טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במה מאמינים החילונים האורתודוקסים?

להקפיד על ההגדה ולאגור חמץ בפסח, להתחתן אצל רב ולא להאמין באלוהים, לעשות בר מצווה ולזלול טריפות. מסע לסבך הסתירות של היהדות החילונית, שיש לה בעצם היגיון פשוט

תגובות
גלובוס גרופ

בפרוס חג הפסח מסתבר שנוצר צורך לבאר את עיקרי האמונה של מה שהיה, ואולי עדיין, הזרם היהודי הגדול בישראל – החילוניות האורתודוקסית. זאת, אף שזרם זה לא הׅרבה במשך השנים לייגע את זולתו, ובמידה רבה אף לא את עצמו, בהלכות ובהשקפות היהודיות שלו, מכיוון שראה בהן דבר מובן מאליו לכל ישראלי חילוני, ולאו דווקא דוקטרינה מנומקת או שולחן ערוך.

כיום, האתגר הכפול שמוצב לחילוניות האורתודוקסית, מהמסורתיות המתחזקת מחד, ומההתחדשות היהודית מאידך, נאלצת לעשות את מה שאין לה חשק לעשותו - במיוחד בצפיפות, בלחות ובמועקה הכללית בחזה של חול המועד - להסביר את עצמה. לא הכול מבינים כבר למה חילונים מתעקשים על ברית מילה ובר מצווה, בלי שהם מאמינים באלוהים; מקבלים סגירת קניונים בשבת, ומקימים מהומה כל אימת שחב"דניק משדלם להניח תפילין בכניסה לקניון; קוראים כדת את ההגדה, וגודשים את המקפיא בלחמניות ופיתות כאנוסים. מה שהיה אינטואיטיבי, מתחיל להיראות היום, לאור השינויים הדמוגרפיים והתרבותיים, כרצף סתירות פנימיות. מהו אפוא מקום הדת בנראטיב החילוני הישראלי?

א. יהדות כלאומיות – אם תשאלו חילוני אורתודוקסי, במה היהדות שלו מתבטאת, במה  כופר שכמותו יהודי בכלל, הוא ישתומם על השאלה. שכן לדידו, דתי אדוק שמקיים תרי"ג אינו כחוט השערה יהודי יותר מאפיקורוס גמור, שלא קיים מימיו מצווה אחת - ואולי להיפך. זאת, מכיוון שהיהדות, ואם לדייק היהודיות, במובנה המודרני, אינה דת עוד, אלא לאומיות - בדומה לצרפתיות, לשבדיות ולאמריקניות. תנועת ההשכלה במובן התרבותי, והציונות במובן הפוליטי-מדיני, השלימו בהדרגה את הניתוח ההיסטורי הדרסטי הזה, מדת ללאום, ושינו את בסיס הזהות היהודית. הניתוח הצליח, ועתה אין עוד כמעט כלל הכרח במרכיבים דתיים: מצוות, מנהגים, טקסים ואמונות, להעמדת זהות יהודית שלמה (אדרבא, האלמנטים הדתיים עשויים להחליש את הלאומיות, משום שהם מעמידים את תוקפה הבלתי תלוי בספק).

זה נשמע כפרדוקס, אבל לשיטה זאת, כשמישהו אינו צם ביום כיפור, או אינו מסלק חמץ מביתו, הוא אינו מפחית מיהודיותו, נהפוך הוא, מאחר שהוא ממחיש שאפשר להיות יהודי גם בלי הקביים של הדת, ומגלה ביטחון עצמי ביהודיותו. הדת היהודית אינה נעלמת. היא מוסיפה להתקיים בצד הלאומיות היהודית, ונותר לה תפקיד פונקציונלי מסוים גם בעולם החילוני (ראו בהמשך), אבל היא מוזזת הצדה ממקומה כמקור הסמכות והמשמעות של ההוויה היהודית. אין בה גם עוד נחיצות להבטחת קיום העם היהודי והמשכיותו, כי החיים הריבוניים במדינת ישראל מבטיחים טוב ממנה את העתיד הפיזי והתרבותי הקולקטיווי היהודי.

ב. לאומיות כפוליטיקה – בשביל החילונים האורתודוקסים, גיבוש הלאומיות היהודית  באמצעות הציונות הוא פאר היצירה של ההיסטוריה היהודית המודרנית. הלאומיות איחדה סוף סוף את היחידים והקהילות היהודיים הפזורים, המבודדים והחלשים לכדי אומה, כלומר ליחידה פוליטית, שהתפתחה בישראל לחברה משוכללת. הקיום הפוליטי הוא שיא הקיום האנושי הקיבוצי, ובכלל זה היהודי, מכיוון שבו תיתכן רמת הסולידריות הגבוהה ביותר, מידת העצמאות (ועימה האחריות) הרבה ביותר והמבנה החברתי המתוקן ביותר. מבנה זה אינו מושתת על חסד וצדקה, כלומר על אינטראקציות וולונטריות כמו בקהילה היהודית המסורתית, אלא על מנגנון דמוקרטי-חוזי של שותפות מחייבת בין אזרחים. הלאומיות הגדירה ועיגנה את מרחב הסולידריות, ופירטה את הזכויות והחובות של חברי המשפחה הלאומית. בפעם הראשונה בתולדות היהודים המסגרת החדשה יכלה לשמש כתובת קבועה ויציבה מבפנים, ושחקן מדיני לגיטימי במישור הבינלאומי.

התשובה של חילוני אורתודוקסי לשאלה מהי יהדות, תהיה אם כן קודם כל: מסגרת המחויבות הפוליטית שלי.

שידורי קשת

ג. התפקיד הפוליטי של היהדות - החילוניות אינה מתכחשת לשניוּת שהתקיימה  מקדמת דנא בעצם ההגדרה היהודית בין דת ולאום, שייחדה את עם ישראל מאז מעמד הר סיני, ויצרה ערבוב בין שני אגפי זהותו. גם כשהמשקל בהגדרה המודרנית של היהודיות עבר ללאומיות על חשבון הדת, כשאלוהים וההלכה נהדפו לטובת מימוש החזון של נורמליות לאומית-חילונית-מערבית, ברי שאלמנטים מהדת עדיין משמשים ללא הפרד בתוך האתוס הלאומי. הדת היא עדיין חלק מסוים מהמצע שממנו יונקת הלאומיות, כמו אצל עמים רבים. לא לכל מרכיב דתי אפשר או חובה למצוא חלופה, בפרט כשהחלופה עלולה לשחוק את הממד הפוליטי-לאומי היהודי. היחס אל הדת צריך להיות ענייני: להשאיר את מה שמחזק את הפוליטי, ואת השאר לסלק - אגב הקפדה שהדת תדע את מקומה המוגבל, ותישאר תחת שליטה.

ד. הציבורי והאישי – זה הכלל: מה שציבורי – להותיר במינימום ההכרחי. מה שפרטי –  להשמיט. מה שנוגע למעשים פומביים ולזיקת היחיד והקבוצה – חשוב. מה שנוגע לכוונות, אמונות ושלמות אישית של היחיד – להיפטר, כי הטיפול באלה הועבר מהדת ללאומיות. ובקיצור: המעטפת – לדת. התוכן – לחילוניות. זו מהות פשרת הסטטוס קוו המפורסמת של בן גוריון והדתיים: הפרהסיה הממלכתית, מהמטבחים הציבוריים ועד אופי השבת, יתנהלו לפי המסורת; כך גם דיני המעמד האישי והגיור, כל עוד אין להם חלופה ממלכתית. המדינה עצמה, לעומת זאת,  תתנהל כמדינה חילונית לכל דבר, וחינוך הרוב יהיה חילוני. לא הייתה זו פשרה מושלמת, אבל ההיגיון לשיטת החילוניות היה ברור: החילונים יפגשו את הדת רק פעמיים או שלוש בחייהם, ולא במופעיה האטרקטיביים ביותר: כשהם נולדים, נישאים, מתגרשים, נקברים. בשאר הזמן יהיו פטורים מעונשה. החלק המגייס והמסעיר של החיים בישראל, התוכן הציוני, החלוצי והתרבותי, ירוכז בידי החילונים.

החילונים האורתודוקסים בישראל  הסכינו לכך ששער הכניסה לעם היהודי יישאר הגיור ההלכתי, לא הייתה ברירה; הם עורכים ברית מילה וטקס בר מצווה מסורתי לילדיהם, נישאים ברובם ברבנות, ונקברים בטקס דתי. הם מתכנסים לליל הסדר, מכבדים את איסור הנסיעה ביום כיפור, ומקבלים שבצבא ובבתי החולים המזון יהיה כשר, ושהשבת היא יום המנוחה. הכיצד? כי המשותף לכל אלה הוא שהם שייכים לממד הציבורי, ולכן הפוליטי, ולכן החיוני, של החיים היהודיים. הללו מאפשרים קיום קהילה משותפת, ולא מפוצלת, של דתיים וחילונים, ומחשלים את החברתיות כשלעצמה. בשביל ערכים אלה היו מוכנים החילונים להקריב חלק מהביטוי האישי שלהם ולהשעות חלק מהביקורת. הם הבינו שאם יונהג חופש טוטאלי בענייני פרט אלה, הדבר ירופף את הדבק החברתי, ולכן יעצים את הדת, שמשגשגת כשהלאומיות נחלשת. החופש הבלתי מוגבל יהיה סוף החילוניות - ובכך סוף החופש.

מאידך, כל מה שנוגע לפן האישי והרוחני של הקיום היהודי: לאכול מצות בפסח, להימנע מאכילת חזיר ושרצים, לצום ביום כיפור, לשמור שבת, לקרוא תהילים – לאלו אין כל משמעות בעיניים חילוניות. אלו מצוות שבין האדם למקום - ומכיוון שאין מקום, כלומר אין אלוהים; ומכיוון שאין ערך למחוות ולשיג והשיח של האדם הבודד עם "הכוח העליון" או עם "האמת הגדולה של היקום", מכיוון שאין כוח ואמת כאלה; ומכיוון שלמצוות אלה אין תרומה להיבט הפוליטי של העם היהודי, ואף להיפך, כי הן נעשות בדלת אמות – אין בהן שום טעם. החילונים האורתודוקסים חושדים שמדובר בטקסים קומפולסיביים של מי שאינם בטוחים בזהותם (כמו אסתי עם ראובן בארץ נהדרת?).

מדפי החמץ המכוסים בסופר מרקט
מוטי מילרוד

ה. כוונה מול מעשה - כאן בא לידי ביטוי הוויכוח בין החילוניות לרפורמיות וליהדות המתחדשת. הרפורמים והמתחדשים, בהשפעת הפרוטסטנטיות, מציעים יהדות שממירה את רעיון קדימות המעשה וההלכה, שבמהותו הוא ציבורי, ברעיון הכוונה והמשמעות האישית, שמתמקד בחוויה הרוחנית והריטואליסטית של המאמין האינדיבידואלי. זרמים אלה שולחים את היהודי למצוא בעזרת היהדות את היופי והמשמעות שבחייו ולברור לעצמו את התפריט הדתי שטוב בשבילו. גם אם כיוונים אלה קרובים לחילוניות בכל הקשור לאורח החיים הליברלי, יש בהם שתי סכנות: האחת היא הפרטת המשמעות של היהודיות מרשות הכלל אל תחום היחיד ותודעתו, בדרך כלל בצורת ניו אייג' וקיטש, ולכן דה-פוליטיזציה של היהדות; השני הוא החדרת מרכיבים דתיים, ולו בלבוש פרוגרסיבי, אל רובד התוכן של היהודיות, שרק בעמל של דורות נהדפה ממנו הדת הודות למהפכה הלאומית - ולא רק אל רובד הקליפה. באופן זה, הרפורמיות והיהדות המתחדשת מסכנות את ההישג העצום שבניתוק הזהות היהודית מהדת, אותו קרע שמרחמו נולדה ובזכותו הצליחה ישראל החילונית, וכך יוצרות מדרון חלקלק, שיוביל בסופו להשתלטות הדת על הלאומיות.

אז מה עושה החילוני האורתודוקסי בפסח? סובל. אבל באהבה. הוא אינו נמשך להגדות אלטרנטיביות על כיבוש, אחווה עולמית ופמיניזם, כי אינו מקבל את עצם מעמד ההגדה והחשיבות האקזיסטנציאלית של הטקסטים הדתיים לחילונים. אין לו עניין בחידושי מסורת, כי זירת המשמעות האישית שלו היא הטקסטים והעולם החילוניים. מאידך, הוא לא יחמיץ אף פעם סדר - בגלל תפקידו הציבורי, ואת ההגדה הוא יסבול וישנן כהלכתה, אגב רמיזה בנקישת רגל מתחת לשולחן למי שצריך, שבאה עת הגפילטע פיש (או כמו ההכנה האלטרנטיבית לבר המצווה בסרט "אלכס חולה אהבה" מילדותנו). זוהי גבורתו השקטה של החילוני, וזהו היופי האמיתי של החג -  ההיגיון שבשיממון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות