסיעה עם נהג המונית. למעט בתקופות מלחמה או מתיחות קיצונית, הישראלים שקועים רוב הזמן באסקפיזם. אם הבדיחה הידועה מפעם גרסה שלכל שני ישראלים יש שלוש דעות על המתרחש – היום יש להם בקושי אחת.

אבל תיאור זה של הדברים אינו מצייר את התמונה במלואה. הפוליטיקה לא נעלמה לגמרי. במידה מסוימת היא אפילו פורחת, ופשוט שינתה מיקום ומוקד; היא עברה מהמרחב הציבורי אל המרחב הפרטי, מהספרה ה"גבוהה" של הרעיונות, הדיונים ופיתוח העמדות על המדינה והחברה אל הספרה האישית של מה שנוגע לי ומעניין אותי כאינדיבידואל. ניתן לראות בכך חלק מהתפיסה ש"האישי הוא הפוליטי", בה יש לשער שנתקל כל מי שהסתובב באחד מן החוגים למדעי הרוח או מדעי החברה במהלך שני העשורים האחרונים, או אפילו רק עקב אחר השיח הפוליטי בתקופה זאת.

החתונה המלכותית של הנסיך הארי ומייגן מרקל, מאי 2018
ג'יין ברלו / אי-פי
להמשך הפוסט

כפרה עלייך שוקן: כשהחמוצים של "הארץ" ירדו אל העם

לעתים היה נדמה שעוד רגע היו עורכי "הארץ", אולי גם המו"ל, נוטשים את מכתבותיהם, משילים את בגדיהם, ומנתרים למזרקה בכיכר רבין לציון ההישג ההיסטורי הנשגב, שבו הג'ינגל המגובב והנלעג שהעמידו צוות המוסכניקים המוזיקליים של ישראל ניצח את קפריסין

זהו. בימים האחרונים הסתבר סופית, שאין לאן לברוח. נחסמו כל נתיבי המילוט. "הארץ" הפך את עצמו לעלון (סטריאוטיפי) של הקהילה הגאה, וסיקר את האירוויזיון, לפני, אחרי ותוך כדי, לאין ערוך יותר מאשר את ההתפתחויות האחרונות בזירת הגרעין האיראני וההידרדרות עם חמאס. דיווחים פורצים בשיא המתח, ניתוחים מחכימים, פרשנויות מלומדות וטורי דעה נוקבים של מיטב הכותבים התחבטו בינם לבין עצמם, ודנו במלוא הרצינות בזמרת הישראלית, במסר שיש או אין לה לאומה, באופן שבו התקבלה בעולם, במשמעויות המראה החיצוני, הגזרה והפריזורה שלה.

לא היה שום ניסיון להסוות את העיסוק בתחרות הטראש-פופ ביומרה סוציולוגית, או בקריצה אירונית שבהפוך על הפוך, כמו פעם – "הארץ" התמסר לגמרי לאירוויזיון, כאילו היה "קפוץ ישבן" ותיק שהדחיק את תאוותו האמיתית במשך שנים, וסוף סוף גילה את עצמו והשתחרר; הכתבות חזרו על קריאת החיבה הצעקנית "כפרה עלייך", והפליגו בתיאורי "הלילה הגדול"; כותבי העיתון הנודעים ברגיל בחמיצותם כתבו על נטע ברזילי ש"סחפה את אירופה"; לעתים היה נדמה שעוד רגע היו העורכים הראשיים של "הארץ", אולי גם המו"ל, נוטשים את מכתבותיהם, משילים את בגדיהם, ומנתרים למזרקה בכיכר רבין לציון ההישג הנשגב בהיסטוריה של ישראל, שבו הג'ינגל המגובב והנלעג שהעמידו צוות המוסכניקים המוזיקליים של ישראל - ומבחינה אמנותית אינו עולה במאום על יצירות אחרות מתחום זה כמו למשל ההימנון "מגה גלופלקס - כי לגוף אין חלקי חילוף" -  ניצח את צוות בוחרי נעימת הרקע, שליוותה את השמלה של הזמרת מקפריסין.

חגיגות ניצחון בכיכר רבין בתל אביב לאחר הזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון, השבוע
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

"סאלח", "הקברניטים": כך תהיו גם אתם מומחים צדקנים לענייני מדיניות וקיפוח

סדרות הן מה שמגדיר את תקופתנו, תקופת ההשכלה החדשה. אין הכרח עוד בספרים, במחקרים, באינטלקטואלים, בדיונים מופשטים שאיש לא מבין, וסדרות בקרוב יחליפו את אלו כליל. אין לך דעה או נראטיב במשהו? בלחיצת כפתור הן יוגשו לך בכמוסה מתומצתת ומבדרת

אני יודע הרבה על בן גוריון. סוף סוף אני מרגיש שאני ממש מבין את האיש. איך? כי צפיתי בסדרה "הקברניטים" של רביב דרוקר. ובכן, ראש הממשלה הראשון היה איש קשה, סמכותי והחלטי, שהכריע בעד הקמת המדינה והכור הגרעיני, אבל היה רדוף שנאה נטולת סיבה הגיונית לימין ולבגין, ובערוב ימיו די התחרפן. חוץ מזה, היו לו רומנים מחוץ לנישואין, והוא לא שילם תמורת ספרי הגות, שהזמין מחנויות בעולם.

"שחיתות? אתם, אל תדברו איתי על שחיתות! ראינו את פרשיית בן גוריון שלכם ואלפי הספרים הגנובים!", כבר הספקתי להטיח אתמול, כסמכות מקצועית בלתי מעורערת, מכת מחץ באזני כמה שמאלנים, שהזכירו בפייסבוק בחוצפתם את תיקי נתניהו. האנשים האלה לא למדו כלום מההיסטוריה שהתרחשה יום קודם לכן בערוץ עשר. מה הם עשו במקום, ראו כדורגל ב"כאן"? אבל שעות ספורות אחרי התהפכתי לגמרי, ויריתי על כמה מצעירי הליכוד, שהאשימו שראשי ממשלה מהשמאל היו לא פחות מושחתים מהנוכחי: "נו, באמת, אל תשוו בין סיגרים והצעות שוחד לבין קומץ ספרים בלים על בודהיזם!".

צילומי מסך מתוך "סאלח, פה זה ארץ ישראל" ו"הקברניטים"
רשת 13, ערוץ עשר
להמשך הפוסט

האם גדעון לוי ורוגל אלפר הם עיתונאים חסרי אחריות?

התכונה החשובה ביותר של כותבי טורים היא אחריות ומחויבות לחברה שהם חיים בה. אלא שהיום משגשג זן חדש של כותבים ריקנים, מפונקים ואגוצנטרים, שמתגאים בחוסר אבחנה בין גוזמאות ומיצי קיבה לבין מחשבה תחילה. אם לא ניזהר, אלה יהיו פני השיח הנאור בשראל

האם גדעון לוי הוא ציוני? לפי עדותו, לא. נדמה גם שלא לפי עמדותיו ביחס לפתרון שתי המדינות, צה"ל ומלחמת העצמאות. אך ככל שישתדל להוכיח את ההיפך, בכתיבתו של לוי, ברובה, בולט ממד חזק של שייכות. ככלות הכול, התפקיד שלוי מאמץ, של המוכיח בשער, הוא תפקיד לאומי; תפקידו של זה שמלווה את הפרויקט הציוני, ונוטל עליו לבקר ולייסר אותו מתוך אחריות, מחויבות ומעורבות ומתוך השתתפות פעילה באופן שבו ישראל תופסת את עצמה, בכרוניקת הזמן שלה ובשפה המשותפת שלה, גם אם בצורה של התרסה. בסופו של דבר, גדעון לוי הוא עיתונאי אחראי, מבחינה זאת. ולא רק הוא. אפילו רוגל אלפר הוא כזה בחלק מהזמן, לא תמיד, כשאפשר להרגיש שחתירתו לזעזע מונעת על ידי סנטימנט אמיתי, כעס או כאב, המוליד אכפתיות ורצון לשנות.

מימי הטור השביעי של נתן אלתרמן ועד ימי נחום ברנע, יואל מרקוס, אבירמה גולן ודורון רוזנבלום, אחריות היא אולי התכונה החשובה ביותר של כותבי טורים בעיתונות ושל כתיבה והתבטאות פוליטית בכלל, והיא הבסיס לאמון של קהל הקוראים. אחריות, אין משמעה כתיבה ממסדית "מאולפת", מנומסת או מתחנפת חלילה. כתיבה אחראית במיטבה יכולה להיות קשה, תקיפה, מרה, בוטה, מלגלגת, אפילו סרקסטית. היא יכולה להיות טובה, ויכולה להיות בינונית. מבחנה אינו בסגנונה, והאחריות אינה ערובה לאיכות.

גדעון לוי, רוגל אלפר
דודו בכר, תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

המילים החשובות ביותר בטקס יום העצמאות: "פסיפס" ו"מגוון"

כשנתניהו, רגב, אדלשטיין ובנט אומרים שהחברה הישראלית היא פסיפס, הם בעצם אומרים שכולנו סוף סוף יכולים לנוח, ושאף אחד לא צריך יותר להשתנות, להשתפר ולנסות לגבש מכנה משותף. כך הופך ה"מגוון" לערך שמרני מובהק

גם איש שמאל ישר יתקשה שלא להודות, שמעבר לסלידתו האישית, בסיפור שמספר כיום הימין על הישראליות - כפי שזה התבטא, הומחש והומחז באירועי יום הזיכרון והעצמאות ובשיח לפניהם ואחריהם – יש כוח ואטרקטיביות. הזלזול בימין, הנובע מעליבות מדיניותו והנהגתו, מסיח את הדעת מהאפקטיביות והתחכום של הצעת הזהות שלו, שלא בכדי מזדהה איתה רוב העם, ומתאחד סביבה.

להצעה זו שלושה חלקים: הראשון הוא העוצמה הלאומית, בביטחון ובכלכלה, מרכיב שהודגש שוב ושוב בדברי הפוליטיקאים בימים האחרונים, ומטרתו להציג את שריריה המשתרגים החדשים של ישראל בפני האויבים, העולם כולו, ההיסטוריה בדיעבד והציבור מבית, הרעֵב לתחושת כוח מופגנת כמענה לחוסר הביטחון הקיומי שלו. המרכיב השני הוא ערבוב הדת לבלי הפרד בלאומיות, לפי הנוסח הציוני-דתי, כפי שבא לידי ביטוי בתפילה שבה פתח יו"ר הכנסת את נאומו בטקס יום העצמאות, או בחלוקת פרסי ישראל בקטגוריית חיזוק "הרוח היהודית-ישראלית", במקף מחבר.

נתניהו, רגב, אדלשטיין ובנט בטקסי יום העצמאות ה-70 לישראל
אוליבייה פיטוסי, אמיל סלמן, אילן אסייג
להמשך הפוסט

לאן נעלם ה"אם זה ככה, אני יורד מהארץ!"?

שמתם לב שבשנת ה-70 לעצמאות ישראל, אף אחד כבר כמעט לא מתריע כי ינטוש לחו"ל? מ"האחרון יכבה את האור" ו"להחליף את העם" ועד "סן פרנסיסקו על המים" ו"לונדון", תרבות ישראלית-שמאלנית שלמה של איומים לעזוב עומדת היום על סף היעלמות

"כל יום אותה מכה. כל יום בא לי לשים איזה בול ענקי על כל הממול הזה, שנראה כמו איזה גלויה שהעובי שלה כמו העובי של החיים שלי, ולשלוח לקיבינימט..."

(לוי, גיבור סרטו של אסי דיין "שמיכה חשמלית ושמה משה", יוצא מהבית ומסתכל על תל אביב)

ישראלית בברלין עם דגל ישראל בכיס מכנסיה
דודו בכר
להמשך הפוסט

זנדברג התנצלה, תמשיכו הלאה

זנדברג התייחסה אל קלוגהפט כמו ליועץ מן השורה, בלי לקחת בחשבון את כובד המטען שהוא נושא עימו. קלות דעת? אולי. שגיאה? בוודאי. אבל העניין מוצה וצריך להגיע אל קיצו

תמר זנדברג קיבלה כמה פעמים במהלך מסע הבחירות שלה לראשות מרצ עצות, בטלפון, בסמס ואף בפגישות מפי היועץ האסטרטגי, משה קלוגהפט, שהיה מעורב בכמה מן הקמפיינים הארסיים ביותר של הימין, כמו גם, מנגד, בקמפיין של אראל מרגלית במפלגת העבודה. היא לא מיהרה להודות בכך בזמן, ואולי גם המעיטה ממשמעות המעשה באופן שנטל פתח נרחב מדי לפרשנות ולא היה מדויק מספיק מבחינת העובדות.

קלות דעת? אולי. שגיאה? בוודאי. אבל מכאן ועד למחול השדים חסר הפרופורציה בשמאל, שהחל בהוקעתה של זנדברג ב"שקרנות", ב"חוסר ערכים ובסיס מוסרי" וב"ציניות בוטה" והמשיך בקריאות ההיסטריות ש"תלך הביתה" ואף ברמזים לשחיתות – המרחק רב מאוד.

תמר זנדברג, משה קולגהפט
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

אפשר לומר את זה: יש ימנים טיפשים (ולא חסרים גם שמאלנים כאלה)

אף אחד אינו נולד כסיל. אבל יש מצבים שבהם למנהיגים מסוימים יש אינטרס לנוון את רמת המחשבה הפוליטית של עמיהם. כך קורה עכשיו עם נתניהו

אחד הדיונים החמים כיום בשמאל - שמשקיע כהרגלו את רוב הלהט והאנרגיות שלו במבחנים עצמיים אינסופיים בתקינות פוליטית – הוא השאלה, האם מותר לחשוב שיש מצביעים אשר נוהגים בחוסר תבונה בבואם לגבש את דעותיהם או את בחירותיהם, כמו למשל הזדהות עם נתניהו; האם יהיה זה יאה לסבור כי עמדות מסוימות הן לא רק שגויות, אלא גם מטופשות ומזיקות לטובתו של מי שמחזיק בהן, ובכך מעידות במשהו על איכות שיפוטו. על פי ההיגיון בלבד, התשובה ברורה: כפי שיש בעולם אנשים שמנים וגם רזים, גבוהים וגם נמוכים, כך לא יכול להיות שכל ההחלטות האנושיות הן חכמות, ושכל המחליטים פועלים אך ורק בחוכמה. אמונות פוליטיות בהחלט יכולות להסתמך על שיקול דעת רשלני, גרוע, או משולל יסוד, ואזרחים, מימין ומשמאל, בהחלט יכולים ללקות בירידה ובניוון של המחשבה הפוליטית שלהם במצבים שונים. אין הם נולדים כסילים. אך לעתים למישהו יש עניין להפכם לכאלה. גם ההיפך הוא הנכון. יש מנהיגים שחותרים להעלות את רמת החשיבה של עמם, לחזק את הראש ולהחליש את הבטן, כפי שעשה דוד בן גוריון, ובאחרונה ברק אובמה למשל. ההוגה הצבאי והמדיני יהושפט הרכבי, שניתח דפוסי מחשבה ציבוריים בהיסטוריה ובימינו, הזהיר מפני "פרימיטיביזציה של המחשבה", מצב חוזר שבו בדעת הקהל מושרשות תפיסות פופוליסטיות, שניחנו בקסם חולף, אך איכות קריאת המציאות שלהן עלובה וחסרת אחריות ולעתים אף מסוכנת.

כדי לסבר את האוזן, ניתן שתי דוגמאות לטיעונים פוליטיים, שלא רק שאין בהם ממש, אלא הם חסרי תוקף ויכולת להתגשם, ומחבלים באינטרס של מי שאוחז בהם. הראשון הוא האמירה שנעשתה אופנתית בדבר המופרכות של בעיית הפליטים הפלסטינים לאור המנגנון הכוזב של מעמד הפליטות, שמעניקה סוכנות האו"ם אונר"א גם למיליוני צאצאי הפליטים המקוריים – והמסקנה מכך שיש לבטל את אונר"א. על פניו, יש כאן "קייס" נאה. הוא מציג אנומליה (רק הפליטים הפלסטינים נהנים מזכויות אלה), נבל חיצוני (מדינות ערב, המסרבות לקלוט את הפליטים), משתף פעולה תם או מפוקפק (האו"ם) ונוכל המרוויח מן ההפקר (הפלסטינים). יש בו תנופה וצדק פנימי, והוא נשמע אידיאלי לתחרות דיבייט.

מפגין חרדי ומפגינה מתווכחים בירושלים
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

ביי זהבה: רקוויאם למעוז החמיצות

פעם ידענו שלא משנה מה יקרה, איפשהו קיימת מרצ, שיושבת לבד בחושך, וסובלת יחד איתנו, מביטה בהתבהמות הישראלית בחישוק שפתיים, ומסננת גידוף חרישי בעברית צחה. העידן הזה מתחיל להראות כמו העבר הרחוק. מרצ רוצה להיות מפלגה שמחה, מחבקת ואופטימית

הפרישה של זהבה גלאון ואילן גילאון מההתמודדות על ראשו מרצ היא דרמטית. אבל הדרמה הגדולה במרצ התחילה עוד לפניה. מרצ היא כבר לא מה שחשבנו.

עכשיו ברור שהיום הזה קרוב מאוד להגיע. היום שבו תמי זנדברג תכריז בנאום הניצחון שלה לראשות מרצ, כפי שהיא עושה בדרך כלל, כי היא "הֶרגישה מוכנה לקחת את המשימה על כתפיה", עם סֶגול צורמני בבניין הֺׅפעיל. אם יירשמו התלחשויות מיוחדות בקהל, הן לא יהיו בגלל השגיאה החמורה בעברית, כי אם בגלל תככי מפלגה פרוזאיים, כגון מה יהיה גורלו של פעיל ג' או ד' בבחירות המקומיות. אך אין מדובר רק בזנדברג. גם אם אילן גילאון היה נשאר במירוץ ומנצח, קל היה לדמיין אותו חותר בהתקדמות נחושה אל בימת הנואמים לאחר זכייתו, ובדרך מחליף צ'פחות בקולניות, צובט בכפו הדובית בלחיי פעילים מזדמנים, ומעניק להם נשיקות רטובות, ארוכות ודוקרות בלבביות האשדודית המוכרת שלו. איש לא היה מגחך במבוכה, או משמיע הערה אירונית על המחזה. אדרבא, מי שלא קיבלו נשיקה – היו מתקנאים ורוצים גם! ואפילו במקרה שזהבה גלאון הייתה נבחרת שוב למשרתה, והייתה פוסעת קלה ומאושרת לבימה, מפזזת בדרך לצלילי סלסוליו המאנפפים של הזמר האהוב עליה, אייל גולן, אף אחד מבין הקרואים לא היה מעקם חוטם, אלא להיפך – הבאים היו "זורמים" איתה! – ומצטרפים בכפיים לשמחה.

אילן גילאון וזהבה גלאון
דודו בכר
להמשך הפוסט

סוד הקסם של נתניהו: פטאליזם

מקובל לחשוב שקדרות מייאשת היא רגש שלילי ודוחה. לא כך בישראל. פסימיות קוסמית נחשבת כאן לסחורה החמה והמתגמלת ביותר, לעדות מוכחת לכושר מנהיגות ולמתכון בטוח לניצחון בבחירות

לאורך שנים נוהגים לתהות על סוד הקסם של בנימין נתניהו. איך אחרי כל הכישלונות והשחיתויות והשערוריות והזמן שעבר זה עדיין עובד לו; מה גורם לכך שהוא עדיין נתפס כבעל שיעור קומה יותר מכל מתחריו; שהוא עדיין מהפנט את המבט ולוכד את הקשב, גם של יריביו המותשים ממנו; כיצד בצד המיאוס והגיחוך שהוא מעורר, הוא עדיין מרשים אותנו לא אחת בעל כורחנו, גורם לנו להחסיר פעימה סוררת כנגד רצוננו. מהו הסוד?

יש הסבורים כי מדובר באינטליגנציה, בחריפות ובכושר הניתוח של האיש, שהם אלו שמעוררים את התפעלותן של הבריות. יש המציעים את הרטוריקה המשובחת ומענה הלשון המושחז מול המקטרגים בארץ ובקרב אומות העולם, אשר מעוררים הערכה ואף הערצה אל האיש. ויש המעלים את האפשרות כי העניין מסתכם במתת אל, כריזמה, הנשענת על טון הדיבור הסמכותי, החזות המצודדת וקול הבריטון הערב. כל אלו אינם מוטעים. אבל האם בהם אצורה הסיבה העיקרית? הלוא במידות שונות, סגולות אלה קיימות גם אצל עוד אנשים. התשובה מצויה במקום אחר: סודו של נתניהו, מקור כוחו ושורש המשיכה שלו - הוא הפטאליזם הכובש שלו.

בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים בבית הלבן בוושינגטון
פיט מרוביץ' / בלומברג
להמשך הפוסט

הסיפור האמיתי על נתניהו, נרנדרה מודי, הקוברה והעגבניות

נתניהו ו"היחסים האישיים" הקסומים שהצליחו לסחרר את מודי, פוטין וטראמפ, כחלון כסנטה קלאוס שמפליא לתת לנו "נטו" מתנות - האם ישראל בדרך לפוליטיקה פיאודאלית חדשה?

מצאו את ההבדלים:

אבא, אבא, הלך לעבודה
הלך הלך אבא!
ישוב עם צאת הלבנה,
יביא לך מתנה!

נתניהו ונרנדרה מודי בעת ביקורו בהודו בשבוע שעבר
עדנאן אבידי / רויטרס
להמשך הפוסט

לא טוב היות החתול הישראלי בחורף

לכבוד החורף, העונה הקשה ביותר של החתולים הישראליים, שבעה מיתוסים רווחים לגבי חתולים ובני אדם, שצריך לפרק כמה שיותר מהר. על החתול שיושב על האוטו שלכם, אויסטרים וחבצלות המים של מונה

חורף הוא ריח הגשם, הוא רעננות הרחוב המפתיעה וצחות האוויר המשכרת, הוא הצעד המהסס-מגשש על מרצפות המדרכות הרטובות, והוא אדי מרק מהביל היוצאים מן המרפסות.

אך חורף הוא גם עוד משהו. תקופתם הרעה של חתולי הרחוב. כשהקור והמטר מכים, ובני האדם מסתגרים, ולעתים שוכחים, או לא רוצים לזכור, את מי שנשאר בחוץ, ואין לאן לנוס להתחבא, להצטנף ולחמם מעט את הגוף, ולא נשאר כמעט אוכל בחוצות. ואין הכוונה לחתולים זרים, באיטליה או בראש פינה, אלא בחתולי עירכם ובניינכם, שאמורים להיות קודמים. כן, כמו זה השחור-לבן, שמקדם את פניכם מפוהק בבוקר על מכסה המנוע של מכוניתכם, רובץ באלכסון באין אונים, ולא טורח להזיז את משמניו, עד שאתם ממש מתקרבים. או כמו המנומרת הדקיקה, שנכנסת ויוצאת בטפיפת רגליים דרך הפתח בדלת הכניסה, ומתחככת ברגלכם ברטט בכניסה למעלית.

חתול עם משקפיים
להמשך הפוסט

"סביבנו": האלבום הישראלי הטוב ביותר בעשר השנים האחרונות

ב"סביבנו", האלבום החדש של יוני רכטר, תמצאו את מה שנעלם מהפופ בישראל כיום – את חדוות המוסיקה, שאין לטעות ולזהותה עם חדוות הביט, האינסטנט ובולמוס הסלסול. מסתבר שיש מוזיקאים גדולים שכוחם לא תש בהתבגרם

סביבנו כל כך הרבה רעש

באוזן, בעין נוקב

יוני רכטר בהופעה
דניאל צ'צ'יק
להמשך הפוסט

"חיתול ספוג שתן"? גם הברבריות של רוגל אלפר לא תמחק את מורשת אריק איינשטיין

היה משהו ברברי במה שעשו רוגל אלפר וכותבים נוספים ב"הארץ" ביחס לדמותו של אריק איינשטיין, כאשר חלקו עם הציבור שיהוק, או שמא זקירת אצבע משולשת, בתור תרומתם לדיון במורשתו התרבותית של איינשטיין סביב יום השנה הרביעי למותו

ברבריות, בהגדרתה הרווחת, היא מונח שנקשר לגסות רוח, צעקנות, אלימות ובורות. אם רוצים לדייק את התיאור הזה, ניתן לומר ששורש הברבריות הוא הוצאה כוחנית של דבר מהקשרו; עקירה של מושג, עולם, או תופעה תרבותית מתוך מארג הזיקות והנסיבות החי שלהם, שבו הם מוגדרים ומובנים, והתייחסות אליהם באופן רדוקטיבי, וולגרי וחסר אחריות, לפי צרכיו הפרטיים של המשתמש או גחמותיו.

ברבריים נראו למשל בעיני הרומאים מעשי צבאות אטילה ההוני, שבזזו בלא אבחנה את שכיות החמדה של האימפריה הרומית, וברברים היו בוודאי קלגסי דאע"ש, שהכחידו את שרידי המורשת הארכיאולוגית הטרום-איסלאמית המפוארת בסוריה, שהיו לדידם כאין וכאפס. ברבריות יש גם בזרועו העבה של דוד ביטן, הנשלחת קדימה באיום בריוני, כפסע מפרצופי חברי האופוזיציה, אגב השמת טיעוניהם הדמוקרטיים ללעג וגיחוך.

ארונו של איינשטיין מוצב בכיכר רבין בתל אביב ב-2013
דניאל בר און
להמשך הפוסט

ארבע שנים למותו של אריק איינשטיין: סמכותו של זמר

מה יש בעומק הקול המוכר כל כך של אריק איינשטיין? מה הוא חושף, מה הוא מסתיר, ומה קורה לנו, כשאנו שומעים אותו? ארבע שנים למותו, שלושה חלקים על סוד ההגשה הקולית שלו. פרק שלישי: "רגל פה, רגל שם"

לאחר שבפרקים הקודמים דיברנו על האובייקטיביות, המידה הנכונה והמוזיקליות לשם הבנת ההגשה הקולית של אריק איינשטיין והיחסים בינה לבין הקהל - דרושה התעכבות על שני מושגים נוספים: סמכות ועמדת המספר. את סמכותו של זמר נגדיר כתוקף המדומיין שמייחס הקהל ליצירתו, המשקל המוקנה ל"זכותו" לומר את דברו. הדרגה הבסיסית ביותר של הסמכות היא האותנטיות. כשאנו מאזינים לזמר אותנטי, אנו חשים שאין פער בין עמדתו כמגיש השיר לבין משקלו האישיותי והיצירתי. במילים אחרות, שהוא מבין על מה הוא סח.

זמרים אותנטיים, לדוגמה, הם אריק סיני, או עפרה חזה. דרגה אחת מעל האותנטיות היא יכולת של זמר להיתפס כמי שמייצג אמת כללית יותר, לבטא את רוח הזמן, או הדור, או הוויה אנושית רחבה וקבועה כלשהי, כמו גבריות או נשיות, תום או פיכחון, ניסיון חיים בוגר או מרד נעורים, וכיוצא באלו. נורית גלרון, שלום חנוך ויהודית רביץ הם שלושה מהמייצגים המיומנים ביותר של קבוצה זאת.

אריק איינשטיין ב"מציצים" מ-1972
מתוך "מציצים" / יס
להמשך הפוסט

ארבע שנים למותו של אריק איינשטיין: הזמר ואמנות המידה הנכונה

מה יש בעומק הקול המוכר כל כך של אריק איינשטיין? מה הוא חושף, מה הוא מסתיר, ומה קורה לנו, כשאנו שומעים אותו? ארבע שנים למותו, שלושה חלקים על סוד ההגשה הקולית שלו. פרק שני: "מבלי להפריע את שלום הציבור"

גישתו של אריק איינשטיין לביצוע הקולי מורגשת אצל רבים מבני דורו ברוק הישראלי. הללו מרדו בסטנדרטים המוזיקליים של הזֶמר העברי שקדם להם, שהתאפיינו בעיסוק בתמות לאומיות-קולקטיביות, בגיבורים הירואים  ובשירה רווית פאתוס. הם התאוו ליצור מוזיקה שתתאים לעידן הפרטיקולרי יותר, ובה בעת הגלובלי יותר, שאליו צעדה החברה הישראלית, ובמסגרתה לייסד אפשרויות ביטוי לקול פרטי, קול האדם היחיד כמהות אוניברסלית.

הרוק הישראלי פעל במקביל למגמות מודרניסטיות באמנויות אחרות, כמו השירה והספרות של דור המדינה, אסכולת "דלות החומר" בציור הישראלי, אדריכלות הבטון החשופה והפונקציונלית, או זרם "הקולנוע האישי". אלו התעניינו במצב האדם באשר הוא אדם, והאמינו שתפקיד האמנות לחתור לייצוג האמת הבלתי תלויה של האדם או של החומר, חרף כל חמקמקותה.

אריק איינשטיין
מנחם סקס
להמשך הפוסט

ארבע שנים למותו של אריק איינשטיין: איך מסבירים את סוד הקסם?

מה יש בעומק הקול המוכר כל כך של אריק איינשטיין? מה הוא חושף, מה הוא מסתיר, ומה קורה לנו באוזניים, כשאנו שומעים אותו? ארבע שנים למותו, שלושה חלקים על סוד ההגשה הקולית שלו. פרק ראשון: "כל אחד רוצה להיות זמר"

אריק איינשטיין הוא הזמר הישראלי הגדול ביותר, אם לאמץ לרגע את לשון ההפלגה הטיפוסית לתרבות הפופולרית. מנגינתה של קביעה זו אינה הולמת את מזגו האמנותי של איינשטיין, כמו גם את מזגו האישי המצטנע והמבויש; הוא דחה אותה שוב ושוב בחייו בתוקף. "טוב חלאס, תעזבו אותי בשקט, מה יש לכם?" הוא נהג להתיז את תגובתו לדברי שבח בצידוד המבט האופייני, עם הפזילה הקלה, הזכור מהופעותיו הקולנועיות, בהטיית כף היד בקיעור פעור-אצבעות לשם הבהרת רצינות המסר ובהרמת הקול המוטעמת של ספק אזהרה תיאטרלית ספק בהלה חרֵדה.

אך למרות הנזיפה המהדהדת, ייתכן שלעתים יש בכל זאת טעם בדרבון הדיון בכותרות מעין אלה. לא רק בגלל עצם השחרור שבהשמעת טענה שיפוטית בלתי מסויגת בעידן התקינות הסוציולוגית הזהיר והמתחסד, אלא כי דיון תרבותי ראוי לשמו אינו יכול להתקיים בלי אמות מידה להערכה. ובכן, לא היה כמו אריק איינשטיין. אין כמותו, וקשה להאמין שיהיו. עם השנים זו היתה כבר כמעט לקלישאה. חסרונו של איינשטיין, החלל שהותיר שאינו מתמלא, ההשוואה הבלתי נמנעת בינו לבין המוזיקה הישראלית העכשווית - כמו גם הישחקות הדיוקן הציבורי החי שלו, שאין מנוס ממנה - מעלים צורך לשוב ולברר: מה היה בו? מה עשה אותו לכזה? האם ניתן לבאר את מה שלכאורה נוצק לפלא מגרונו של אריק איינשטיין, ואת עוצמת ההיענות של הקהל דווקא למבע הווקאלי מהסוג המסוים הזה? האם לפלא יש פשר ופירוש?

ארונו של אריק איינשטיין מוצב בכיכר רבין ב-2013
דניאל בר און
להמשך הפוסט

על ספת הפסיכולוג: בטיפול עם ראש הממשלה

"מהרבה בחינות, אני בתקופה הכי שלווה שהייתה לי. רק משגע אותי שיש אנשים שלא מפרגנים. שלא מתפעלים ממני, לא משנה מה אעשה. שמזלזלים. אם יש משהו שמקלקל לי, זה הם - החמוצים". בנימין נתניהו אצל הפסיכולוג

שלום. אתה יכול לשבת.

תודה

נתניהו על כורסא
אבי אוחיון / לע"מ
להמשך הפוסט

ימין ושמאל זה של פעם. קבלו את הקרב בין אנשי ה"או-או" לאנשי ה"גם וגם"

יאיר לפיד או זהבה גלאון? אהוד בנאי או מתי כספי? מותחנים בלשיים או מדע בדיוני? אם הבחירה שלכם ברורה - אתם שייכים למחנה אידיאולוגי אחד, אם אתם לא רוצים להכריע - אתם מהמחנה היריב

בפוליטיקה הישראלית עדיין ניתן לזהות חלוקה בין ימין לשמאל, בין ליברלים לשמרנים. אך מי שעוקב אחר הדיונים והוויכוחים המרכזיים המתנהלים בספרה הפוליטית-תרבותית בישראל בימינו, יכול היה בוודאי לשים לב שרבים מהם כבר אינם נופלים בקלות לאותה אבחנה אידיאולוגית מסורתית. יריבים משכבר מוצאים עצמם לא אחת באותה סירה, ובעלי ברית ותיקים מתייצבים משני עברי המתרס. נראה שקו השבר המכונן של זמננו הוא כבר לא בעיקרו בין המחנה השמאלי למחנה הימני; הוא עובר יותר ויותר בין שני מחנות אחרים: אנשי ה"או-או" ואנשי ה"גם וגם".

אנשי ה"או-או" מאמינים בהכרעות. הם רואים את החיים כמערכת של צמתים, שבכל אחד מהם נדרשת בחירה ברורה בין חלופות. המורשת הרעיונית והמנטלית שלהם היא סדרת הבחירות החותכות, שתבעה ההיסטוריה היהודית המודרנית ממושאיה: לקרוע צוהר להשכלה או להיוותר בחצר הרבי? להישאר יהודי דתי, או להפוך ליהודי שהגדרתו לאומית? ארץ ישראל או הגולה? עברית או יידיש? וכך גם בהווה. אפשר להיות או בימין או בשמאל, או חילוני או דתי, או ישראלי "עד הסוף" או מזרחי ואשכנזי, או בעד מירי רגב או נגדה. כל אחד אמור להחליט, לפי השקפה זאת, והימנעות איננה אופציה. אין אמצע.

יאיר לפיד, אבי גבאי
ג'ונתן נקסטרנד / אי-אף-פי, מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

למה עדיף לגמור ב"תודה, גם לך" במקום לענות על האיחולים

שיחה בדיונית שהתקיימה במציאות

רציתי לאחל לך שנה טובה.

תהיה שנה טובה אתה אומר? אשרי המאמין. אצלי אישית הכול דבש, אין תלונות, אבל במדינה כבר אין לי אמונה.

שיחת מסנג'ר
להמשך הפוסט

לחילונים אין עגלה מלאה או ריקה. הם נטולי עגלה רוחנית מחייבת - ואיזה מזל שכך

מה עמוק יותר: כדורגל ואופניים או צום ובית כנסת? אין תשובה חד משמעית. מה שבטוח, כל ציפייה מהחילונים להידמות לדתיים יוצרת אצלם תודעת חסך מסולפת, ומנציחה את רגשי הנחיתות שלהם

ימי החגים הם זמנים שבהם מרבים לדבר, סרה או שבח, בעגלתם של החילונים, ולפשפש בצנעתה. זה עשוי לבוא למשל בצורת גערות מצד נפתלי בנט על חוסר התלהבות במחנה החילוני מתוכנית התעמולה האסטרטגית שלו ל"תרבות יהודית-ישראלית"', שמשקף, לטענתו, התבוססות בבערות; וזה עשוי לבוא מצד עסקני ההתחדשות היהודית, שבאיום, אך גם במתק שפתיים פוסקים שרק בזכותם ייגאל הציבור החילוני מבורותו וריקנותו, ועגלתו השדופה תתמלא.

מגדילים לעשות חלק מארגוני ההתחדשות והמכינות החילוניות, שמתפארים בכינוסי הלימוד הקסומים בחברותא, שנערכו במוסדותיהם בערב החג. ניבטים מהם בני נוער לבושים לבן, הישובים וקוראים יחד בארשת חקרנית, בפנים מפיקות נגה ובלבבות זכים פיוטים, תפילות, לקחי מוסר של א.ד גורדון ומכתמים של ויסלבה שימבורסקה, מתפלפלים יחד בשאלות של סליחה, כפרה ומשמעות החיים – ומראות מתועדים אלה אמורים להיות הוכחה ניצחת, שהנוער החילוני איננו בגדר עגלה ריקה - הוא דווקא "מתחבר" מאוד ליהדות ולתכנים שבעומק. עובדה.

רוכבי אופניים ביום כיפור בשבוע שעבר
עופר וקנין
להמשך הפוסט

מכשרות ועד טבעונות - היהדות כהפרעת האכילה הגדולה בהיסטוריה

ראש השנה ויום כיפור מזכירים לנו שתסביכי האכילה היהודיים אמנם נולדו לפני 3,000 שנה, אך התגלגלו במעלה הדורות עד ימינו לעיסוק האובססיבי של הישראלים במזון. מסיגופי היום-יום של החילונים ועד מפגני החזירות של החגים

בעשרת ימי תשובה, בין כסה לעשור, תתפסו לרוב את היהודי במבט מרצין, בסבר כבד ובמצח קמוט משרעפים בכל מקומות מושבו, בעיר, בכפר, בחיק המשפחה או בבית הכנסת. אלו הם הימים הנוראים, ובוודאי תסברו כי בני עמנו טרודים בחשבון נפש, בסליחות, בהרהורי מחילת עוונות מרעים ומודעים, ביראת המקום ובקבלה בדחילו ורחימו של השנה החדשה. אך למען האמת, דעתנו שלנו, היהודים הפשוטים, בעתות אלה - וכשחושבים על כך גם במועדים אחרים, ובעצם בכל ימות השנה - נתונה למשהו אחר בתכלית.

נפשנו מתייסרת בדאגות ממון, בגחמות ילדינו התובעים "תקנו לי", ובשאלה כיצד נממן את מתנות החג ואת הנופשונים ברודוס ובבורגס; אך במיוחד שונים והוגים אנו במסירות נפש בסוגיות אכילה, סביאה, תזונה ועיכול, מדיינים עם עצמנו באדיקות בגזרות הצום, ועורכים שקלא וטריא בלבנו, במה, כמה ועד כמה נלעיט את קיבתנו בסעודות החגיגיות.

שוק מחנה יהודה לקראת חג הפסח ב-2016
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

"המחורפנים" - מה מרוויחים המוקיונים ה"מומרים" ממעמדם?

בני ציפר, גדי טאוב, אייל מגד ועירית לינור לא יצאו מדעתם. הם בסך הכול רוצים מה שכולם רוצים - עוד: עוד תשומת לב, עוד אינטנסיביות של חיים, עוד נפח ספרותי

מה המשותף לגדי טאוב, אברי גלעד, אייל מגד, עירית לינור, מנחם בן, אמנון דנקנר ובני ציפר (רשימה חלקית)? שכולם עברו כביכול בנקודה כלשהי בחייהם טלטלה תודעתית, והפכו להיות לדוברים בולטים וקולניים של עמדות השונות מהדימוי התרבותי והאידיאולוגי הליברלי המצופה מהם; שמרביתם הפכו להיות מזוהים לגמרי עם הדמות האנטגוניסטית והאנטי-נורמטיבית שיצרו לעצמם, והם למעשה עובדים ומתפרנסים מתׅחזוקה; שאפילו אׅזכור של מי מהם בשמו במאמר בעיתון מבטיח לאותו מאמר "טראפיק" וזרם טוקבקים שוצפים; ושההתייחסות המקובלת בשמאל לאחר פרצי התבטאויות תקופתיים של אנשים אלה - לענייננו, "המומרים" - היא התקוממות נרעשת וסולדת במיוחד, המלווה באבחנה הנמהרת שהללו יצאו מדעתם, "התחרפנו".

ואם המומרים לא בדיוק התחרפנו, אז מה כן? מה הם רוצים? שהלוא אין ספק שהם משלמים מחיר אישי במעגליהם החברתיים והמקצועיים, שחושבים אותם לקרנפים, או למוקיונים. משהו הם חייבים להרוויח מכך. מהו? ובכן, המומרים רוצים, מה שכל האנושות רוצה - עוד. בני אדם מן השורה רוצים עוד כסף, עוד נשים, מין, קריירה, תהילה. למומרים יש "עוד" משלהם. נראה שאצל טאוב וגלעד התפנית בהשקפה היא אותנטית בבסיסה, והצורך לטעון בכפייתיות רפטטיווית שאבו מאזן שקרן ובוגדני, לדוגמה, או שהשמאל צבוע ומתחסד, נובע מכמיהה לקבל אישור לתוקף הפרסונה החדשה והרעועה שלהם, ואגב כך להתחשבן עם כל המלגלגים והמתנשאים עליהם לדורותיהם. בסופו של דבר, כמו עוד מרחב לרגליים בטיסה, שאיפתם היא לפצות על חסך ולתפוס עוד מקום - לאגו.

עירית לינור, מנחם בן, בני ציפר ואברי גלעד
מוטי מילרוד, תומר אפלבאום, אייל טואג
להמשך הפוסט

דו קרב בצהרי היום ביני לבין השיפוצניק וראש הממשלה

כולם רוצים לשכנע אתכם שהם אותנטיים. שהם אמינים, ישרים, ענייניים ועושים הכל רק למענכם. בפעם הבאה שתראו את בנימין נתניהו מישיר אליכם מבט וטוען בלהט להתנכלות שמאלנית ולניקיון כפיו, היזכרו באינסטלטור שלכם

חמש הדקות ששנינו נטלנו לצרכי טקטיקה היו אפופות בדממה מתוחה, שנמשכה כמו נצח. הוא הושיט אל הצלחת את מזלג הקינוחים הקטן - שבחרתי בשבילו בתחכום מהסרוויס שירשתי מסבתי האהובה - והעלה אותו עמוס בחזרה אל פיו. תנועותיו היו קצובות, קרקוש המזלג בחרסינה מדוד, הלעיסות דרוכות. "נחמדה מאוד העוגה", הוא ניסה לטשטש את ערנותי באמצעות חביבות מתעתעת, אורב כל העת לסימן חולשה בעיניי. "כן, היא נשארה מהיומולדת של אורי בביצפר", עניתי בלי להתבלבל, בהיגוי שנועד לשוות רושם של עממיות. "קניתי אותה במבצע במאפייה ליד", המשכתי, מחכך באצבעותיי את זיפי סנטרי, שהקפדתי לא לגלח שלושה ימים לפני המפגש ליצירת חזות פרולטרית מעוטת אמצעים. "דווקא נראית מושקעת", הוא העיר בתגובה, זורה בנעימת קולו קמצוץ מחושב היטב של חוסר אמון באביונותי. "תודה", הפטרתי ביובש.

כמו קלינט איסטווד בדו קרב ב"הטוב, הרע והמכוער", גם אני באתי מוכן. הייתי נחוש לשלוף ראשון בצהרי אותו יום חם במטבח דירתי רמת גן. "אז כמה נעשה את זה?", שאלתי את השיפוצניק בטון הכי קר רוח ומסתחבק שגייסתי, ונאנחתי עמוקות, "מה הנזק?" קיוויתי שלשון הרבים תפזר בסיטואציה מסך עשן של סולידריות של אחים לצרה, בעוד החיוך והצ'פחה הנדיבה שהוספתי על כתפו ירמזו-יזכירו לו - לפני שהוא נוקב לבלי שוב בשכר עבודתו - שהקשר בינינו כבר אינו רק פורמלי.

איסטווד ב"הטוב, הרע והמכוער"
להמשך הפוסט

גם אתם סנובים שטסים הקיץ לחו"ל? שמונה טיפים למטייל המתוחכם בחופשה הקרובה

לאן כדאי לנסוע לפני שיקדימו אתכם ישראלים אחרים? מה עושים עם נקניק חשוד בארוחת הבוקר? כיצד להגיב להתקף זעם בלובר והיכן הכי נוח לנמנם באירופה? פרויקט ניפוץ קונספציות מיוחד לרגל עונת הנסיעות

עונת הנסיעות בעיצומה, וישראלים מציפים את נמלי התעופה, חוצות הערים ושבילי המסעות ברחבי העולם. כינסנו את מיטב המומחים לתרום מניסיונם ולפרש למענכם, מי שמתכננים חופשה בימים אלה, שמונה מיתוסים על תיירים ישראלים בעולם הגדול, שיוכלו לשרת אתכם בדרככם.

"מה שהכי אהבנו בנסיעה לקרפטים/גיאורגיה/אירלנד/פורטוגל זה שהישראלים עדיין לא גילו אותם. אין דבר מדכדך יותר מלשמוע באמצע הטרק לאיגואסו: 'מאמי, אני מתה! אין מצב שאני ממשיכה את העלייה הזאת!', או יללת 'מי שמאמין לא מפחד' בצלצול טלפון באנדר-גראונד בלונדון, שלבטח מזכיר למקומיים את הבליץ-קריג, או זעקת: 'מה זה? למה הסטייק הזה אדום? בטוח שהוא לא זז?' במסעדת מישלן בפריס. ישראלים. אפשר לזהות אותם תוך שלוש שניות לפי המבטא החצצי, שפת הגוף הגסה וההתנהגות העדרית וההמונית".

משפחה מבסוטה בחוף הים
להמשך הפוסט

נתניהו, עזוב את הסיגרים והצוללות - החזר לנו את החיריק!

נתניהו לא מערער רק את שלטון החוק, אלא גם את חוקי הלשון, לא רק מוביל לסיפוח ובונה בהתנחלויות, אלא גם מספח ומנחיל עברית שגויה ומרושלת. גם בגלל זה הוא צריך ללכת. מי שמזלזל בדברים הקטנים, סופו שירמוס גם את הגדולים

שמי נחום, מורה בפנסיה מכפר סבא. כבר לא צעיר. טיפוס צנוע, שקט בדרך כלל. מוטרד מדברים קטנים. כשכולם מפללים שביבי ייפול בגלל הצוללות והסיגרים, ההסתה והקיצוניות - אני מהנהן למען החברותא. בלבי אני לוחש את הסיבה האמיתית, שמוציאה אותי משלוותי אצלו. החיריק.

זמן מה שאני מתעסק רק בזה. קׅראו לי מיושן, מגוחך, פדנטי, נטפל לזוטות. אבל בצד גירוש הפלסטינים וערעור שלטון החוק, בלי לזלזל -  מרתיח אותי שראש הממשלה מערער את חוקי הלשון העברית, והטרנספר שהוא מבצע בתנועת החיריק הילידית של בניין הפעיל; (בשבוע שעבר שוב: "הֶנחיתי לתגבר את גורמי הביטחון"); ובצד סיפוח השטחים וההתנחלויות - מקומם אותי שהאיש תורם להסתפחות הסֶגול והתנחלות הצֵירה בשטח דקדוקי כבוש. כמו לשמע חריקת ציפורן על פח מכונית, בשומעי את נתניהו מחליף חיריק בסֶגול במעמדים הדרמטיים והחגיגיים ביותר, כאילו קיבל אותם ממילצ'ן - אוזניי מצלצלות, וברק צמרמורת פולח את גווי. אני מסמיק בשבילו, ובהרגל מילדות מביט לצדדים במבוכה ובתקווה שאיש לא השגיח בקלון, ולבטח הזדעזע כמוני. האדם הזה הרי מייצג את כולנו, ומי יודע מי מקשיב בפרקליטות של מעלה. האין הוא חושש ליתן את הדין?

נתניהו מבקר בכיתה
גיל נחושתן
להמשך הפוסט