נרים כוסית אחרונה לזכר האליטיזם ולזכר "הארץ"

נהרות של דיו זרמו בין מכבשי הדפוס מאז הלילה שבו נכבש עמוד השער של "העיתון לאנשים חושבים". מאז, המערכה לביטול החיץ בין נורמות ההמון לתרבות הגבוהה נחלה ניצחון מוחץ

רמי לבני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נינט טייב, שירי מימון ושי גבסו עם צביקה הדר בגמר הראשון של "כוכב נולד", 2003
רמי לבני

"מה שמאפיין את השעה הזאת הוא שרוח ההמון, היודעת על עצמה שהיא רוח ההמון, יש לה העוז להכריז על זכויותיה של ההמוניות ולכפותן. בכל אתר ואתר... ההמון רומס תחתיו כל דבר מעולה, שונה, ייחודי, מוכשר ומובחר. מי שאינו כמו כל האחרים, מי שאינו חושב את מה שחושבים האחרים, מסתכן בכך שהוא יוצא אל מחוץ למסגרת החברה... אין תרבות בלי הסכמת יסוד על כמה עמדות אינטלקטואליות סופיות, שעליהן אפשר לבסוף להישען בכל ויכוח... או אז קיימת הברבריות"

(חוסה אורטגה אי גאסט)

האם גם אתם שמתם לב שהאליטיזם מת? אפשר לדון במות האליטיזם באקדמיה, בשמאל (מרצ של שריד ואלוני), באמנות, במוזיאונים, באדריכלות, בספרות, במוזיקה, אפילו במסעדות העלית של תל-אביב - בכל העולמות האלו הוא כבר אינו קיים. נבעט, למעשה. אבל נדבר רגע על עיתון "הארץ". האגדה מספרת שהרגע הסמלי שבו נחרץ גורל האליטיזם בעיתון שנחשב למבצר האליטיזם, התרחש ב-28 באוגוסט 2003 סביב חצות הלילה. אז ירד לדפוס הגיליון שבו עמוד השער, קודש הקודשים, כלל ידיעה על זכייתה של נינט טייב בתחרות "כוכב נולד".

שער "הארץ"- 29 באוגוסט 2003

הייתי אז עורך חדשות חוץ בדסק הלילה. אחזתי בטיוטה החמימה שפלטה מכונת ההדפסה, והבטתי בה כמתקשה להאמין. דבר כזה לא היה עולה על הדעת עד אז. תמיד סברתי שאפילו יותר ממה שיש בו - זהות של עיתון נקבעת לפי מה שאין בו, לפי מה שהוא מכריז שאינו ראוי להיכנס בטרקלינו, בגבולות שהוא מסמן בין איכות לבין זבל. "תוכנית ריאליטי עלובה, שהערך שלה לתרבות הישראלית הוא אפס במקרה הטוב? בעמוד הראשון של 'הארץ'?" ניסיתי לעורר את עמיתיי למערכת. הם חייכו אליי בסלחנות. החשש היה שאם הסכר ייפרץ, אם העיקרון של הטעם הטוב, כובד הראש והאיפוק יישבר, אפילו בעניין שנראה שולי, כבר לא תהיה דרך חזרה.

הייתי קצת היסטרי, אין ספק. אבל גם היסטרים לעתים צודקים. דיוויד לנדאו, העורך הראשי של שמונה ל"הארץ" קצת לאחר מכן, נהג לפקוד בגופו הדובי את החדר של צוות החוץ תכופות ולדרבן אותנו לפרסם, אפילו מדי יום, כמה שיותר סיפורים מהווי בית המלוכה הבריטי. העזתי ושאלתי אותו אם לדעתו תהיה בכך משום תרומה לאופקיהם התרבותיים של קוראי "הארץ". "אופקים תרבותיים?!" הוא השיב בחמת זעם תיאטרלית, אך מלחיצה קמעה. "אתה מפתח תקוה, ומדבר איתי, שבא מלונדון, על אופקים תרבותיים?!" קשה היה להתווכח עם דבריו.

מאז זרמו נהרות דיו בין מכבשי בית הדפוס בתל-יצחק. "עיתון לאנשים חושבים" - המוטו האליטיסטי הוותיק, התובעני והכה מזוהה עם "הארץ" - הוחלף בסיסמה "חושבים פתוח" הקלילה והבלתי מחייבת. כמה טוב שלא הקשיבו למי שבוודאי צקצקו מאחורי הגב ש"לחשוב פתוח" כמעט כל אחד יכול, אפילו אלפקה, אבל "לחשוב" – הו, לחשוב! - לחשוב באופן עצמאי ומעמיק, כפי שהטיפו הוגי הנאורות - זה הרבה יותר קשה, ולכן גם שנוי במחלוקת.

וכך, אלון עידן מנתח בכובד ראש תכתובות של הדוגמנית רותם סלע עם חברת המזגנים "טורנדו"; כתבת התיאטרון ננו שבתאי מתלהבת מהפסטיגל; ומבקר המוזיקה בן שלו נהנה עד הגג מהופעה של כוכב הילדים מרגי בבארבי. איזה כיף, איזה שחרור! המערכה לסילוק שאריות האליטיזם ולביטול החיץ בין נורמות ההמון לתרבות הגבוהה נחלה ניצחון מוחץ. סוף-סוף נפטרנו מקפוצי הישבן והאנינים בעיני עצמם, ואפשר לשכשך ביחד עם כולם באותה דייסה נטולת היררכיות, שבה קוראים בנחת פרשנויות אריסטוטליות ל"חתונמי" ומחפשים פוסט-קולוניאליזם ב"משחקי הדיונון".  

מתוך "סוד הקסם הבורגני" של לואיס בוניואל. "ייתכן שההתנשאות הכרוכה באליטיזם הסבה כאב לאנשים"צילום: צילום מסך

אין ספק שהשלב המשמעותי האחרון בהתפתחות האנטי-אליטיזם היה הנחלת העיקרון, שצמח במקורו בשיח הפמיניסטי, לפיו "האישי הוא הפוליטי". אין להכחיש שלעיקרון זה היה חלק חשוב בחשיפת תחומי חיים, שעד אז נחשבו לחסרי עניין לציבור - כמו זוגיות, הורות ומשפחה - למבט ולשיפוט מושכלים וביקורתיים. יחד עם זאת, תוצאת הלוואי הצפויה הייתה שה"צהוב", הרכילות והפטפטת, שקודם לכן נחשבו לנחותים, כאלה שמקומם יכירם רק ב"לאישה", קיבלו לגיטימציה ואף חותם של רצינות. אנחנו, בני האדם, לא השתנינו. אנחנו עדיין מתעניינים בתינוק של מרב מיכאלי וליאור שליין או בפרשת האהבהבים של ראש המוסד לשעבר בגלל יצר מציצנות. אבל עכשיו זה כבר מותר ומכובד. אנחנו רכלנים? אנחנו סוציולוגים רדיקליים! יש לנו פתק מסימון דה-בובואר!

אבל די, חברים. אין מה לקונן על האליטיזם. בין היתר, כי זה לא יעזור. אין מה לנוד למוסדות שנמלטים מהאליטיזם כמו מאש כדי לשרוד בחברה שמקדשת את ההמוניות. ומה יעשו, יתאבדו? ייתכן גם שהאליטיזם היה מוטעה מלכתחילה. ייתכן שההתנשאות הכרוכה בו הסבה כאב לאנשים, טיפחה ניכור ומעמדיות. אולי באמת שום דבר אנושי אינו יכול להיות זר לבן תרבות. גם אם מדובר באשפה מצחינה או בחוֹר שחור מוחי. אבל הבה לפחות ניפרד ממנו יפה. נשתה לזכר האליטיזם! (אבל רק אם יש לכם ויסקי טוב, לא הדרעק הזה).

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

רמי לבני

רמי לבני | הבלוג של רמי לבני

על פוליטיקה, תרבות וישראליות. רמי לבני הוא פוליטיקאי ופעיל פוליטי מגוון, יוזם ומנהל פרויקטים שונים בתחום שיקום השמאל הישראלי. כותב טורים שנים רבות ב"הארץ" ובכתבי עת, וכן חוקר ומנתח מוסיקה ישראלית ותרבות עברית במאמרים ובספרים, בהם הספר "אני דברים כאלה מחבב"' שכתב על הרוק הישראלי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ