אפשר לומר את זה: יש ימנים טיפשים (ולא חסרים גם שמאלנים כאלה) - הבלוג של רמי לבני - הבלוג של רמי לבני - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפשר לומר את זה: יש ימנים טיפשים (ולא חסרים גם שמאלנים כאלה)

אף אחד אינו נולד כסיל. אבל יש מצבים שבהם למנהיגים מסוימים יש אינטרס לנוון את רמת המחשבה הפוליטית של עמיהם. כך קורה עכשיו עם נתניהו

תגובות
מפגין חרדי ומפגינה מתווכחים בירושלים
אוליבייה פיטוסי

אחד הדיונים החמים כיום בשמאל - שמשקיע כהרגלו את רוב הלהט והאנרגיות שלו במבחנים עצמיים אינסופיים בתקינות פוליטית – הוא השאלה, האם מותר לחשוב שיש מצביעים אשר נוהגים בחוסר תבונה בבואם לגבש את דעותיהם או את בחירותיהם, כמו למשל הזדהות עם נתניהו; האם יהיה זה יאה לסבור כי עמדות מסוימות הן לא רק שגויות, אלא גם מטופשות ומזיקות לטובתו של מי שמחזיק בהן, ובכך מעידות במשהו על איכות שיפוטו. על פי ההיגיון בלבד, התשובה ברורה: כפי שיש בעולם אנשים שמנים וגם רזים, גבוהים וגם נמוכים, כך לא יכול להיות שכל ההחלטות האנושיות הן חכמות, ושכל המחליטים פועלים אך ורק בחוכמה. אמונות פוליטיות בהחלט יכולות להסתמך על שיקול דעת רשלני, גרוע, או משולל יסוד, ואזרחים, מימין ומשמאל, בהחלט יכולים ללקות בירידה ובניוון של המחשבה הפוליטית שלהם במצבים שונים. אין הם נולדים כסילים. אך לעתים למישהו יש עניין להפכם לכאלה. גם ההיפך הוא הנכון. יש מנהיגים שחותרים להעלות את רמת החשיבה של עמם, לחזק את הראש ולהחליש את הבטן, כפי שעשה דוד בן גוריון, ובאחרונה ברק אובמה למשל. ההוגה הצבאי והמדיני יהושפט הרכבי, שניתח דפוסי מחשבה ציבוריים בהיסטוריה ובימינו, הזהיר מפני "פרימיטיביזציה של המחשבה", מצב חוזר שבו בדעת הקהל מושרשות תפיסות פופוליסטיות, שניחנו בקסם חולף, אך איכות קריאת המציאות שלהן עלובה וחסרת אחריות ולעתים אף מסוכנת.

כדי לסבר את האוזן, ניתן שתי דוגמאות לטיעונים פוליטיים, שלא רק שאין בהם ממש, אלא הם חסרי תוקף ויכולת להתגשם, ומחבלים באינטרס של מי שאוחז בהם. הראשון הוא האמירה שנעשתה אופנתית בדבר המופרכות של בעיית הפליטים הפלסטינים לאור המנגנון הכוזב של מעמד הפליטות, שמעניקה סוכנות האו"ם אונר"א גם למיליוני צאצאי הפליטים המקוריים – והמסקנה מכך שיש לבטל את אונר"א. על פניו, יש כאן "קייס" נאה. הוא מציג אנומליה (רק הפליטים הפלסטינים נהנים מזכויות אלה), נבל חיצוני (מדינות ערב, המסרבות לקלוט את הפליטים), משתף פעולה תם או מפוקפק (האו"ם) ונוכל המרוויח מן ההפקר (הפלסטינים). יש בו תנופה וצדק פנימי, והוא נשמע אידיאלי לתחרות דיבייט.

מה הבעיה עם טיעון ניפוץ הפליטות הפלסטינית? מדוע הוא אווילי? משום שאין לו כל ערך ותועלת ביקום הממשי. כמו כסף של מונופול במכולת אמיתית. שהלוא אין שמץ סיכוי שהקהילה הבינ"ל תאמץ את רעיון ביטול אונר"א ללא הסכמת הערבים והפלסטינים, ואחת היא מה יעשה טראמפ וכמה ישראל תרקע ברגליה. כלל לא משנה גם אם מאחורי המנגנון הנוכחי עומדות כוונות נאצלות או אופורטוניזם. מדובר בעובדה מדינית מוצקה, שנמשכת עשרות בשנים. מי שמבטיח שהוא יוכל לשנותה, בלי להראות כיצד יעשה זאת, משלה את עצמו ואת זולתו, או גרוע מכך, מוליך שולל. בנוסף, לישראל אין באמת רווח בפגיעה באונר"א וברציונל העבודה שלה. תמיכת אונר"א בפליטים היא מקור משמעותי להקלה במצב האוכלוסייה בשטחים ולהגברת היציבות, ואין ספק שאלמלא תמיכה זאת המתיחות הביטחונית תתגבר.

במהותם של דברים, מנגנון קביעת הפליטות של אונר"א משקף את העיקרון, שכל עוד לא הושגה הסכמה פוליטית על גורל הפליטים, הם ימשיכו להיחשב פליטים מבחינת העולם. כך נוצר "ניפוח" של מספר הפליטים למורת רוחה של ישראל, אבל גם נחקקת הנחת היסוד, שלשאלת הפליטים יש פתרון מדיני, שההנהגה הפלסטינית מוסמכת להחליט עליו, ועליו להיקבע במו"מ עם ישראל. האכסיומה הזאת משמשת תירוץ נוח למדינות ערב לא לקבל אליהן לגמרי את הפליטים. אבל מבחינת ישראל הוא רומז, שבמסגרת פתרון מוסכם אפשר יהיה להוריד את הסוגיה מסדר היום. וזהו כמובן האינטרס האסטרטגי הישראלי, ולא ניצחון בתחרות התפלפלויות צדקנית.

 אונר"א אינו העניין היחיד, שבו ישראל מגרה ומשלהבת את עצמה, ובסופו של דבר מתנתקת מהריאליה אל מחוזות ההזיה, ופוגעת בעצמה. כך קרה גם עם הדרישה להכיר במדינה יהודית, פעולה נטולת בינה נגד הטובה העצמית: ויתור של ישראל על התביעה להכרה כזאת יכול היה לקרב הסכם מדיני קונקרטי עם הפלסטינים, שהיה מבטיח בפועל את הפיכת ישראל למדינה יהודית. תמורת מלים ריקות, שלא היה סיכוי לקבלן, הקריבה ישראל את הצורך המהותי שלה. היה ברור מלכתחילה שהפלסטינים לא יוכלו להסכים לתכתיב הישראלי בנושא ההכרה; כל העולם תמך בעמדתם, ולא היה מנוף לחץ; בעבור הפלסטינים, קבלת ישראל כמדינה יהודית משמעה הכרה בנראטיב הציוני, שלפיו לישראל הייתה זכות לתפוס את מקומם מלכתחילה - ולכך לא יכלו להסכים. הם הסכימו לקבל את ישראל בהווה, דה פקטו, אך לנתניהו זה לא הספיק.

מה שחשוב זה לא להצביע על אנשים ולומר להם שהם טיפשים. זה לא מועיל, ומסב רק הנאה זמנית ומפוקפקת. החשוב הוא להבין את הדרכים והמצבים שבהם עמים ואזרחים משני עברי המתרס הפוליטי מחונכים על ידי בעלי עניין למחשבה ציבורית ומדינית קלוקלת. צריך לעמוד על מקורותיו של התהליך הזה – ואליו צריך להתנגד. חשיבה היא דבר שצריך ללמד, אפילו בבתי הספר, בנוסף לאנגלית ומתמטיקה. לדעת להבחין בין אשליה למציאות ובין חזון לפנטזיה, כדברי הרכבי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#